פתח את הברז בשבת כשהיונקרס דולק

שאלה

שכחתי לנתק את היונקרס בערב שבת ועכשיו בשבת פתחתי את המים חמים מה שגרם שהיונקרס ידלק, ברגע שאני יסגור את המים חמים היונקרס יתכבה. מה עושים במקרה כזה?

תשובה

וא"כ כיון שלא ברור שיתחממו המים כשיעור יד סולדת אם ישאיר את הברז פתוח בעוד שאם יסגור יגרום למהר בישול המים וכן כיבוי הגז, ויהיה איסור תורה לחלק מהפוסקים, לכן ישאיר פתוח, ואף אם יתבשלו המים כשיעור יד סולדת בהם.
אמנם היכא שיש לו גוי והוי הפסד מרובה יש להקל לומר לו שיכבה את היונקרעס, כיון שיש הסוברים שהוי דרבנן הכיבוי, ואחרי כמה דקות יסגור את הברז כך שלא יצמצם בעת שהמים.

מקורות

הנה יש להבין שהיונקרס כיון שהמים מתחממים כתוצאה מחום של להבה הוי בישול דאורייתא וכן ההבערה, אמנם הכיבוי הוא לכאורה דרבנן כדין גחלת של מתכת וכדלהלן:
כתב השו"ע סי' של"ד סעי' כ"ז "גחלת המונחת במקום שרבים ניזוקים בה יכול לכבותה, בין אם היא של מתכת בין אם היא של עץ, והרמב"ם אוסר בשל עץ",
וכתב המג"א בס"ק ל"ה "ובשל מתכת ליכא כבוי דאינו שורף". וכתב המשנ"ב ס"ק פד "דכיבוי שחייב מן התורה הוא דוקא כשמכבה לעשות פחמין אבל סתם כיבוי הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה והוא רק איסור דרבנן ובמקום הזיקא דרבים שיוכלו להנזק בגופן לא גזרו אבל במקום הזיקא דממונא אסור כמ"ש סעיף כ"ה והרמב"ם ס"ל דחייב במלאכה שאצ"ל ולכך אסור בשל עץ אבל בשל מתכת ליכא איסור כיבוי מן התורה לכו"ע דאינו שורף". ועיין במשנ"ב פ"ה שלא פוסקים כהרמב"ם, ובכה"ח קנ"ז, כתב דיש לחוש לרמב"ם.
וכתב עוד השו"ע סי' רע"ח סעי' א' כתב "מותר לכבות הנר בשביל שישן החולה שיש בו סכנה".
וביאר המשנ"ב ס"ק ג' "ואין לך כיבוי הצריך לגופו אלא כשהוא מכבה עצים כדי לעשות מהן פחמין דהלא זה צריך לגוף המלאכה שהרי א"א לעשות פחמין אם לא שיכבה וכן כשהוא מכבה את הפתילה מפני שצריך להבהבה שיהא נאחז בה האור יפה כשיחזור וידליקנה. וכ"ז שכתבנו הוא לדעת הרבה פוסקים והרמב"ם פוסק דמלאכה שאין צריך לגופה חייב עליה ואפילו להפוסקים הנ"ל איסור כביה חמור משאר איסור דרבנן כיון דיש בו צד חיוב לכו"ע", וא"כ לפ"ז בפחמים שאין עניין הבהוב או עשיית פחמים יהיה איסורו מדרבנן.
וכ"כ בשו"ת מהר"ש ענגיל (ג סי' נה), שכיון שהכיבוי הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה הוי דרבנן כיון שאינו צריך לפחם.
