שאלה:
קטן שנכנס לגיל שלושה עשרה ויום אחד בין פסח לשבועות, האם יוכל לספור ספירת העומר בברכה, מדובר שכשהיה קטן ספר בברכה מתחילה?
תשובה: (מאת מרן הרב מרדכי אליהו )
הילד יכול לברך וכשיגדיל יוכל להמשיך לספור בברכה, עיין בשו"ע (או"ח סי' תפ"ט סעי' ח') שפסק בספק ספיקא מברך[1].
מקורות:
[1]וראה בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ג סי' י"ז): "אך יש לדון לענין קטן שהגדיל בתוך ימי ספירת העומר, ולא מיבעי בעניין שלא בירך בעודו קטן שלא יוכל לברך באמצע הספירה שהרי החסיר ימים וכאמור לעיל, אלא גם כשבירך מלכתחילה כיוון דחיישינן לחומרא לשיטת הבה"ג לעניין ברכה, א"כ י"ל שכל מה שבירך בעודו קטן חשוב כאילו לא בירך לעניין חיובו כעת מדאורייתא, דלעניין חיוב דאורייתא כל מה שעשה מדרבנן לאו כלום (וממילא חסר ב'תמימות' וכמו שנתבאר לעיל), ודומה הדבר למה שפסק בשו"ע (סי' תע"ה סע' ה'): 'אכל כזית מצה והוא נכפה בעת שטותו ואח"כ נתרפא – חייב לאכול אחר שנתרפא, לפי שאותה אכילה היתה בשעה שהיה פטור מכל המצוות', עכ"ל. או אפשר לחלק שכיוון שקטן חייב במצוות מדרבנן יועיל ברכותיו בהיותו קטן עכ"פ להחשיבם כתמימות (וע"ע במנחת חינוך סי' ש"ו ס"ק ו' באורך).
כתב החיד"א בספרו יוסף אומץ (סי' ו'), וז"ל: 'כשנכנסו בעלי תריסין לבית המדרש בתר חגא דפסחא נזרקה מפיהם חקירה אחת והיא זאת: אם יואיל אלוה ברחמיו וישלח לנו משיחנו בימים הללו ובזמן הזה בין פסח ראשון לשני, מהו שנתחייב להקריב את קורבן הפסח בשני'. והוסיף שם שחקרו עוד במידה ונתחייבו אם יחול גם על קטן שהגדיל בין פסח ראשון לשני, וכן לעניין מתים שקמו לתחייה בין פסח ראשון לשני אם יתחייבו, או שהחיוב חל רק על מי שהיו בזמן החיוב של פסח ראשון, עיין שם שהאריך עוד בזה.
ובסוגיה בפסחים (צ"ג ע"א) הובא, שנחלקו בזה התנאים לעניין קטן שהגדיל בין שני פסחים, וז"ל הגמ': 'גר שנתגייר בין שני פסחים, וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים – חייב לעשות פסח שני דברי רבי, ר' נתן אומר: כל שזקוק לראשון – זקוק לשני, כל שאין זקוק לראשון – אין זקוק לשני'. ונתבאר שם בגמ' שסברת מחלוקתם שרבי ס"ל שפסח שני רגל בפני עצמו הוא, ולכן אף אם לא הקריב בראשון – יכול להקריב בשני אף דלא היה חייב בראשון, אך ר' נתן ס"ל ששני הוא תשלומין לפסח ראשון, ולכך רק אם היה חייב בראשון יהא חייב גם בשני, וממילא בגר או קטן שהגדיל כיוון שלא היו חייבים בראשון – פטורים גם מן השני. ולכאורה ספיקו של החיד"א, אם יתחייבו בפסח שני אם יבוא המשיח בין שני הפסחים, יכנס למחלוקת בין רבי לר' נתן אם פסח שני חל רק על מי שהיה שייך בו גם פסח ראשון, עיין שם.
