שאלה
אשה שלא מצליחה להוציא את הטבעת ביום טבילתה מה עושה?
תשובה
כתב מרן הרב בדרכי טהרה סעי' ס"ד "טַבָּעוֹת מְהֻדָּקוֹת שֶׁרְגִילִים לַהֲסִירָן בְּעֵת רְחִיצַת הַיָּדַיִם וְכַדּוֹמֶה – צְרִיכָה לַהֲסִירָן בִּשְׁעַת הַטְּבִילָה. וְאִם לֹא הֱסִירָתָן, צְרִיכָה לַחֲזֹר וְלִטְבֹּל.
סה. טַבָּעוֹת שֶׁקְּבוּעוֹת בַּיָּד וְאֵין מוֹצִיאִים אוֹתָן כְּלָל, לֹא בִּשְׁעַת רְחִיצָה וְלֹא בִּשְׁעַת לִישָׁה וְכַדּוֹמֶה – לְכַתְּחִלָּה יֵשׁ לְהוֹצִיאָן, וּבְדִיעֲבַד – אִם הֵן רְפוּיוֹת וְטָבְלָה וּכְבָר חָזְרָה לְבֵיתָהּ, אֵינָהּ צְרִיכָה לַחֲזֹר וְלִטְבֹּל, וְאִם הֵן מְהֻדָּקוֹת לָאֶצְבַּע – אִם עֲדַיִן לֹא שִׁמְּשָׁה עִם בַּעֲלָהּ, צְרִיכָה לַחֲזֹר וְלִטְבֹּל.
סו. אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לְהָסִיר אֶת הַטַּבַּעַת מֵאֶצְבָּעָהּ בְּשׁוּם אֹפֶן, לֹא בְּמַיִם חַמִּים וְלֹא בְּשֶׁמֶן וְכַדּוֹמֶה – אֵין לָהּ לִדְחוֹת אֶת טְבִילָתָהּ מִשּׁוּם כָּךְ, אֶלָּא תַּכְנִיס אֶת יָדָהּ לְמֵי הַמִּקְוֶה לִפְנֵי טְבִילָתָהּ, וּתְסוֹבֵב אֶת הַטַּבַּעַת עַל הָאֶצְבַּע בְּתוֹךְ הַמַּיִם, בְּאֹפֶן שֶׁיִּכָּנְסוּ מֵי הַמִּקְוֶה מִתַּחַת לַטַּבַּעַת, וְאַחַר כָּךְ תִּטְבֹּל".
מקורות
כתב השו"ע ביו"ד סי' קצ"ח סעי' א' "צריכה שתטבול כל גופה בפעם אחת; לפיכך צריך שלא יהיה עליה שום דבר החוצץ. ואפילו כל שהוא אם דרך בני אדם לפעמים להקפיד עליו חוצץ אפילו אם אינה מקפדת עליו עתה, או אפילו אינה מקפדת עליו לעולם כיון שדרך רוב בני אדם להקפיד עליו חוצץ; ואם הוא חופה רוב הגוף, אפילו אין דרך בני אדם להקפיד בכך, חוצץ. הגה: ולכתחלה לא תטבול אפילו בדברים שאינם חוצצין, גזרה אטו דברים החוצצים (הגהות ש"ד)".
ב
כתב השו"ע בסי' קצ"ח סעי' כ"ג "השירים והנזמים והטבעות והקטלאות אם הם רפוים, אינם חוצצים; ואם הם מהודקים, חוצצים. וכן הדין באגד שעל המכה וקשקשים שעל השבר".
וכתב הט"ז בס"ק כ"ג "מהודקים חוצצים. וא"ל הא מיעוט שאינו מקפיד הוא פירש הראב"ד לפי שמקפדת להסירו בשעת לישה והוה כההיא דחוטי צמר דסעיף ב'".