לעומת זה ה"בית יצחק" (יו"ד ב סי' לא אות ח), כתב לעניין כיבוי הגז, וחשמל "אמנם ראיתי להזכיר בזה ענין גדול הנה יש ספק בשאלתכם אם חייב משום מכבה בשבת כשמכבה נר כזה או לא. וזה כי הנה כ' בספרי סי' הנ"ל אות ד' דאם מכבה אור כזה המתהוה ע"י כח האעלעקטעריצעטעט חייב משום מכבה ולא מיבעי בבאגענליכט שמחבר השטראם העלעקטרי עם פחמים בודאי חייב אך אפי' בכיבוי גליהליכט שמחבר השטראם העלעקטרי עם דראטה פלאטינע ג"כ חייב ואף דמכבה גחלת של מתכת בשבת פטור כמבואר בשבת מ"ב זה דווקא גחלת של מתכת שאינו שורף אבל שלהבת עלעקטערע שהוא שורף חייב משום כיבוי בשבת כ"ז כתבתי בספרי. ולפ"ז כש"כ במה ששאלתם שחייב משום מכבה אף דליכא פתילה. אמנם אחר שהוצאתי ספרי לאור עלה בדעתי די"ל שאינו חייב משום מכבה. לפמ"ש רש"י בשבת קל"ד דה"ט דמכבה גחלת של מתכת פטור לפי שאינו עוש' פחם וכונת דברי רש"י אף דמוכח מדף מ"ב דאפי' למ"ד משאצל"ג חייב עלי' ולא בעי כיבוי לעשות פחמין ומ"מ פטור במכבה גחלת של מתכת ע"כ צ"ל דכיון דמשכחת כיבוי לעשות פחמין ע"כ חייב אף בכיבוי שלא לעשות פחמין משא"כ גחלת של מתכת דלא משכחת כיבוי לעשות פחמין ע"כ לד"ה פטור. וכן ראיתי בעלי מכה"ע ספר יגדיל תורה שיוצא כעת לאור ח"ב קונטרס ט' סי' ש"ה. שרב אחד דן מזה דבגאסליכט הכיבוי ל"ה רק איסור דרבנן. ולפ"ז ה"ה בגליהליכט עלעקטערי ל"ה רק דרבנן ורק בבאגענליכט יש איסור דאורייתא שיש בו פחמים ולפ"ז בשאלתם אין הכיבוי איסור תורה כיון דליכא פתילה. אמנם אני במקומי עומד דיש בו איסור תור'. וטעמא דידי דהרי בירושלמי פ"ג דיומא אהא דעששית של ברזל היו מרתיחין ומטילין לתוך צונן מקשה לא נמצא כמכבה ביום הכפורים ומשני תולדות האש לאו כאש ורבנן ס"ל תולדות האש כאש ויש בו משום מכבה וס"ל לירושלמי גחלת של מתכת חייב. ונהי דש"ס דידן לא ס"ל כן מ"מ לא ניחא לעשות פלוגתא רחוק' דלירושלמי אפי' גחלת חייב ולש"ס דידן אפי' שלהבת פטור. על כן נ"ל דבשלהבת ואור גמור כמו נידון דידן גם לש"ס דידן חייב וכוונת רש"י שבת כיון דלית לי' פחם אינו שורף יפה דלא נתעכל שום דבר. משא"כ בנרות מלאכותי כנ"ד. באופן דאין להקל באיסור חשש דאורייתא אף ע"י נכרי. וע' במג"א סוף סי' של"ד שכ' דמתכת אין איסור כיבוי מדאורייתא משום שאינו שורף ונרא' שר"ל שאינו נשרף ומדלא כ' טעם רש"י דלא נעש' פחם נרא' שהבין דברי רש"י כמ"ש מדלא נעש' פחם שאינו נשרף ע"כ ל"ה אש ממש ואין בו כיבוי משא"כ בנ"ד דשורף ממש וכן מצאתי בלבוש סי' של"ד שכ' בגחלת של מתכת דל"ש בי' כיבוי דאורייתא דאין כיבוי אלא בדבר הנשרף עי"ש א"כ בגאסליכטע דנשרף הגאס או בנ"ד שאין בו פתילה רק שמן ודאי יש בו איסור כיבוי דאורייתא אך גם בעלעקטרישען שטראם בגליהליכט שאינו נשרף יש בו משום כיבוי דאורייתא. אמנם בכ"ז הדבר צריך תלמוד דכיון דכל מלאכות שבת ממשכן ילפינן ובמשכן הי' כיבוי לעשות פחמין ומתקנין ע"י כיבוי זה שיהי' ראוין למלאכת הצורפין וכיבוי שלא יקדחו הסממנין בבישולם