והרמב"ם פוסק לדינא (הל' קרבן פסח פ"ה ה"ז) כדעת רבי שפסח שני רגל בפני עצמו, וז"ל: "גר שנתגייר בין פסח ראשון לפסח שני, וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים – חייבין לעשות פסח שני".
והוסיף שם הרמב"ם, וז"ל: 'ואם שחטו עליו בראשון – פטור'. כלומר, אם האב שחט על בנו הקטן בפסח ראשון ומנהו על הקורבן ואח"כ נעשה הבן גדול – נפטר מלעשות פסח שני. והקשה הכסף משנה שם על הרמב"ם, וז"ל: 'ואיכא למידק אטו קטן בר חיובא ופיטורא הוא, וכתב הר"י קורקוס ז"ל דכיון דרחמנא רבייה לקטן שישחטו עליו וממנין אותו – נפטר הוא בכך מן השני', היינו שהוקשה לכסף משנה מה מועיל מה שנמנה הקטן על פסח ראשון כדי לפוטרו מפסח שני, הרי סו"ס אז היה קטן ולאו בר חיובא ומשנעשה גדול ונתחייב מדאורייתא יש לו לעשות פסח שני, ולכך הוצרך ליישב שלעניין קורבן פסח יש ריבוי מיוחד כמובא בגמ' בסוכה (מ"ב ע"ב) שדורשים מ'איש לפי אוכלו', שאם יכול לאכול כזית צלי שוחטין עליו את הפסח, וכפירוש רש"י שם: 'איש לפי אוכלו תכסו הראוי לאכילה', ונתבאר א"כ מדבריו שלולא שהיה ראוי מדאורייתא לא היה פוטרו מה שנמנה בעודו קטן.
אכן בדין קטן לקורבן פסח נראה מהתוס' בפסחים (פ"ח ע"א) שלא ס"ל כהכסף משנה, שהובא שם בסוגייה ביתום ששחטו עליו אפוטרופסין יאכל במקום שהוא רוצה, והקשתה הגמ' שם: "שמעת מינה יש ברירה! א"רזירא: 'שה לבית' – מ"מ", ופירש רש"י שם: 'איש בעל הבית יקחנו לכל בני ביתו ואין צריך דעתן', עכ"ל.
והקשה שם בתוס' (ד"ה "שה לבית"), וז"ל: 'וא"ת והיאך מאכיל פסח שלא למנויו, נהי דקטן אוכל נבילות אין בי"ד מצווין להפרישו, לספות לו בידיים אסור כדאמר בפ' חרש! ואומר ר"י דהתם (יבמות קי"ד ע"א) ילפינן מלא תאכלום ולא אסור אלא דומיא דשרצים ונבילות אבל כה"ג דאיכא חינוך מצווה – שרי', עכ"ל, הרי נתבאר שס"ל שקטן אינו שייך מדאורייתא כלל בקורבן פסח ואינו אלא מדין חינוך מצווה.
אלא שיש להקשות: א"כ כיצד דוחים אנו איסור מהתורה משום מצות חינוך דרבנן? ובתוס' בגיטין (כ"ה ע"א ד"ה "אי אמרת") הביאו מהסוגיה בנדרים שא"צ כלל מינוי "דשה לבית אבות לאו דאורייתא", ומסיק שם דנחלקו בזה בסוגיות הגמ' אי שה לבית אבות הוי דאורייתא או לא, וע"ע במנחת חינוך (מצווה ה', אות ד' ד"ה "והנה") ובחק"ל (יו"ד ח"ג סי' קמ"ה) שהאריך במחלוקת זו.
ובטורי אבן (על מסכת ר"ה כ"ח) הקשה ג"כ על הרמב"ם הנזכר לעיל כיצד נפטר מפסח שני ע"י פסח ראשון שנמנה עליו בעודו קטן, והניחו בצ"ע. וע"ע במנחת חינוך (שם, אות ה') שהאריך בזה, ועכ"פ מבואר מדבריהם שס"ל כהתוס' דאין קטן שייך בחיוב אכילת קורבן פסח, ואינו אוכל רק מדין חינוך מצווה, וממילא אם הגדיל עד פסח שני מתחייב בו מדאורייתא.