ג
והנה כתב הב"י באו"ח סי' קס"א "וכתוב עוד שם בהגהות אשירי וצריך להסיר הטבעת מעל ידו בשעת נטילת ידים. ואף על פי שהרוקח (סי' שכח) כתב שאינו צריך נראה דהיינו מפני שהוא סובר ששיעור נטילת ידים לחולין עד פרק אמצעי של אצבעות והטבעות הם מונחות באצבע למטה מאותו פרק אבל לדברי הפוסקים שסוברים שצריך ליטול למעלה מאותו פרק צריך להסיר הטבעות אם הם מהודקים וכדתניא בתוספתא דמקואות (פ"ו ה"ד) השירים והנזמים והטבעות רפין אינם חוצצין אוצין פירוש מהודקין חוצצין וכתבה הרא"ש בפרק תינוקת (הל' מקואות ריש סי' כו). ואם תאמר טבעת מהודקת אמאי חייצא הרי מיעוטו שאינו מקפיד עליו הוא כבר תירץ שם הרא"ש בשם הראב"ד (בעלי הנפש שער הטבילה) דמקפדת היא להסירו בשעת לישה וכיון שהיא מקפדת בשום פעם אף על פי שאינה מקפדת בשעת טבילה חייצא עכ"ל ונראה דאפילו טבעת רפויה צריך להסיר בשעת נטילה אי משום דלא בקיאים בשיעור רפיון זה ואי משום דלא ליתו להתיר אף במהודקת".
ופסק השו"ע סעי' ג' "צריך להסיר הטבעת מעל ידו בשעת נט"י (ואפילו הוא רפוי) (ב"י) ואפי' אינו מקפיד עליו בשעת נטילה, הואיל ומקפיד עליו בשעה שעושה מלאכה, שלא יטנפו (הרא"ש פ' תינוקת) (ונהגו קצת להקל אם הוא רפוי, אבל יש להחמיר, כי אין אנו בקיאים איזה מיקרי רפוי)", והנהי יש להקשות שהכא שהוא סרך דרבנן כתב דלא בקאינן ברפוי א"כ למה לא העיר ביו"ד ששם זה דאורייתא?
והנה מקור דברי הרמ"א הם בב"י כמבואר, וכתב הכה"ח בס"ק ל"א "וזהו שסתם כאן בשלחן ערוך דמשמע בכל ענין צריך להסיר ואפילו ברפוי וכמו שכתב מור"ם ז"ל. וכן פסק הלבוש. מיהו הרש"ל ז"ל פרק כל הבשר סימן כ"א כתב דדוקא בטבילה יש להחמיר אפילו ברפויה אבל בנטילה אין להחמיר, והאנשים אין צריכין להסיר הטבעת כלל אם לא בטבעת שיש עליה אבן טוב ואינה רפויה עכ"ל. והביאו שיירי כנסת הגדולה בהגהות בית יוסף אות ו', ט"ז ס"ק ד', מגן אברהם ס"ק י"א, אליה רבה אות יו"ד. וכתב שם האליה רבה דאין צריך להגיה בדברי רש"ל באבן טוב אפילו רפוי כמו שכתב דמשק אליעזר ונמשכו אחריו שיירי כנסת הגדולה והעולת תמיד, דדבריו עולין כהוגן בלא הגהה יעו"ש. וכן כתב גן המלך בסימן קכ"ג דתלמידי חכמים שתורתם אומנותם וכן בעלי בתים שעוסקים במשא ומתן ואין להם מלאכה גרועה אין צריכין להסיר הטבעות בשעת נטילת ידים אף על גב דמהדקי טובא יעו"ש, והביאו יד אהרן בהגהות בית יוסף, עיקרי הד"ט סימן ט' אות מ"ח. אמנם כבר כתבנו דדעת מרן ומור"ם ולבוש ז"ל דאפילו ברפוי צריך להסיר ומשמע דאין חילוק בין נשים לאנשים אלא כל שמסירו בשום פעם כשיהיה לו איזה מלאכה ומקפיד עליו חוצץ, אלא רק אם אינו מקפיד עליו כלל בשום פעם אז אינו חוצץ וצריך לשפוך רביעית בפעם אחת כמו שכתבנו לעיל אות י"ב יעו"ש. ועל כן רבים מיראי ה' וחושבי שמו שאין לובשים טבעות בידים כדי שלא ליכנס בחששות נטילת ידים. ועיין לקמן אות ל"ג ואות ל"ד".