לא הי' במשכן כי היו זהירין כמ"ש כל זה תוס' שבת צ"ד ד"ה ר"ש ומה"ט פוטר ר"ש בכיבוי שאין כונתו לעשות פחמין רק שחס על השמן או על הפתילה ור"י מחייב משום דס"ל משאצל"ג חייב והרי נעש' מלאכתו שעש' פחמים ורק שא"צ לפחמין א"כ בכיבוי שמן הדולק בלא פתילה או גאס כיון דל"ה כיבוי לעשות פחמים ול"ה דומיא דמלאכת המשכן מה לי אם שורף או לא ע"כ לשטת התוס' נ"ל דפטור משום כיבוי אך לרש"י דפי' דה"ט דפטור במכבה משום שחס על השמן דהוה משאצל"ג דכיון דחס על השמן טפי הי' ניחא לי' אם לא הי' דולק מעולם כמו שהביא תוס' בשבת צ"ד שם ולא דבעי שיהי' דוקא דומיא דמלאכת המשכן עיין שם, י"ל ה"ה בלא פתילה רק מכבה שמן לבד או גאס לבד הוה מלאכה רק דהוה משאצל"ג ולר"י חייב ע"כ עדיין צ"ע לדינא". בשו"ת "ציץ אליעזר" (א סי' כ פרק ז אות י; ג סי' יז; ו סי' ט), נוטה לסברה שכל כיבוי של דבר המתכלה על-ידי האש –אסור מהתורה (כהבנת ה"בית יצחק" ברש"י). כך כתב גם הגרש"ז אויערבך ב"מאורי אש" (פרק ד, דף פז ע"א). אך בהערות בסוף הספר (דף קח ע"ב) הביא את דברי בשו"ת "אבני נזר" (או"ח סי' רכט), שגם הוא סובר שאין "כיבוי" אלא כשנעשה פחם.
וז"ל שו"ת אבני נזר חלק אורח חיים סימן רכט "והנה רש"י פרק ר' אליעזר דמילה (דף קל"ד ע"א) במיתוק חרדל בגחלת ביום טוב דמחלק בין של מתכת בין של עץ פרש"י גחלת של מתכת לא שייך בי' כיבוי דאינו נעשה פחם. וזה החילוק לדעתו בין כיבוי להבערה. דהבערה שייך במתכת דגם הוא נקרא אש כבש"ס פסחים (דף ע"ה ע"ב) לרבינא במסקנא עיין שם. רק כיבוי לא שייך במתכת כיון שאינו נעשה פחם:
ד) ובספר יראים [סי' רעד, דף קלח. קמא ע"ב] כתב בטעם מכבין בגחלת של מתכת. דכיבוי שהי' במשכן בצורפי זהב וכסף. הי' בגחלת של עץ ולא בשל מתכת. ונראה מדבריו דבא ליתן טעם למה הבערה שייכא אפילו בשל מתכת. משום דצורפי זהב וכסף הי' מתיכין אותו. וזה עצמו הבערת המתכת. כמו שריפה בב"ד. דהתכת המתכת היינו הבערה:
ה) והרמב"ם יש לו שיטה אחרת בזה שהוא משוה הבערה לכיבוי. וכתב [פי"ב ה"א] המחמם את הברזל כדי לצרפו במים, הרי זה תולדת מבעיר ומכבה וחייב. אחד המכבה את הנר ואחד המכבה גחלת של עץ חייב. אבל המכבה גחלת של מתכת פטור. ואם נתכוין לצרף חייב, שכן לוטשי הברזל עושים. מחממים את הברזל עד שיעשה גחלת. ומכבים אותו במים כדי לחסמו. וזה לצרף שהעושה אותו חייב והוא תולדת מכבה עד כאן לשונו:
ו) ובמה שכתב ואם נתכוין לצרף כתב הרב המגיד שאם לא נתכוין אין לומר בזה פסיק רישי' דכשאינו מתכוין אינו מלאכה כלל. והנה סברת הרב המגיד. אחר שנחליט שאינו מלאכה רק מחמת הצירוף. קאמר הרב המגיד דכל שאינו מכוין לשם כך אינו מלאכה כלל. אך עיקר הדין דאין כיבוי והבערה במתכת אלא מחמת הצירוף צריך ביאור:
ז) ונראה דהרמב"ם סובר בזה כדעת הספר יראים. דטעם שאין כיבוי במתכת. מפני שלא הי' במשכן והבערה היתה בצורפי זהב וכסף. וכיון שהבערה היתה רק בצורפים. על כן אין הבערה רק אם נתכוין לצרף. וסבירא לי' לרמב"ם שכיבוי נמי הי' בצורפים שמצרפין אותו במים. וכן הי' במשכן בזהב וכסף ונחושת:, וכו'
