שאלה
התפללו מנחה בבית העלמין מיד לאחר הקבורה, האם יאמרו שם תחנון או שלא יאמרו שם כדין בית האבל?
תשובה
אומרים תחנון.
מקורות
כתב הטור "נפילת אפים בציבור על פניהם אחר התפלה רשות היא ונופלים בבית האבל ואין נופלין בבית החתן", וביאר הב"י "כלומר משום דרשות הוא אין נופלים בבית החתן שאילו היתה חובה גם בבית החתן היו נופלים והעולם נהגו שלא ליפול על פניהם גם בבית האבל וכמו שאכתוב בסמוך בשם שבלי הלקט".
וכתב שם בסמוך בשם השבלי הלקט "בבית האבל אין נופלים על פניהם משום דאיתקש לחג דכתיב (עמוס ח' י) והפכתי חגיכם לאבל הילכך אין אומרים וידויים ותחנונים בבית האבל".
וכתב דין זה בשו"ע סי' קל"א סעי' ד' "נהגו שלא ליפול על פניהם לא בבית האבל".
ובלבוש סעי' ד' כתב טעם אחר "כי הטעם בבית האבל כטעם שאין נפילת אפים בלילה שלא להגביר כח הדין ח"ו, כי האבל כבר מדת הדין מתוח כנגדו והוי כמו קיצוץ ח"ו".
וכתב באליה זוטא ס"ק ה "הקשה מלבושי יום טוב למה לו לבדות טעם מלבו הא מבואר בב"י בשם שבולי לקט משום דאתקש לחג שנאמר והפכתי חגיכם לאבל. וראיתי תירוץ על זה בשיירי כנסת הגדולה דס"ל ללבוש דאומרים למנצח בבית האבל, ואי לטעם ב"י אין אומרים נמי תחנון ולמנצח. וכתב במלבושי יום טוב דכשאין אבל במקום שמת המת ואפילו הכי מתפללין שם אומרים מזמור התחנון, שאין מדת הדין כשאין אבל בבית המת".
והביא טעם זה של הלבוש במשנ"ב ס"ק כ' וכתב עוד "והנה כ"ז דוקא בבית האבל א"א תחנון שלא להגביר מדת הדין אבל כשהאבל מתפלל בביהכ"נ או בבית אחר אין הצבור נגררין אחריו ואומרים תחנון ומ"מ האבל עצמו לא יאמר. ועיין בא"ר שמסתפק דאפילו כשמתפלל במקום המת כשאין האבל בביתו שלא לומר תחנון".
וכתב הכה"ח בס"ק נ"ט "בבית האבל. כתבו האחרונים שאם אין אבל בבית אף שאומרים תפלה שם למנוחת נפש והמת יהיה לו נחת רוח אומרים נפילת אפים דאין קפידא אלא כשהאבל שם, אבל מנהג עיר הקודש ירושלים ת"ו שלא לומר אף אם אין אבל שם. ברכי יוסף אות ג' ובספרו קשר גודל סימן י"ט אות י"ט, וכן כתב הרב פרי האדמה חלק א' דף ט"ז ע"ד יעו"ש, שלמי צבור דף קנ"א ע"ד, שערי תשובה אות יו"ד, בית עובד אות ה', חסד לאלפים אות י"ד, קיצור שלחן ערוך סימן כ"ב אות ה'". וכן כתב בקצות השולחן סי' כ"ד סעי' ז' דספק נפילת אפים לקולא.
ועפ"ז כתב עוד דין בס"ק ס"ז "שם. "איש עובר אורח שמת והביאוהו למקום אחד כדי לרוחצו ולעשות לו כל צרכו ומשם הוליכוהו לבית הקברות ושוב אחר כך בשבעת ימי אבלו קבעו באותו מקום שרחצוהו להתפלל בו ואין שום אבלים שם אין לומר וידוי ונפילת אפים באותו מקום. שו"ת לב חיים חלק ג' סימן מ"ז, והביאו ארחות חיים אות ד'", ועיינתי שם וז"ל הרב לב חיים ולאחר שהביא שמנהג ירושלים שלא לומר תחנון גם היכא שהאבל לא נמצא כתב "ובודאי הישארות הנר"ן של המת נשאר באותו מקום שרחצו את המת ותיקנהו והספידהו כי הנשמה משוטטת בגוף המת מראשו לרגליו ומרגליו לראשו אולי ימצא מקום להיכנס בתוכו כנודע מדברי הזוהר הקדוש והמקובלים עיין להרב המקובל מעבר יבוק שהאריך בזה דבודאי נראה פשוט שאין לומר וידוי בנפילת אפים כל השבעה במקום שמתפללין בו". וא"כ ה"ה בנדון השאלה שאין לומר תחנון, אמנם למשנ"ב היות שהטעם שבביתו נגררים אחריו ממילא שם י"ל שלא יגררו דאין זה מקומו או שנלך לצד אחר שטעם ביאתן לשם הוא מחמתו, או מחמת האבל ויהיה כמו המנהג עכ"פ שלא לומר בבית האבל כשאבל לא נמצא?