וייישב קושיה זו בס"ק ל"ג "והא דביורה דעה שם סעיף כ"ג פסק אפילו בטבילה רפוי אינו חוצץ, כתב האליה רבה אות יו"ד דהכא רק לכתחלה קאמר דמחמירין יעו"ש. וכן כתב מגן אברהם ס"ק יו"ד דבדיעבד עלתה לו נטילה ברפוי כמ"ש ביורה דעה סימן קצ"ח סעיף כ"ג. וכן כתב מקום שמואל בחידושיו ליורה דעה שם דלא כהרב בית הלל, והביאו הברכי יוסף אות ה' ושם אות ג'. וכן כתב רבינו זלמן אות ז', חסד לאלפים אות ג'. והא דמהני בדיעבד אם הוא רפוי, כגון ששפך על ידו רביעית בבת אחת. מגן אברהם ומחצית השקל שם, רבינו זלמן שם. ועיין לעיל אות י"ב. ואם הוא דחוק אפילו בדיעבד לא עלתה לו נטילה אם מקפיד עליו באיזה פעמים להסירו בשעת מלאכה כמו שכתבנו לעיל סוף אות ל"א יעו"ש".
וכן כתב המשנ"ב בס"ק י"ח, והוסיף בס"ק י"ט "בשעה וכו' – ומסקי האחרונים דדוקא אשה שדרכה להקפיד להסיר הטבעת בשעת מלאכה [היינו בשעת לישה] אבל איש שאין דרכו להקפיד להסירו בשעת מלאכה כי אין דרכו ללוש אין צריך להסיר אותו בשעת נטילה אפילו אם אינו רפוי רק אם יש בו אבן טוב שגם איש דרכו להקפיד להסיר בשעת נטילה שלא יתלכלך מהמים אז יש לחוש להסירו משום חציצה", משמע שאף במהודק היכא שאינו מקפיד עלתה לו נטילה, וראה בכה"ח ס"ק ל"ה שלישה לאו דווקא.
וכתב עוד בס"ק ל"ב "מי שבידו טבעת זהב ואבן טובה קבועה בה ומתירא להסירה מאצבעו כשיטול ידיו פן ישכחנה ויגנבוה, יש לו תקנה שמתחלה ישפוך מים על ידו הימנית שבו הטבעת עד שיהא בו טופח על מנת להטפיח להסיר כל דבר החוצץ, ואחר כך ימשוך הטבעת ממקום מושבה למעלה או למטה במקום שיש בו טופח על מנת להטפיח, ושוב ישפוך מים על אותו היד ב' פעמים כדין חיוב נטילה או רביעית בבת אחת, ובזה נטהרה כל היד שהרי מקום הראשון שבו היתה הטבעת נטהרה על ידי שפיכת המים ב' פעמים או רביעית בבת אחת, וגם מקום שנתונה בו עכשיו נטהרת על ידי טבול הראשון ושפיכות אחרות שהמים שתחת הטבעת מצטרף עמהם ואינו חוצץ. פחד יצחק אות ח' ערך חציצה בנטילת ידים בשם תשובת ה"ר שבתי מהזקנים, והסכים עמו הרב רפאל שלמה לוי מפינאלי יעו"ש. והביאו עיקרי הד"ט שם אות מ"ב. ונראה דאין להקל בזה אלא אם כן ישפוך רביעית בבת אחת בתחלה על ידו הימנית שבו הטבעת וכמ"ש לקמן סימן קס"ב סעיף ט' ואחר כך ימשוך הטבעת ממקום מושבה על ידי בגד ואחר כך יחזור לשפוך ב' פעמים, שאם ימשוך אותה בידיו לא הועיל כלום שהרי נטמאו המים שעל ידיו מחמת ידו השנייה וצריך לנגבם ולחזור וליטלם כמ"ש לקמן סימן קס"ב סעיף ד' יעו"ש. ועיין שם בסימן קס"ב סעיף ג' וביורה דעה סימן קצ"ח סעיף ך' ודוק".