יז) תוכן השיטות בקצרה. לראב"ד אין במתכת משום הבערה וכיבוי כלל. לרמב"ם אם נתכוין בכיבוי לצרף או נתכוין בהבערה כדי לצרפו אחר כך במים חייב. ואם לאו פטור. ולרש"י ורא"ם לעולם יש במתכת משום הבערה ולא משום כיבוי. ובטעם החילוק שבין הבערה לכיבוי לרא"ם משום דכיבוי לא הי' במשכן במתכת. [אבל הבערה הי' בצורפי זהב וכסף] ולרש"י משום דאין כיבוי אלא במקום שנעשה פחם:
יח) ונראה לי ראי' לסברא זו דאין כיבוי אלא שנעשה פחם. ממתניתין דשבת (דף ק"כ ע"א) ר' שמעון בן ננס אומר פורסין עור של גדי על גבי שידה תיבה ומגדל שאחז בהן האור מפני שהוא מחרך ועושין מחיצה בכל הכלים בין מלאים בין ריקנים בשביל שלא תעבור הדליקה ר' יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאים מים מפני שאין יכולין לקבל את האור והן מתבקעים ומכבים את הדליקה. ומבואר דר' יוסי אוסר גרם כיבוי. וכן הוא בגמרא שם. ומכל מקום להפסיק בכלים ריקנים שלא תעבור הדליקה מותר. ולכאורה מה נפקא מינה בזה. הלא כשלא תעבור הדליקה תכבה במקומה ואיכא גרם כיבוי ודומה למסתפק משמן שבנר שכתבו התוס' ביצה (דף כ"ב ע"א) בדיבור המתחיל והמסתפק שאם אינו מכהה אורה בשעת מעשה אלא שאחר כך כבה. הוה לי' גרם כיבוי. וכן מסתבר. דהא אמרינן בברכות בפרק אלו דברים דף נ"ג. דאם מדליק נר מנר חשיב שיש מנר הראשון בנר שני. ואם כן כשתעבור הדליקה הלאה. חשיב עדיין קיים אור הראשון. וכשפעל שלא תעבור ותשקע האש במקומה הרי מכבה:
יט) אך לפרש"י הנ"ל דאין כיבוי אלא כשנעשה פחמין. ואף כשתעבור הדליקה ניתק האש ממקום שהי' תחילה ונעשו פחמין. ולא פעל זאת מחיצה שעושה. שבלעדי מחיצה נעשה פחמין. ועבר השני שעדיין לא התחיל בו הדליקה. הא לא נעשה פחמין אף לאחר שעשה מחיצה ואתי שפיר:
כ) וראי' לזה מדברי הרא"ש ביצה פרק ב' סימן י"ז דממעט שמן שבנר ואפי' ממעט שמן שבביצה שמונח על פי הנר חייב עיין שם, ובסימן י"ח קנבא שמסיר ממדורה עץ שעדיין לא התחיל להדליק שרי. ומאי שנא משמן שבשפופרת שגם כן עדיין לא התחיל להדליק. על כורחך כמו שכתבתי משום דעץ שמסיר אינו נעשה פחם ושאר עצים בלאו הכי נעשין פחמין ואינו מקדים כיבויין במה שמסיר העץ".
והנה בשו"ת מנחת יצחק חלק ג סימן קלז הביא דברי הבית יצחק הנ"ל, והנה בחלק ה סימן כג כתב "ואף שבספרי (חלק ג' סימן קל"ז) הבאתי מתשו' בי"צ (חיו"ד ח"ב סי' ל"ג) שכתב לענין כיבוי הגאז, אם הוי דאורייתא, תלוי בפלוגתת רש"י ותוס' (שבת צ"ד ד"ה ור"ש עי"ש), ובספר מחזה אברהם (סי' מ"א) כתב דלא נהירא לחדש דבר זה עיין שם, מ"מ עכ"פ ספק הוי אם הוא רק מדרבנן, ובהצטרף דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, ולכ"פ הוי רק מדרבנן, והוי ס"ס על הדאו', ובאמירה לעכו"ם הוי שבות דשבות, ועי' בכה"ג בתשו' מהר"ש (ח"ג סי' נ'), ובנוגע לטבילת עזרא בודאי הוי במקו' מצוה, וגם י"ל דהוי מצוה דרבים".
