שאלה:
אדם הסובל מאקזמה וצריך למרוח משחה, שאם לא כן דבר זה יזיק לו, האם מותר לו למרוח משחה זו בשבת?
תשובה: (מאת מרן הרב מרדכי אליהו)
אסור בשבת למרוח משחה על גופו[1]. תינוק או מי שסובל ממחלה או אקזמה, כמו שהזכרת בשאלתך, יכול למרוח בע"ש משחה על ניילון או בד ובשבת יוכל להניחו על גופו במקום שבו סובל ממחלה וכו'[2].
מקורות:
[1]כתוב בגמרא שבת (ע"ה ע"ב): "והממרח רטיה בשבת – חייב משום ממחק", וברש"י שם (ד"ה "ממרח רטיה") – "מחליק תחבושת על המכה", וראה ברש"י (עירובין ק"ב: ד"ה "הממרח") שפירש, וז"ל: "מחליק גומות שברטיה". וכך כתב בשו"ע (סי' שכ"ח סעי' כ"ו): "ורטייה עצמה – לא יקנח מפני שהוא ממרח". ולפי זה אסור למרוח משחה על מכה או על פצע כי יש בזה איסור ממרח. וכך כתב הרמב"ם (הל' שבת פכ"ג הי"א), וז"ל: "הממרח רטיה בשבת – חייב משום מוחק את העור, ולפיכך אין סותמים נקב בשעוה וכיוצא בה שמא ימרח".וע"ע במשנ"ב (סי' ש"ג ס"ק פ"א), וז"ל: "ויש שנוהגין דבר איסור להחליק שערותיהם בחלב מהותך ומעורב במיני בשמים שקורין בלשוננו פומאד"ה וחוששני להם מחטאת, דנראה שיש בזה משום ממרח. וראוי להזהיר בני ביתו על זה", אמנם כתב בשו"ע (סי' שי"ד סעי' י"א): "אסור ליתן שעוה או שמן עב בנקב החבית לסתמו מפני שהוא ממרח, אבל בשאר דברים, דלית בה משום מירוח – מותר". ולפי זה השימוש שאסור במשחות למיניהם זה דוקא אם הם "עבים", אבל בשאר דברים שאין מירוח – מותר. ולפי זה "משחה" האסורה היא רק כשהיא סמיכה ורכה שאינה נשפכת, אבל אם היא נשפכת – דינה כנוזל ואין בה חשש. וע"ע מאמר מרדכי שבת (ח"ד פרק פ"ז סעי' ז').
[2]וראה עוד במשנה עירובין (ק"ב ע"ב): "מחזירין רטיה במקדש אבל לא במדינה, אם בתחילה – כאן וכאן אסור". ופירוש רטיה – בגד ששמים עליו משחה רפואית (רמב"ם פיהמ"ש שם, מובא בבה"ל סי' שכ"ח סעי' כ"ה ד"ה "רטיה" וכה"ח שם ס"ק קנ"ב).
ואף שכתב בשו"ע (סי' שכ"ח סעי' כ"ה), ז"ל: "רטיה שנפלה מעל גבי המכה על גבי הקרקע – לא יחזירנה", וביאר המשנ"ב (שם ס"ק פ"א) שהטעם משום החשש שמא ימרח על גבה להחליק הגומות שיש בה, מכל מקום עי' בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ח סי' ט"ו פרק י"ד אות א', ג') שהביא ששאלו אותו על המנהג הרווח בבית החולים שערי צדק שהונהג ע"י ד"ר וואלך (שעשה הכל ע"פ הוראת חכמים) למרוח כך רטיות מערב שבת לשעת הצורך, ולכאורה זה סותר את דברי השו"ע, והביא בשם שו"ת מעט מים (סאלוניקי שנת תרל"ז) סי' ע"א שכתב להקל ליהודי לשים רטייה שמשוחה מבעוד יום על חולה שאין בו סכנה מכמה טעמים, והטעם העיקרי מפני שהכין הרטיה מבעוד יום ונחשב היכר גדול, ובכה"ג אין לגזור. וע"ע מאמר מרדכי (שבת ח"ה פרק ק"ה סעיפים ס"ה-ס"ז).