שאלה:
בשבת בראשית אומרים "בסימנא טבא" לפני עלייתו של "חתן בראשית" לתורה. האם אין בכך הפסק בין הברכה לקריאה? מי צריך לומר זאת, המברך או השליח ציבור?
תשובה: (מאת מרן הרב מרדכי אליהו )
עיין בשו"ת רב פעלים (ח"ג סי' מ"ב) שכתב בשם הרב פלאגי', שטוב לא לאומרו, אע"פ שאינו מהוה הפסק. וכ"כ שם בשם הרב מני, שמנהג בית אל לא לאומרו. למעשה – טוב שיאמר "בסימנא טבא",
לא העולה לתורה ולא הקורא, אלא מישהו אחר. ובכל אופן, אם אמרו הקורא – אינו הפסק[1].
מקורות:
[1] ראה במאמר מרדכי שבת (חלק ב' פרק ל"ד סעי' א'), וז"ל: "יש נוהגים לפתוח את קריאת חמישה חומשי תורה בסימן מזל טוב ולומר לפני קריאת פרשת "בראשית" את המילים: "בסימנא טבא". ונחלקו המנהגים מי הוא האומר: 'בסימנא טבא' ומתי אומרו. יש נוהגים שכהן העולה לקריאת פרשת 'בראשית' אומר: 'בסימנא טבא' ואומרו לפני שמברך ברכת התורה. יש נוהגים ששליח ציבור אומר: 'בסימנא טבא' ואומרו אחרי ברכת הכהן ולפני שמתחיל לקרוא. ויש נוהגים שאחד הגבאים או המתפללים אומר: "בסימנא טבא" ואומרו אחרי ברכת הכהן ולפני ששליח הציבור מתחיל לקרוא, ולמעשה המנהג הטוב ביותר הוא שאדם שאינו עולה לתורה וכן שאינו משמש כבעל קורא יאמר: 'בסימנא טבא'. ובדיעבד, גם אם שליח הציבור אמר: 'בסימנא טבא' אחרי ברכת הכהן [ובוודאי אם אמר הכהן לפני שברך] – אין זה הפסק".
ובהערה שם: "כתב רבינו חיים פלאג'י בספרומועד לכל חי (סי' פ"ה אות כ"ה) שאין דעתו נוחה מאותם שאומרים: 'בסימנא טבא' אחר הברכה, וצריך העולה לתורה לומר 'בסימנא טבא' קודם שמברך, כדי שמיד אחרי הברכה יתחיל הקורא לקרוא מ'בראשית ברא' וכו'. וכבר היה מנהג שנהגו לומר בחג השבועות 'אקדמות' בין הברכה לקריאה, עד שערערו על כך גדולי הרבנים ותיקנו לומר את האקדמות קודם הברכה. אמנם, לדעת הרב 'פאת השולחן' (הלכות ארץ ישראל פרק ג' סעי' י"ט) אין בזה הפסק, וז"ל שם: 'השוחטים אצל הישמעאלים באופן שהכשרים לוקחין הישראלים, והטריפות לוקחין הם. ולפי דת הישמעאלים אינם מכשירים לאכילתם עד שיאמר השוחט קודם השחיטה: אלל"ה וואכבר, ביאורו: אל כביר, ואין איסור בזה. והם מקפידים שלא יאמר מלות הללו אלא סמוך לשחיטה מיד באופן שגם אינו יכול לברך ברכת השחיטה עד אחר אמירת דברים אלו, הדבר פשוט דהוי הפסק בין ברכה לשחיטה, והמפסיק בזה טועה, ואין תקנה לזה רק שצריך השוחט ליזהר שישחוט תחלה עוף, ויכוין לפטור כל מה ששוחט אח"כ בברכה שבירך על שחיטת העוף או אחר שכבר התחיל לשחוט גמר הכשר שחיטה שיברך ברכת השחיטה. ולי נראה דאמירה זו לא הוי הפסק, דקיימא לן כדי שאילת תלמיד לרב הוי הפסק', עכ"ל. וכתב בשו"ת רב פעלים (או"ח ח"ג סי' מ"ב) בשם ויקרא אברהם, וז"ל: 'ולפק"ד דכיון שאין בה שלשה תיבות כשיעור שאלת תלמיד לרב, וגם שהוא לשון תפלה שמתפללים להשי"ת שתהיה ההתחלה בס"ט לכך הקלו', עכ"ל. ובשו"ת רב פעלים (שם) כתב בשם רבי אליהו מני, שהמנהג בירושלים ובחברון הוא לומר: 'בסימנא טבא' בין הברכה לקריאה כיוון שזו אמירה לצורך. ואמנם אפשר לומר שכוונתו במה שהביא מנהג זה הוא לסנגר על אותם שנהגו כך, אך אין דעתו כך למעשה. ישנם מקומות שנוהגים שהשליח ציבור אומר: 'בסימנא טבא', וגם בזה נחלקו הפוסקים ואמרו שכיון שהשליח ציבור הוא שליח העולה לכן אף הוא אין לו להפסיק (עיין ברב פעלים שם). אמנם במקום שנהגו שהשליח ציבור אומר: 'בסימנא טבא' אחר הברכה, ואם ירצו לשנות ממנהג זה תתעורר מחלוקת – יניחו אותם במנהגם. למעשה המנהג הטוב ביותר הוא שבין הברכה לקריאה יאמר אחד הגבאים: 'בסימנא טבא' בקול רם, ובכך יצאנו מידי כל ספק. וכ' הרב פעלים (שם) שכן נוהגים במדרש בית אל וב'בית יעקב' שהסומך אומר: 'בסימנא טבא' אחר גמר הברכה, והמברך והקורא אינם מפסיקין". [הערת העורך: ובבית הכנסת של מרן הרב הנהיג מרן הרב שיאמרו 'בסימנא טבא' לפני הברכה או שאדם נוסף יאמר את ה'בסימנא טבא'].