והנה כתב בשו"ת מלמד להועיל חלק א (אורח חיים) סימן ס שנשאל לגבי לכבות תנור גז על ידי גוי "הנה כבר כתוב בתשובות בשמים ראש על שם הרא"ה וז"ל בסי' קצ"ד אשר שאלתני ניצוץ שנפל על מפת השלחן ועדיין לא נאחז בו כלל ויש רוח גדול ומקום לחוש שיגיע ע"י כן לדליקה גדולה מהו לכבותה וכו' תשובה וכו'. אמנם נראה דאעפ"כ יש להתיר בזה מטעם אחר ואקדים לך מה שאירע למורי פעם אחת במסיבת חכמים בליל שבת נפל ניצוץ על השלחן ואחד מן המשמשין בשכחה נתן אצבעו עליה וצווחו שבת שבת ונצטער ואמר אחד מן החכמים מה בכך ניצוצות אין בהן ממש אחיכו עליה דהך מילתא לענין ביטול כלי מהיכנו נאמר שאין הכלי נעשה לו בסיס אבל כאן הא קא מכבה ואותו חכם גם הוא חזר בו, לאחר שהלך מורי ז"ל לביתו נתיישב בדבר ואמר דשפיר אמר החכם ההוא דבין לר' יהודה ובין לר' שמעון האיסור משום עשיית פחמים והני ניצוצות לאחר כבויין אין בהם ממש כלל. ואף שאין לכבוי שיעור דבר הראוי לפחם בעינן וכיון שכן אין בידינו לומר דאסרו חכמים במקום דליקה גדולה והפסד. עכ"ל. ושם האריך ופי' פי' חדש בסוגיא דסוף כירה. הנך רואה בעיניך שלפי הרא"ה אפילו לר' יהודה אין איסור במקום שאינו ראוי לפחם דע"כ לא פליג ר"י אר"ש אלא במקום שאין צריך לפחם אבל מ"מ נעשה הפחם אבל במקום שאין כאן עשיית פחמים כלל אפילו לר' יהודה אין כאן איסור דאורייתא. אבל מ"מ נראה לי דאיסור דרבנן ודאי יש אפילו במקום שאינו ראוי לפחם כלל מדלא שרי לכבות גחלת של מתכת אלא במקום הזיקא דרבים, אבל עכ"פ פשיטא ששלהבת גאז אינה חמורה מגחלת של מתכת וא"כ במקום היזקא שרי לכבות ולענין אמירה לנכרי בודאי יש להקל במקום פסידא". וכו' עיי"ש מה שכתב לגבי סמכות הספר בשמים ראש, וכתב שעכ"פ הכא ניתן לסמוך עליו כיון דמסתבר דבריו. גם שו"ת "פני מבין" (או"ח סי' נו) כתב כן. וכן ב"ישכיל עבדי" (ב סי' י).
יוצא שהדבר במחלוקת הפוסקים ואין להקל אל"כ יצטרף עוד משהו כגון אמריה לגוי שאז זה יורד לדרבנן לכו"ע והוי ספיקא בדרבנן ונוכל להקל משום שבות דשבות.
ב
והנה נחזור לנידון שלנו אם יהיה מותר לגרום לכיבוי הגז שהרי קצת זמן אחרי זה יתכבה האש:
ומצאתי שהגרז"נ גולדברג כתב על זה בתשובה "א. אם פתח הברז בזמן שהחשמל המחם את המים דולק, לכאורה יש לומר שעדיף שיכבה החשמל שאינו אלא איסור דרבנן וכמו שמבואר בגמרא שבת (מב א) וברמב"ם (שבת יב ב) שהמכבה גחלת של מתכת אין בו איסור תורה, ואף שאסור מדרבנן מ"מ אם לא יכבה יעבור איסור תורה שיתבשלו המים שיכנסו וזה איסור תורה.
ונראה שדין זה דומה למה שנפסק בשו"ע (או"ח רנד ו) ובמ"ב (שם סקל"ט) שהמדביק פת בתנור בין בשוגג ובין במזיד מותר לו לרדות הפת קודם שתיאפה, שאף שרדיית הפת אסורה מדרבנן מ"מ מותר לו לעבור איסור דרבנן כדי להינצל מאיסור תורה. ונראה פשוט שלא רק מותר לו אלא חייב לרדות, לא מבעיא אם הדביק במזיד, שאם לא ירדה יעבור איסור שבת מן התורה וחייב סקילה אם היה במזיד והתראה, ומה שכתבו התוספות (שבת ד א ד"ה 'קודם'), שהקשו מה ספק יש אם התירו לו לרדותה לפני שיבוא לידי איסור סקילה פשיטא שלא ישמע לנו, ותרצו שאם לא רודה מחמת האיסור דרבנן הרי הוא אנוס ופטור מסקילה, אכן כל זה להצד שלא התירו לו לרדותו, אבל להצד שהתירו שוב אינו אנוס וחייב סקילה אם לא ירדה, וכן גם אם הדביק בשוגג מ"מ יעבור איסור תורה אם לא ירדה אחר שמותר.
