שאלה
במושבנו יש חבר אחד שהעיזים שלו צריכות להמליט בימים הקרובים, והוא חושש שמא הן תלדנה בשבת. ונפשו לשאול – כיצד ואיך יעשה, האם מותר לו לעזור לעז אם רואה שהוולד מסתכן?
לכאורה שנינו בשבת דף קכ"ח ע"ב שאין מיילדין את הבהמה ביום טוב אבל מסעדין. ושם בגמרא: כיצד מסעדין? רב יהודה אמר: אוחז את הוולד שלא יפול לארץ וכו'. וכן פסק בשו"ע סי' תקכ"ג ס"ג. אם כן הוא הדין נמי בשבת יש לומר דשרי שהא טעמא דאין מילדין פרש"י משום דאיכא טירחא יתירה, אבל בלסעד ליכא טירחא יתירה ושרי. הטור באו"ח סי' של"ב פסק שמותר לסעד ולרחם על הבהמה בשבת, אבל מרן הבית יוסף תמה עליו דמאחר שהרא"ש הביא שהר"י נסתפק אם מותר לסעד בשבת, איך כתב הטור דמותר? ועיין לב"ח וחדושי הגהות שכתבו דאמנם ר"י מספקא ליה אבל לטור פשיטא ליה. והרי"ף והרמב"ם התעלמו מדין לסעד בשבת. אבל ראיתי לרבנו חננאל בגיליון שכתב: דקי"ל לסעד ולרחם דתנינן ביו"ט, אבל בשבת אסור. ולעומתו המאירי חילק דלסעד שרי בשבת, אבל לרחם רק ביו"ט מותר. וכנראה שמרן גם כן השמיט דין לסעד בשבת היינו משום דאיהו גופיה מספקא ליה. אבל ראיתי בשמירת שבת כהלכתה פרק כ"ז סעיף נ"ד[1] בשם החזון איש שכתב, שמיקל בהוצאת וולד בהמה במקום שיש חשש סכנה לוולד או לאם אחר שנתעורר הוולד לצאת, ע"ש.
תשובה (מאת מרן הרב מרדכי אליהו)
לפי רש"י בשבת (דף קכ"ח ע"ב ד"ה "אין מילדין") משמע, שאיסור יילוד בהמה אינו משום עוקר דבר מגידולו, אלא משום טירחא יתרה שהוא איסור דרבנן[2], וכן משמע מתוס' ע"ז (דף כ"ו ע"א ד"ה "סבר רב יוסף"). ועיין לרמב"ם (הל' שבת פ"ב הי"ב) שסובר כן, דאיסורו מדרבנן, ועי"ש במ"מ.
אמנם רש"י פירש (שם): "אבל מסעדין – אותה ביו"ט", משמע שבשבת – אסור. והרא"ש (פרק י"ח סי' ד') הביא שספק בדבר. והנה אעפ"י שמרן בב"י (דף ק"ו ע"ב) הקשה על הטור, היינו משום שלא הביא את דברי אביו שנסתפק וכתב בשופי שמותר, אך אין הוכחה מזה שמרן חולק על הטור. וההוכחה, דהשו"ע (סי' של"ב סעי' א') כתב: "אין מיילדין את הבהמה בשבת" ולא כתב: "אין מסעדין". אע"פ שמדברי המג"א (ס"ק א') לא משמע כן[3], עיין כה"ח שם (ס"ק א'-ג')[4] ומשנ"ב שם (ס"ק א')[5]. ועיין שם בט"ז (ס"ק א')[6] ובב"ח שם (ד"ה "אין מיילדין")[7] שדעתם להתיר לסעד.
לפיכך, אם יש הפסד ממון יש לסמוך על הסוברים שאיסורו רק מדרבנן ומותר לסעד. עיין חזו"א (סי' נ"ט אות ה')[8], ועיין למחצית השקל שם שמחמיר, ועיין לקרבן נתנאל (על הרא"ש פרק י"ח הלכה ד' אות פ'). ועוד עיין בפמ"ג שם (משב"ז סק"א)[9]. ואם אפשר להביא גוי שיטפל ויסייע, תע"ב.
[1] שש"כ (מהדורה השלישית סעי' נ"ו הערה קע"ח).
[2] ז"ל שם: "אין מילדין את הבהמה ביום טוב – דאיכא טרחא יתירה".
[3] שכתב: "משמע אפילו לסעדה – אסור".
[4] וז"ל שם: "ולמאן דאמר יש בלידה איסורא דאורייתא שעוקר דבר מגידולו כמו שכתב במשבצות זהב אות א' – אסור, אשל אברהם אות ב'. ועל כן יש להחמיר ואין להתיר כי אם על ידי עכו"ם". ובס"ק ב' כתב "בטור כתב אבל מסעדין אותה לאחוז בולד שלא יפול לארץ ונופח לו בחוטמו וכו'. אבל בבית יוסף תמה עליו כיון דכתב הרא"ש דר"י נסתפק בהא דקתני מתניתין אבל מסעדין איום טוב דוקא קאי או דלמא אפילו בשבת שרי, ואם כן כיון דר"י מספקא ליה האיך כתבה הטור לענין שבת יעו"ש. ועיין באחרונים מה שתירצו דברי הטור. ומכל מקום דעת רש"י ז"ל שפירש במשנה אבל מסעדין ביום טוב משמע אבל בשבת יש לאסור. וכן כתב בהדיא בפירוש רבינו חננאל. וכן נראה דעת השלחן ערוך שלא העתיק כאן דברי הטור אלא לקמן בסימן תקכ"ג לגבי יום טוב, משמע דסבירא ליה דבשבת יש להחמיר. וכן הוא דעת המגן אברהם ס"ק א'. וכן כתב אליה רבה אות א' דהמלבושי יום טוב ואחרונים הסכימו דכל צרכי לידה דסימן תקכ"ג אין עושין בשבת ואפילו לסעדה – אסור… וכן דעת האחרונים".