ד
והנה הבית הילל סי' קצ"ח ס"ק ג' הביא קושיה זו והעלה "ולכן נראה לי שיש להחמיר אפילו בדיעבד אם טבלה לא עלתה לה טבילה, וצריכה טבילה אחרת אפילו אם הטבעת הוא רפוי. אבל אם שמשה כבר אחר הטבילה זו בטבעת רפוי אינה צריכה טבילה אחרת, וכמו שכתבו האחרונים ז"ל בסעיף כ' בהג"ה ואחר שכבר נהגו ליטול הצפרנים אפילו אם צפורן אחת נשאר בידה וטבלה צריכה טבילה אחרת וכן נוהגין, עכ"ל, וכתבו על זה דווקא אם לא שמשה, אבל אם שמשה כבר אינה צריכה טבילה אחרת, כדי שלא להוציא לעז על בעילתה, ע"ש. ומכל שכן כאן גבי נדון דידן גבי טבעת רפוי, אם שמשה כבר שאינה צריכה טבילה אחרת. ואף שבעל ש"ך [ס"ק כה] גבי ציפורן [מחמיר] אפילו שמשה, אבל מהר"ם מלובלין [סימן עא] ובעל טורי זהב [ס"ק כא] הקילו בזה, אבל בטבעת רפוי כולי עלמא מודו כאשר כתבתי, ופשוט הוא, וק"ל".
וכתב עליו בשיורי טהרה ס"ק מג "אבל מן המגן אברהם שם [ס"ק י] לא נראה כן, וכן כתב בספר אליה רבה בהדיא שם [ס"ק י] דדוקא לכתחלה החמירו אבל בדיעבד אף בטבילה לא החמירו, וכבר כתבתי מזה לעיל בסעיף א' [ס"ק ו]".
ובפת"ש ס"ק י"ג "רפויים עי' באר היטב של הרב מהרי"ט ז"ל שכתב בשם בה"י דחוצץ אפילו בדיעבד [רק דאם שמשה כבר אחר הטבילה בטבעת רפויה אין צריכה טבילה אחרת] ועי' בתשו' מקום שמואל סי' נ"ה שחולק עליו ופסק כהש"ע ע"ש ובכתבי הרב הגדול מהר"ר דניאל זצ"ל ראיתי שמחמיר בזה מאד דאפילו אם עברה לילה אחד אחר טבילה זו בטבעת רפוי יש להחמיר להצריכה טבילה אחרת רק אם היה רפוי הרבה יש להקל ועי' (בתשו' ב"ח החדשות סי' מ"א) [דשם כתב שחלילה לומר דברפוי לא עלתה לה טבילה והאומר זה ראוי לנזיפה ולא אמר הרמב"ם אלא באוחז באדם וכלים כו' (עי' סכ"ח בט"ז וש"ך) אבל זו"ז אין גוזרין רפוי אטו שאינו רפוי מדינא אם לא בנזמי האוזן כיון דטריחא לה מילתא להסירם. וכל כה"ג במה דטריחא לה יש לגזור מטעם חומרא לכתחלה וכן בחוטין שבצואר שתולין בהן הקמיעין כו' ע"ש והביא ג"כ בס' לבושי שרד אות קצ"ג ועמש"ל ס"ג בד"ה מקפדת גם בס"ט ס"ק ו' ומ"ג דעתו דרק לכתחלה יש ליזהר אבל בדיעבד עלתה לה טבילה ע"ש]".
ה
וכתב עוד בשיורי טהרה ס"ק מד "ואם הם מהודקים. ואין להקשות הא מיעוט שאינו מקפיד הוא, פירש הראב"ד לפי שמקפדת להסירו בשעת לישה והוי כחוטי צמר דסעיף ב'. ט"ז [ס"ק כג]:
כתב בספר גן המלך סימן קכ"ג ודבר פשוט שאין להחמיר כן אלא במי שיש לו מלאכה גרועה שאם ישאר הטבעת בידו יטנפו מעסק אותה מלאכה, אבל מי שמלאכתו נקיה ואינו מקפיד להסירם בשעת מלאכה, או מי שאין לו מלאכה, שאין לחוש להסירם אף על גב דמהדקי טובא, משום דהוי חציצה במעוטו שאינו מקפיד דלא מחמרינן ביה כלל. והנה בעיקר דין חציצה דיינינן ליה לכל אחד לפי מה שהוא, כגון מוכרי רבב והצבע אף על פי ששאר בני אדם מקפידין וכו', ואין לגזור במי שאינו מקפיד אטו מי שמקפיד וכו', עכ"ל לפי זה יש לומר באשה שאין דרכה ללוש בעצמה שאין הטבעת שעל ידיה חוצץ אפילו מהדק טובא, וכהאי גוונא כתב בספר אליה רבה שם בשם הרש"ל [ים של שלמה חולין פרק ח סימן כא] דטבעת באנשים אינו חוצץ לפי שאין מקפידין, אם לא בטבעת שיש לו אבן טוב, והוא גם כן מהאי טעמא לפי שאין דרכן של אנשים לעשות מלאכות כאלו. מכל מקום אין להקל, כיון דבשלחן ערוך כאן ובאורח חיים כתב סתם דטבעת מהודק חוצץ, ולא מפליג מידי, משמע שאין לחלק בזה, ולא דמי למוכרי רבב והצובעים שכל אותו אומנות ידוע בכך, מה שאין כן כאן יש לומר דלא פלוג, מיהו אפשר בדיעבד ושימשה דיש להקל בנדון זה".