וממילא בנידון דידן ג"כ יש לומר שהתירו לו לכבות את החשמל שיפסיק לחמם את המים ולא יעבור איסור תורה בין שפתח הברז בשוגג ובין שפתח במזיד, וממילא חייב הוא בכך למנוע מעצמו איסור תורה של מבשל בשבת.
ד. אכן עדיין יש לדון שבפתיחת הברז שמוציא המים החמים ונכנסים במקומם המים הקרים הרי המים הראשונים הם כוחו, וכמו שאמרו (סנהדרין דף עז ב) שהפותח בדקא דמיא בכוח ראשון חייב ובכוח שני פטור שהוא גרמא, ומעתה יוצא שלא יתחייב על המים שנכנסו בכוח שני, ואם נאמר שלגבי המים שנכנסו בכוח ראשון יתבשלו גם באם יכבה החשמל, ונמצא שבא לכבות החשמל כדי להינצל שלא יתבשלו המים בגרמא.
ולכאורה יש לומר שמותר לעבור איסור דרבנן כדי להינצל מאיסור תורה, אבל לא מצאנו שמותר לעבור איסור דרבנן כדי להינצל מאיסור דרבנן אחר, אף שהאיסור הזה יגרום שלא יעבור הרבה איסורים דרבנן, שאם לא יכבה יגרום שיתבשלו הרבה מים בגרמא, ואם יכבה יעשה איסור איסור דרבנן אחד. ומצאנו לר"ן סוף יומא שיש לשחוט לחולה בשבת ולא להאכילו טריפות, שבטרפה חייב על כל כזית ובשבת עובר רק איסור אחד, וא"כ אפשר שאומרים לאדם חטא באיסור דרבנן כדי לזכות שלא לעבור על הרבה איסורים דרבנן, וצ"ע למצוא בפוסקים דוגמא כזאת.
ט. אכן כל זה מדובר שפתח הברז בזמן שהבוילר דולק, אבל אם פתח הברז בזמן שהבוילר אינו דולק בזה ודאי שיכבה הכפתור של הבוילר שלא יידלק על ידי הקרים הנכנסים וגורמים שיידלק הבוילר, שהרי בזה שמכבה מונע איסור הבערה, ואף אם נאמר שזה נחשב גרמא שנדלק הבוילר, מ"מ כל זמן שהחשמל אינו דולק אין איסור כלל בהורדת הכפתור שיגרום שלא יידלק, וכמו שהורה מו"ח זצ"ל שמותר לגרום שלא יידלק החשמל בשבת.
(וכל זה שכתבנו צ"ע לשיטת החזו"א שיש בהדלקת חשמל וכיבויו משום בונה וסותר, והוא איסור תורה, אבל להוריד הכפתור שלא יידלק נראה שגם להחזו"א אין בו איסור, וצ"ע).
י. ועתה נבא לשאלה הראשונה, האם עדיף לא לסגור הברז או עדיף לסגור שלא יכנסו עוד מים.
איתא בגמרא שבת (מא ב) "מיחם שפינהו לא ייתן לתוכו מים מועטין שייחמו אבל נותן לתוכו מים מרובים כדי להפשירן", ובתוספות (שם ד"ה 'מיחם') כתבו כיון דאינו מבשל, שאין המיחם מספיק לבשל רוב המים שבתוכו, וכדאשכחן ביומא לד' שמכניסין עששיות של ברזל במקווה של הכהן הגדול שתפוג צינתן ואם היה מבשל היה אסור.
