שאלה
פתחתי עכשיו ארון ומצאתיחמץ ששכחתי ממנו בפסח שנה שעברה… ולא עשיתי עליו למעשה מכירת חמץ. מה דין הבקבוק והמשקה שבו?
תשובה
לספרדים אסור באכילה והנאה, לאשכנזים בהפסד מרובה יש להתירו בהנאה ולא באכילה. (כמובן שיש לבדוק בנוסח המכירה אם מפורט היכן החמץ או שהיא מכירה כללית ואז מועילה גם לחמץ זה).
מקורות
חמץ שהיה מונח במרחבי הבית אינו בכלל המכירה (תלוי בנוסח המכירה) ואין לאוכלו כי חמץ שביטלו ולא הוציאו מרשותו אסור בהנאה ולגבי אם אסור גם באכילה הנה כתב השו"ע בסי' תמ"ח סעי' ג' "חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח, אסור בהנאה אפילו הניחו שוגג או אנוס". ובסעי' ה' כתב "חמץ שנמצא בבית ישראל אחר הפסח, אסור אף על פי שביטל"
כתב המשנ"ב בס"ק כ"ה "אסור אף על פי שביטלו – או הפקירו ואיסורו הוא אפילו בהנאה. ואף על גב דכשביטלו אינו עובר בב"י מ"מ חששו חכמים שאם נתירו כשביטלו יש לחוש שיניח כל אדם חמצו אלאחר הפסח ויאמר שהפקירו קודם הפסח כדי שנתיר לו. ודע דכמה אחרונים כתבו דאפילו בדק ג"כ כמנהגנו ונמצא חמץ לאחר הפסח ג"כ אסור בהנאה דלא חילקו בדבר ויש מן האחרונים שמקילים בבדק וביטל ונמצא אח"כ דמאי הוי ליה למעבד הרי עשה הכל כדין ודעתם דעכ"פ בהנאה אין לאסור ובמקום הפסד מרובה יש לסמוך עליהן ועיין בבה"ל ס"ג בד"ה אפילו מ"ש בזה".
ביאור הלכה סימן תמח סעיף ג ד"ה אפילו – המחבר סתם ולא פירש אי מיירי שמחמת שוגג או אונס לא ביער וגם לא ביטל ומש"ה אסר אבל אם ביטל אף שלא בדק מחמת אונס מותר כיון שעכ"פ קיים עיקר הדין מדאורייתא או אפילו בביטל והניחו מלבער מחמת אונס נמי אסור ונחלקו בזה האחרונים עיין לקמן סעיף ה' לענין ביטל דלדעת המחמירים שם בבדק וביטל ומצא אחר הפסח כ"ש הכא שלא בדק כלל אף שהיה אנוס על זה אך לדעת המתירים שם בבדק וביטל י"ל דה"ה הכא אף שלא בדק מ"מ כיון שהיה אנוס בזה לא גרע מבדק וביטל ומצא אחר הפסח וכן מבואר בת' תורת השלמים ובא"ר ועיין בת' רעק"א סי' כ"ג ולדינא כבר כתבנו בסעיף ה' לסמוך אמקילין בהנאה במקום הפסד מרובה וה"ה הכא ועיין בספר שדה חמד שהאריך מאד בפרטי דינים אלו".
וכתב הכה"ח בס"ק צ"ג "אסור אף על פי שביטלו. ובעל העיטור אסרו באכילה והתירו בהנאה, ואין טעם נכון לחלק בין אכילה להנאה. טור. וכתב הפרי חדש מדסתם השלחן ערוך משמע דאסור אף בהנאה וכתב דכן עיקר יעו"ש. וכן כתב המטה יהודה, אליה רבה שם, נהר שלום אות ה', חמד משה אות ב', רבינו זלמן אות כ"ט. וכן משמע בחיי אדם כלל קכ"ג אות א'".