ובס"ק יד כתב הפת"ש "ואם הן מהודקין [עבה"ט ועיין בספר שיורי טהרה ס"ק מ"ד שכתב דמדברי (ס' גן המלך סי' קכ"ג) מבואר דאשה שאין דרכה ללוש בעצמה אין הטבעת שעל ידה חוצץ אפילו מיהדק טובא וכה"ג כתב בא"ר בא"ח סי' קס"א בשם רש"ל דטבעת באנשים אינו חוצץ לפי שאין מקפידין. אם לא בטבעת שיש בו אבן טוב והוא ג"כ מה"ט לפי שאין דרכם של אנשים לעשות מלאכות כאלו ומ"מ אין להקל כיון דבש"ע כאן ובא"ח כתב סתם דטבעת מהודק חוצץ ולא מפליג מידי משמע שאין לחלק בזה ול"ד למוכרי רבב והצובעים שכל אותו אומנת ידוע בכך משא"כ הכא י"ל דלא פלוג מיהו אפשר בדיעבד ושימשה יש להקל בנדון זה ע"ש]".
העולה
כתב מרן הרב בדרכי טהרה סעי' ס"ד "טַבָּעוֹת מְהֻדָּקוֹת שֶׁרְגִילִים לַהֲסִירָן בְּעֵת רְחִיצַת הַיָּדַיִם וְכַדּוֹמֶה – צְרִיכָה לַהֲסִירָן בִּשְׁעַת הַטְּבִילָה. וְאִם לֹא הֱסִירָתָן, צְרִיכָה לַחֲזֹר וְלִטְבֹּל.
סה. טַבָּעוֹת שֶׁקְּבוּעוֹת בַּיָּד וְאֵין מוֹצִיאִים אוֹתָן כְּלָל, לֹא בִּשְׁעַת רְחִיצָה וְלֹא בִּשְׁעַת לִישָׁה וְכַדּוֹמֶה – לְכַתְּחִלָּה יֵשׁ לְהוֹצִיאָן, וּבְדִיעֲבַד – אִם הֵן רְפוּיוֹת וְטָבְלָה וּכְבָר חָזְרָה לְבֵיתָהּ, אֵינָהּ צְרִיכָה לַחֲזֹר וְלִטְבֹּל, וְאִם הֵן מְהֻדָּקוֹת לָאֶצְבַּע – אִם עֲדַיִן לֹא שִׁמְּשָׁה עִם בַּעֲלָהּ, צְרִיכָה לַחֲזֹר וְלִטְבֹּל.
סו. אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לְהָסִיר אֶת הַטַּבַּעַת מֵאֶצְבָּעָהּ בְּשׁוּם אֹפֶן, לֹא בְּמַיִם חַמִּים וְלֹא בְּשֶׁמֶן וְכַדּוֹמֶה – אֵין לָהּ לִדְחוֹת אֶת טְבִילָתָהּ מִשּׁוּם כָּךְ, אֶלָּא תַּכְנִיס אֶת יָדָהּ לְמֵי הַמִּקְוֶה לִפְנֵי טְבִילָתָהּ, וּתְסוֹבֵב אֶת הַטַּבַּעַת עַל הָאֶצְבַּע בְּתוֹךְ הַמַּיִם, בְּאֹפֶן שֶׁיִּכָּנְסוּ מֵי הַמִּקְוֶה מִתַּחַת לַטַּבַּעַת, וְאַחַר כָּךְ תִּטְבֹּל".