[והנה אין דין זה שאם בא האבל לבית הכנסת שיאמר תחנון מסוכם כמבואר בכה"ח בס"ק ס' "נשאלתי כיון דחתן ואבל מחד טעמא אין נופלין על פניהם בבתיהם למה בבא החתן לבית הכנסת אין נופלין על פניהם ובבא האבל לבית הכנסת נופלין על פניהם, והשבתי דאיברא דאיתקש אבל לחג מכל מקום יש שינוי ביניהם בטעם הדבר, כי הטעם בחתן מפני שהוא שרוי בשמחה וכיון שהוא מלך אזלינן בתריה כל הקהל, אבל טעם האבל שלא להגביר מדת הדין כמו שכתבתי למעלה בשם הלבוש ולכן כשהאבל בבית הכנסת עבדינן עיקר שאר העם דכיון ששאר הקהל אינם אבלים אין כאן בית מיחוש. שיירי כנסת הגדולה בהגהות בית יוסף אות ט"ו, אליה רבה אות ט', שלמי צבור שם, מאמר מרדכי אות י"א, וכתב דאנו אין נוהגין כן אלא גם כשהאבל בא לבית הכנסת בשני ובחמישי כמבואר ביורה דעה סימן שצ"ג סעיף ג' אין הקהל נופלין על פניהם, וכתב דמנהג נכון הוא דמאחר דאיתקש אבל לחתן אין לחלק ביניהם, וכתב שכן כתב בארחות חיים דף ס"ט אות ל"ג דכשבא חתן או אבל לבית הכנסת אין נופלין על פניהם יעו"ש. וכבר כתבנו דבכל זה נהרא נהרא ופשטיה. ומיהו אפילו לדברי השיירי כנסת הגדולה האבל עצמו אינו אומר, וכן כתב קיצור שלחן ערוך סימן כ"ב אות ה'"].
נחזור לדינא שהנה כתב המהרש"א "ויש ליישב בדוחק שבתוספות הרב כתבו סתם שהאבל יבא לבהכ"נ בט"ב אפילו ביום ראשון ואם כן כשיבא האבל בתחילה לבהכ"נ מיקרי שם בית האבל". ופסק כן הגאון הרב שלמה קלוגר בשו"ת שנות חיים סי' ח' ובספר החיים סי' תקנ"ט, וא"כ ה"ה הכא.
והנה בספר נווה שלום דיני נפ"א אות ז' כתב שאם האבל בא לבית הכנסת אומרים תחנון אבל במלאות השבעה שעושים הספד לא יאמרו ובמשפטי עוזיאל תנינא או"ח י"א דחה זה וז"ל "והנה ראיתי להפוסק הגאון מוה"ר יהודה מסלתון יצ"ו שהביא מ"ש גאון דורנו כמוהר"א חזן זצוק"ל דכשבאים עם האבל אמבוהא דאינשי לכבודו ובמקום שאין רגילין להתפלל מנחה אלא דוקא במקרה אבלות, אין נופלין על פניהן לכבודו של האבל (נוה שלום הלכות נפ"א סע' ז) ולע"ד נראה לקיים דבריהם במקומם, משום דכשבא האבל עם סיעת מרחמוהי לבית הכנסת הרי זה כשעת הספד, וכדאמרינן "אחים לי בהספדאי דהתם קאימנא" (שבת קנ"ג), ונעשה כאילו הוא בית האבל, ובכל זאת מהסס אני טובא בהוראה זאת, שהרי בכל מקום שמספידים את המת בתוך שבעה או לאחריה, לא ראיתי ולא שמעתי שנמנעין לומר נפילת אפים, וטעמם של הגאונים הנ"ל משום כבודו של האבל, לא שמיע לי, כלומר: לא סבירא לי. דמה כבוד הוא זה? וכלל הוא שאין חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב, לבטל דבר מדברי קדמונינו וקבלתם שמנהג ישראל תורה היא, ואם אינם נביאים בני נביאים הם, וכל מנהגם הם דברי קבלה, אולם אין אני בא לחלוק על דבריהם באתרייהו דרבנן קדישי והבו דלא להוסיף עלה".
וראה בשו"ת ישכיל עבדי ח"ד סי' י"א שכתב שבמקום שנהגו כהרב בנוה שלום אין לשנות ממנהגם, וא"כ דברי המהרש"א הם בכלל המחלוקת וכ"ש הנ"ל, וא"כ במקום שלא נהגו אין לנו להקל בזה.
והנה כתב מרן הרב במאמר מרדכי לימות החול פכ"ב סעי' מ"ד " אם בא האבל לבית הכנסת – הוא אינו אומר וידוי אך הציבור אומרים", וכתב עוד בסעי' מ"ה "אם מתפללים בבית אבל, אפילו אם הוא לא בביתו – לא אומרים וידוי, ואפילו אם האבל התפלל כבר".
וא"כ מהא דלא חילק משמע שבבית הכנסת אף שיש שם הספדים עכ"פ יאמרו תחנון, וא"כ אף בבאו לכבוד האבל אומרים שם תחנון, וא"כ נחזור לנידונינו שהיכא שאין מנהג לא לומר יש לומר תחנון וה"ה בבית עלמין לאחר קבורת המת כיון שאין זה מקומו הוא נגרר אחריהם.
העולה
אומרים תחנון