אמנם בעיקר הדין של הכסף משנה שאין קטן שאינו מחויב אלא מדרבנן יכול לפטור עצמו מחיוב דאורייתא לכשיגדיל, נחלק ע"ז המרדכי (פ"ב דמגילה, סי' תשצ"ח), וז"ל: 'נשאל הר' טוביה מווינא: איך סגי נהור פוטר בניו ובני ביתו מקידוש, והא לרבי יהודה דאמר סומא פטור מן המצוות פרק החובל, א"כ לא מחייב אלא מדרבנן והיכי אתי דרבנן ומפיק דאורייתא? והשיב דאשכחן דכוותיה גבי קידוש גופיה, דאמרינן פרק תפילת השחר (ברכות כ"ז ע"א): מתפלל אדם של שבת בע"ש ואומר קדושה על הכוס וכו' גם בנידון זה האי סגי נהור יש לומר שמוציא אחרים המחוייבים מדאורייתא אף על פי שאינו מחויב הוא אלא מדרבנן' (ועיי"ש שהאריך לחלק בין נידון זה לנשים שאם מחוייבות בברהמ"ז רק מדרבנן לא יוציאו יד"ח את הגברים, כי שונה הדבר שלא יבואו לעולם לידי חיוב, משא"כ כאן שאפשר שיתפקח ויבוא לידי חיוב).
א"כ נמצינו למדים שנחלקו המרדכי והכסף משנה אם יועיל מעשה דרבנן לחיוב דאורייתא או אין מועיל. הנפק"מ המצויה בנידון זה הוא לנער שנעשה בר מצווה ורוצה לקרוא ק"ש בליל הבר מצווה, האם יכול לסמוך על ברכות התורה שאמר בבוקר בעודו קטן ופטור מהתורה, או שחייב לחזור ולברך משנעשה בן י"ג שנה ויום אחד שאז חייב מדאורייתא (ומבלי לדון כעת אם ברכות התורה מהתורה או מדרבנן ונ"מ לספק אם חייב לחזור). לדעת הכס"מ יחזור לברך, ולדעת המרדכי כיון שלבסוף יגיע לגיל המצוות, גם כשבירך בעודו קטן הוציא עצמו יד"ח לעניין חיוב מדאורייתא שנתחדש עליו אח"כ.
וראה במג"א (סי' רס"ז ס"ק א') שהביא את דעת המרדכי לעניין קידוש בערב שבת קודם חשיכה, והקשה עליו מהא דקטן אינו מוציא הגדול בברכת המזון (כמבואר בסי' קפ"ו), ואף על גב שיבוא אח"כ לידי חיוב דאורייתא (וברעק"א שם ציין להכסף משנה הנזכר לעיל שמבואר שחולק ג"כ על המרדכי).
ומ"מ למעשה פסק בזה בשו"ע (סי' רס"ז סע' ב') שיכול לקדש מבעו"י לאחר פלג המנחה ולאכול מיד, וראה עוד במשנ"ב שם (ס"ק ה') ובכה"ח שם (ס"ק ו'), וכך נוקט בזה ג"ע הבא"ח (בראשית ש"ש סעי' י"ג) שמותר לכתחילה להתפלל ולקדש מבעוד יום, וטעמו שאף שתלוי הדבר במחלוקת המרדכי והכס"מ, וכבר הקשה המג"א על המרדכי וכנ"ל, מ"מ בנידון זה יש לצרף סברת האומרים תוספת שבת דאורייתא, והוי כעין ספק ספיקא המתהפך, ע"ש. ואפשר לכאורה לצרף כאן את סברת הב"י שסומכין לעניין זה על סברת ר"י שמפלג המנחה הוי לילה (וע"ע בשו"ע סי' רל"ה ונו"כ שם באורך), וסיים שם: "והמחמיר לקדש בודאי לילה תבוא עליו ברכה".