ובס"ק צ"ה כתב "ואפילו איכא עדים שהפקירו וביטלו לא מהני אם הניח חמץ בביתו וברשותו מדעתו וידע ממנו כל ימי הפסח דודאי כהאי גוונא לא מהני ביטול או הפקר, אבל כל שלא היה יודע ממנו כל ימי הפסח ויש עדים שביטל או הפקיר קודם פסח, או שיש אונס גמור בענין המכירה וכל ימי הפסח היה סבור שמכר ואחר הפסח נודע לו שלא מכר, כיון שהיה אנוס כל כך אונס ידוע ואמר שביטל אף דליכא עדים לא חיישינן להערמה ויש להתיר על כל פנים בהנאה אחר הפסח. חק יעקב שם. אמנם המקור חיים אות י"ד כתב על דברי חק יעקב הנז' דליתא דאפילו באונס ידוע גם כן אסור החמץ אחר הפסח יעו"ש. וכן כתב אליה רבה אות י"ג על דברי חק יעקב הנז' דמאחרונים לא משמע הכי ולכן אין להקל אם לא בהפסד מרובה מאד אפשר לסמוך ולהקל יעו"ש. ועיין באות שאחר זה", וז"ל שם "מי שבא ממדינת הים עם חמץ בתוך הספינה ופגע בו הפסח ולא בא הספינה למקום חפצו, היה נראה להתיר להפקירו בפני בית דין ולאחר הפסח לחזור לזכות בו מההפקר ולמכרו אבל לא לאכלו משום דהוי מילתא דלא שכיחא, ומפני חומר איסור חמץ לא מלאני לבי לעשות מעשה. הר"ש הלוי חלק אורח חיים סימן י"ב, כנסת הגדולה בהגהות בית יוסף, מגן אברהם ס"ק ח'. מיהו בשיירי כנסת הגדולה הגהות בית יוסף אות ז' כתב על דברי הר"ש הנז' דלא פליגי בירושלמי אלא דוקא בהפקירו בינו לבין עצמו דבזה רבי יוחנן חייש להערמה שמא יאמר הפקירו ולא הפקירו אבל בהפקירו בפני עדים לא שייך זה, הילכך נקטינן דאם הפקירו בפני עדים וכל שכן בפני בית דין מהני אותו הפקר ומותר אף באכילה וכל שכן בהנאה יעו"ש. וכן הסכים אשל אברהם אות ח' יעו"ש. אבל הפרי חדש השיג על דברי שיירי כנסת הגדולה הנז' וכתב דאין לסמוך עלייהו יעו"ש, וכן כתב הנהר שלום אות ה'. וכתב שם הפרי חדש דאין תקנה לזה אלא שימכרנו או יתננו לעכו"ם מכירו וזה ברור ותו לא מידי עכ"ל. והסכים לדבריו המטה יהודה, אלא שכתב דהיכא דלא אשכח הך תקנתא שלא מצא מי שיקנהו ממנו ואפילו בתורת מתנה שאין לו עכו"ם מכירו והוא רוצה לזכות בו אחר הפסח כיון דליכא צד שיכול לבערו שרי בהפקירו יעו"ש. ועיין לעיל אות ל"ז".
ולגבי דרך ביעורו כתב השו"ע בסי' תמ"ה סעי' א' "כיצד ביעור חמץ, שורפו או פוררו וזורה לרוח או זורקו לים. ואם היה החמץ קשה ואין הים מחתכו במהרה, הרי זה מפררו ואחר כך זורקו לים. הגה: והמנהג לשורפו. וטוב לשרפו ביום דומיא דנותר שהיה נשרף ביום" וראה בכה"ח בס"ק י"א מספר טעמים לשריפת חמץ ואחד מהם הוא כדי לצאת דעת ר' יהודה שחמץ ביעורו בשריפה וא"כ זה שייך גם כאן. ובדיעבד בכל דרך שהיא וראה בכה"ח ס"ק ז' ח'.
העולה
לספרדים אסור באכילה והנאה, לאשכנזים בהפסד מרובה יש להתירו בהנאה ולא באכילה. (כמובן שיש לבדוק בנוסח המכירה אם מפורט היכן החמץ או שהיא מכירה כללית ואז מועילה גם לחמץ זה).