ויש לעיין, והרי המים הסמוכים לעששית של ברזל מתחממים ומתבשלים אלא שחוזרים ומתקררים על ידי רוב המים הקרים שבמקווה ונשארים מים שפג צינתן, וכן במיחם אף שהמים הראשונים הנוגעין בתחתית המיחם מתחממים אלא שמיד שאר המים שנותן מקררים אותם ונעשו פושרין, ויש לדון אם מים שנוגעין בעששית חמה מאד אינם מתבשלים מיד אלא לוקח זמן מסוים ובזמן הזה כבר יש מים שמקררים, או אף שהמים הנוגעין מתחממים מהברזל והמיחם, מ"מ כיון שמתקררין ונעשין פושרין אין כאן מבשל. וטעם הדבר או משום שלא נשארו חמין אין זה בישול, או מטעם שמתבשלים ברוב המים הקרים זה כאילו לא נתבשלו מעולם, שבישול שאינו מתקיים אינו בישול.
יא. אמנם במ"ב (שיח סקפ"ג) מביא מהחיי אדם שזה שמותר לשפוך מים קרים הרבה היינו ששופך בשפיכה אחת גדולה הכל בפעם אחת, אבל מעט מעט אסור לערות שהרי מבשל תיכף, ומה יועיל מה שיצטנן. ובשער הציון (שם סקקי"א) כתב על זה: "יש לעיין שהרי בדבר חריף המים הקרים בפנים, או שזה בכלל מלאכת מחשבת, עדיף לא לסגור את הברז, וזה יגרום שיצאו המים החמים ויכנסו הקרים, ויתכן שלא יספיקו להחם הקרים, ואפילו יספיקו לחמם קיימא לן כדי שייתן על האור ויתחיל להרתיח הרי דעל האור גם כן אינו מבשל ברגע ראשון וגם כאן אף שמתערב תכף בחמין מ"מ אינו מתבשל תיכף עד שישפוך השאר" עכ"ל.
ולענ"ד יש ליישב, שאף שהנותן קדירה עם מים על האש אינו מתבשל תיכף, שלוקח זמן עד שהמים מתחממים כדי שהיד סולדת בהן, אבל השופך מים קרים לתוך חמים אם הקרים הם מעט הם מתערבים מיד ומתחממים כדי שהיד סולדת בהן וזהו בישולם, ולא קשה קושיית השע"צ. וכן נראה מהדין של עירוי מבשל כדי קליפה, ומטעם דאדימקר ליה בלע, הרי שמתבשל מיד, שהרי אם כך נעשה כלי שני ותתאה גבר.
יב. ולפי כל זה נראה, שבאם הבוילר דולק לא יסגור הברז וישאיר כך כל השבת, שאם יסגור יגרום שיתבשלו המים הקרים ע"י החשמל. אמנם אם נאמר שסגירת הברז היא גרמא שיתבשלו המים וגרמא כזאת אינה בכלל מלאכת מחשבת אפשר שבמקום הפסד מותר, וכמו שמותר לכבות דליקה ע"י גרמא משום הפסד אולי גם גרמא כזאת מותר, ואף שלכבות דליקה הוא איסור דרבנן מ"מ גם איסור תורה מותר, שהרי לדעת הרמב"ם הלכה כר' יהודה שמלאכה שאינה צריכה לגופה אסורה מן התורה, ואעפ"כ פסק שמותר לכבות בגרמא.
אכן כשאין היתר זה, שנאמר שזה נחשב מעשה שסוגר הברז וממילא נשארים אבל בודאי שיתבשלו פחות מאילו סגר, וכשיראה שיוצאין מים שאין היד סולדת יכול לסגור הברז אם החשמל כבה ויוריד הכפתור שלא ידלק"/
וכתב בשמירת שבת כהלכתה פל"ב סעי' פ"ב, שבמקרה כזה אין לסגור את הברז וביאר בפרק א' הערה ק"י דהוי כמקרב את בישול המים הקרים שנכנסו, וראה פרק י"ג סעי'ט"ו.
העולה
וא"כ כיון שלא ברור שיתחממו המים כשיעור יד סולדת אם ישאיר את הברז פתוח בעוד שאם יסגור יגרום למהר בישול המים וכן כיבוי הגז, ויהיה איסור תורה לחלק מהפוסקים, לכן ישאיר פתוח, ואף אם יתבשלו המים כשיעור יד סולדת בהם.
אמנם היכא שיש לו גוי והוי הפסד מרובה יש להקל לומר לו שיכבה את היונקרעס, כיון שיש הסוברים שהוי דרבנן הכיבוי, ואחרי כמה דקות יסגור את הברז כך שלא יצמצם בעת שהמים.