כתב בתרומת הדשן (ח"א סי' ל"ז) שאם ספק לו אם ספר לילה אחת או לא יראה דיספור בברכה מכאן ואילך, וטעמו שאע"פ שאם בוודאי שכח נוהגים כבה"ג ששוב אינו סופר בברכה, מ"מ בספק אם שכח או לא אפשר לסמוך על הרא"ש ור"י וש"פ שסוברים שיכול לברך שאר הלילות בברכה, וכך עפ"ז פסק גם בוודאי שכח בלילה ונזכר ביום, שאף שבאותו יום סופר בלא ברכה (לחוש לפוסקים שביום אינו סופר), מ"מ בשאר הלילות חוזר וסופר בברכה דהוי כעין ספק ספיקא. וכך פסק בשו"ע (סי' תפ"ט סע' ח'), וז"ל: 'אבל אם הוא מסופק אם דלג יום אחד ולא ספר – יספור בשאר הימים בברכה'. וראה במחזיק ברכה (סי' ז') שאף בג' ס"ס לא מברך, שאף בזה אומרים ספק ברכות להקל, וראה בשלמי ציבור (דף מ"ה) שלא אומרים ס"ס בעניין ברכות, ואף אנו סוברים ג"כ שלא אומרים ספק ספיקא לעניין ברכות (ראה באורך בכה"ח סי' ז' ס"ק ה' וסי' י"ז ס"ק ה') ובפרט שדעת רוב הפוסקים שספירת העומר בזמן הזה רק מדרבנן (ראה בכה"ח סי' תפ"ט ס"ק ה'), מלבד דעת הרמב"ם (הל' תמידין ומוספין פ"ז הכ"ד) והחינוך (מצוה ש"ו).
מ"מ כאן פסק בשו"עכהתרוה"ד שבספק ספיקא יברך, והטעם לפי שהעיקר כדעת רוב הראשונים שכל לילה ולילה מצווה בפני עצמה ורק חוששים לחומרא לדעת בה"ג שצריך תמימות, ולכך כשיש עוד ספק הולכים אחר רוב הפוסקים שלא צריך תמימות. וי"א שכך היה המנהג לברך בס"ס בעומר, ולכך לא אומרים סב"ל נגד המנהג (כפה"ח שם ס"ק פ"ח), א"כ רואים כי ספירת העומר יש לה חשיבות מיוחדת.
מסקנא דדינא לעניין קטן שהגדיל בספירת העומר:
לפ"ז נראה לומר גם בנידון קטן שהגדיל בתוך ימי ספירת העומר,שמכיון שלהלכה אומרים ס"ס לעניין ברכת ספירת העומר, ויש כאן מלבד מחלוקת הראשונים אם צריך תמימות או לא, גם את סברת המרדכי שמועיל קיום מצווה מדרבנן לפוטרו מחיוב דאורייתא אפשר לצרף זאת ולהתיר לו להמשיך לברך משנעשה גדול. ואף שלדעת שו"ת פרי הארץ (ח"ג סי' ז') והביאו הברכ"י כאן (אות כ') ימנה בלא ברכה, כבר יישבו באחרונים שכוונתו באופן שלא בירך כלל בעודו קטן [והדבר מוכח מתוך תשובתו שהישווה לגר שנתגייר בתוך העומר או אונן שלא בירך, ולגבי גר שנתגייר הוא אינו חייב ואפי' מדרבנן וכמי שלא ספר כלל, עיין לכה"ח שם ס"ק צ"ה], וממילא לא גרע מגדול שהפסיד יום אחד ששוב אינו מברך (וראה בערך השולחן שם ס"ק ט"ו, כה"ח שם ס"ק צ"ד, ועוד), אך אם בירך מתחילה – יכול שפיר להמשיך ולברך כשנעשה גדול (וכ"פבשו"ת הר צבי ח"ב סי' ע"ו)".