[5] וז"ל: "פירוש למשוך הולד מן הרחם דאיכא טרחא יתירא. ועיין באחרונים שהסכימו דאף לסעדה [היינו שאוחז הולד שלא יפול לארץ ונותן לו דד לתוך פיו] – אסור בשבת".
[6] וז"ל: "הטעם פירש"י דאיכא טירחא יתיר', ובמשנה אמרו אבל מסעדין בי"ט פי' אוחז בולד שלא יפול לארץ. וכתב הרא"ש: נסתפק ר"י אם הך מסעדין דוקא בי"ט א"ד אפי' בשבת שרי, והא דקתני בי"ט משום רבותא דאין מילדין. והטור כ' להתיר אפי' בשבת. ותמה ב"י עליו כיון דר"י נסתפק ביה. ונראה לכאורה דטעם הטור כיון דעכ"פ אין כאן איסור דאורייתא אלא משום טירחא יתירה ובדרבנן אזלינן בספיקו להקל, אלא דא"א לומר כן שהרי בפרק מפנין אאיבעיא דכל אחד מפנ' לנפשי' דלא אפשיטא, כתב הרא"ש: וכיון דאיסורא הוא עבדינן לחומרא, ושם לא הוה אלא משום טירחא. ע"כ נראה דבספרו של רבינו הטור לא הי' כתוב כך: נסתפק ר"י, וראיה ברורה, שהרי ברמזים שאין שם אלא העתקה דברי הרא"ש ולא זכר שם הך ספיקא דר"י, אלא ודאי הג"ה הוא באשר"י ולא מד"ע".
[7] וז"ל: "משנה בסוף פרק מפנין: אין מיילדין את הבהמה ביום טוב אבל מסעדין אותה, וכתב הרא"ש: ר"י נסתפק אם הא דקתני מסעדין איום טוב דוקא קאי או דילמא אפילו בשבת שרי, והא דקתני ביום טוב משום רבותא דאין מיילדין תני, עכ"ל. וכתב בית יוסף: ויש לתמוה על רבינו איך כתבה לענין שבת, מאחר דר"י מספקא ליה, עכ"ל. ולפעד"נ דרבינו הכריע, דאי איתא דבשבת אסור לסעדה ה"ל למיתני הכי: אין מיילדין הבהמה אבל מסעדין אותה ביום טוב, דהשתא דהוה תני ביום טוב בסיפא מוכח דביום טוב דוקא מסעדין אבל אין מיילדין, אבל בשבת אף לסעדה נמי אסור, ומדלא תני הכי אלמא דמסעדין אותה אף בשבת קאמר. ותו דמההוא דאין מפרכין דבפרק במה בהמה (דף נ"ג ע"ב) וכו' שמעינן דבתחלת מכה כיון דאיכא משום צערא דבהמה וליכא טירחא יתירה שרי (לפרכות) [לפרך] בידים, הוא הדין דשרי גם כן לסעדה שלא יפול הולד לארץ ולהביא בול של מלח וכו' דכל זה להצילה מצער ולית בהו טירחא יתירה, והא דאמר רבן שמעון בן גמליאל מרחמין, היינו על בהמה טהורה ביום טוב, לאו דוקא ביום טוב דאף בשבת שרי, אלא דהמעשה שהיה ביום טוב היה".
[8] זה לשון החזו"א שם: "כן יש להקל בהוצאת ולד הבהמה במקום חשש סכנה לולד או לאם, כיון דלדעת רש"י ותו' שבת קכ"ח ב' ע"ז כ"ו א' אינו אלא מדרבנן אחר שנתעורר הולד לצאת, וזו גם דעת הר"מ פ"ב מה' שבת הי"ב, ואף שדעת רשב"א וריטב"א שבת שם שהוא דאורייתא, יש לסמוך על דעת הר"מ רש"י ותוספות", עכ"ל.
[9] וז"ל: "רש"י שבת דף קכ"ח ע"ב, ושם נראה בפירוש: אבל מסעדין ביו"ט הא שבת – לא, וכן כתב הר"ן ורש"י ברי"ף. ושם כתב חכמה, מיילדת, ואח"כ ציין אין מיילדין ביו"ט, טרחא י"ל דלא תימא אין מיילדין איסור תורה, עוקר דבר מגידולו, עי' מג"א סי' ש"ל אות ו' באשה יושבת על המשבר או כלו חדשיו, ובהמה אפשר לא שייך זה. ובחי' הרשב"א כתב על פירש"י די"ל דין תורה, ודאיק לה מדפריך ומחללין מה קמ"ל. ועי' תוס' יו"ט כתב כן מסברא דנפשיה, וזה שציין רש"י מקודם חכמה מילדת, לומר בשבת מחללין איסור תחומין י"ב מיל, פריך שפיר, עי' תוס' יו"ט שם. ומה שכתב בעיא לקולא, באמת צ"ע ליישב, דכל ספק בדרבנן לקולא, ושבת דף קכ"ז י"ל הואיל ולא אמר "תיקו", הוה ליה ספק חסרון ידיעה, אף בדרבנן לחומרא".