שאלה
מה הדין כשהאות מ"ם כתובה בצורה כזו שרגל שמאל שלה (כעין ווא"ו) מחובר לגוף האות ובכך צורתה שונה מעט?
תשובה
כיון שיש לה פגימה בניהם כשר לכו"ע.
מקורות
כתב המשנ"ב במשנת סופרים סי' ל"ו אות מ' "אות מ"ם פתוחה תמונתה קצת כמו כ"ף וא"ו ע"כ תהיה למעלה לצד ימין עגולה אבל למטה יהיה לה זוית ובלא עקב וגגה יהיה למעלה שוה ולא עגול רק לצד ימין יהיה עגול גם יהיה גגה ארוך עד כנגד מושבה התחתון וכ"ז לכתחלה".
וכתב בשער הציון ס"ק ב' "כן משמע מלבוש ושאר אחרונים, ועיין לקמן בביאור הלכה בנו"ן כפופה בסוף הדיבור דאם עשאו למטה עגולה לא פסיקא כל כך להכשיר".
וכתב עוד במשנת סופרים שם "והחרטום שבצד שמאל יזהר לדבוק אותו לגגו ויהיה לכתחלה כמעט משוך בשוה עם הגג רק שיהיה ביניהם לצד מעלה כמו פגם קטן ותמונת החרטום תהיה כמו וא"ו עומדת מוטה קצת באלכסון ולא הרבה ויגיע עד כנגד מושב התחתון ועד בכלל. ומאד יזהר שלא יגע בו".
ואם הוא מחובר לגמרי כתב במקדש מעט ל"ב ס"ק ע"ה שפסול דחשיב כנשתינת צורת האות וכן כתב באמרי שפר כלל ז' אות ד' ומכל מקום כתב במקדש מעט שמועיל לה תיקון ע"י תספת דיו. אמנם בשו"ת שבט הלוי חלק א סימן ז כתב "ואשר שאל שנמצאת מ"ם כזה שלמעלה ג"כ מחוברת הכ"ף עם הוא"ו, שהמשנת אברהם מכשירו, האם יש לסמוך עליו. הנה ראיתי במקדש מעט באות המ' ס"ק ד' מביא בשם ספר בית אהרן לפסול כזה, וכ' שם ומלקט אחד השיגו שלא כדת, אולי ס' משנת אברהם שהביא כב', כי אין נמצא אתי, וציין שם לכלליו סי' י"ג ס"ק ד', ועיינתי שם וראיתי שבעצמו הביא מפורש בשם הגאון שו"ת הרד"ך חדר ל"ב דעיקר הכרת מ"ם פתוחה היא למטה, ואם סתמו למטה נעשה לגמרי סתומה, ואף שבעל מקדש מעט בס' גה"ק חולק עליו, אין דבריו מוכרחים כלל למעיין, ואין בכוחינו לחלוק בפ' על גאון קדמון כהרד"ך. וגם בבית יוסף באות המ"ם פתוחה לא ראיתי דבר מוכרח לפסול דיעבד וגם שיטת הש"ס בשבת ק"ג ע"ב סתום ועשאו פתוח, פתוח ועשאו סתום, משמע יותר דאמקום שהוא פתוח או סתום באמת קאי דהיינו למטה, דאלו למעלה בשניהם סתום אלא ששינוי צורה ביניהם, וידעתי שיש לדחוק דאאות שנקרא פחות או סתום קאי, אבל יותר נראה כנ"ל, וע"כ דיעבד נלענ"ד לסמוך על סברת הגאון הרד"ך שלא לפסול תו"מ".
העולה
כיון שיש פגימה בניהם כשר לכו"ע