שאלה:
תלמיד ישיבה ספרדי הנמצא בחנוכה בישיבה, כיצד עליו לנהוג לגבי הדלקת נרות? וכיצד תנהג תלמידה הנמצאת בחנוכה בפנימייה?
תשובה: (מאת מרן הרב מרדכי אליהו)
תלמיד ישיבה ספרדי או תלמידה – אין עליהם חיוב הדלקה, היות ואביהם מדליק עליהם, ואפילו אם ירצו להחמיר[1]. אולם, אם יש לו חדר מיוחד בישיבה – צריך להדליק, אך בלי ברכה,ואם יש לו חבר אשכנזי בחדר ישתתף עמו בפרוטה[2].
אם הוריו גרים בחוץ לארץ [שהבדלי הזמנים הם מעל לחצי שעה] או לא מדליקים כלל – ידליק בברכה[3]. וכן הדין בכל הנ"ל לגבי בנות[4].
תלמיד אשכנזי – ידליק בברכה בחדר השינה, ואם יש לו שותף ספרדי יקח ממנו פרוטה ויכוון גם עליו[5].
מקורות:
[1] כתב השו"ע (סי' תרע"א סעי' ב'): "כמה נרות מדליק? בלילה הראשון – מדליק אחד, מכאן ואילך מוסיף והולך אחד בכל לילה עד שבליל האחרון יהיו שמונה, ואפילו אם רבים בני הבית – לא ידליקו יותר. הגה: וי"א דכל אחד מבני הבית ידליק (הרמב"ם), וכן המנהג פשוט".
כתב הב"י (סי' תרע"ז): "כתוב בתרומת הדשן (סי' ק"א) דאכסנאי שהוא נשוי, אם רצה להדליק ולברך משום הידור – שפיר דמי. ולי נראה דאין לסמוך על זה לברך ברכה שאינה צריכה".
וכתב השו"ע (סי' תרע"ז סעי' ב'): "יש אומרים שאע"פ שמדליקין עליו בתוך ביתו, אם הוא במקום שאין בו ישראל מדליק בברכות. הגה: כי חייב לראות הנרות (מרדכי), וכן נוהגין; ואפי' אם הוא אצל יהודים ורואה הנרות, אם רוצה להחמיר על עצמו ולהדליק בפני עצמו – מדליק ומברך עליהם, וכן נוהגין". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ט"ו): "אם רוצה להחמיר וכו' – ר"ל אף דמדינא פטור להדליק אם מדליקין עליו בביתו, מ"מ אם רוצה להחמיר על עצמו ולהדליק בעצמו – רשאי ובלבד שיכוין במחשבתו קודם שעת ההדלקה שאינו רוצה לצאת בשל אשתו וממילא לית כאן משום ברכה לבטלה, דכיון שאינו רוצה לצאת בהדלקתה חל חיוב הדלקה עליה". ועוד כתב שם (ס"ק ט"ז): "וכן נוהגין – וכן סתמו הרבה אחרונים. ויש מן הפוסקים שסוברין אחרי דחז"ל פטרוהו ע"י הדלקת אשתו, לא כל כמיניה לומר איני רוצה לצאת בשל אשתי וידליק בלא ברכה. והנה אף דודאי אין למחות ביד הנוהגין לברך אחרי דהרבה אחרונים הסכימו לברך, מ"מ טוב יותר להדר לשמוע הברכות מפי אחר ויענה אמן [ויכוין לצאת בהן] וידליק נרותיו או יראה לשער להדליק נרותיו ולברך עליהן זמן מה קודם שמדלקת אשתו בביתו, דהיינו שהיא מדלקת אחר מעריב כמנהג העולם והוא ידליק קודם מעריב". וכתב הכה"ח שם (ס"ק כ"ה): "וכן כתב רש"ל בתשובה סימן פ"ה דהיכא שאינו רוצה לצאת בהדלקה של אשתו שמדלקת עליו בבית, נראה דלאו כמיניה ואינו יכול לברך. וכן כתב הפרי חדש דאפילו אם אינו רוצה לצאת בהדלקת בני ביתו – לא יברך. וכן כתב המאמר מרדכי אות ה'. אמנם בתשובת מהרי"ל סימן קמ"ה כתב דנהוג בכל דוכתא שכל אורחים ובחורים מדליקין אף על גב דמדליקין על כל אחד ואחד בביתו, ומשום ברכה לבטלה אין כאן דאין רוצה לצאת בשל אשתו וממילא חל חובה עליה, יעו"ש, והביא דבריו המגן אברהם שם. וכן כתב הלבוש סעיף א' דאכסנאי שמדליקין עליו בביתו ורוצה להחמיר משום הידור מצוה ולהדליק בפני עצמו במקום שהוא – הרשות בידו, ובלבד שיכוין במחשבתו קודם ההדלקה שלא ירצה לצאת במה שמדליקין עליו בביתו. וכן כתב העולת שבת אות א', ט"ז ס"ק א'. ולדינא פסק השל"ה כשידוע שמדליקין בביתו – יעמוד אצל בעל הבית כשמברך ויענה אמן, ואם כבר הדליק בעל הבית – יברך בלא שם ומלכות. וכן פסק מטה משה סימן תתקפ"ג. והרב זרע אמת בתשובה סימן צ"ז כתב דלצאת ידי כל הספיקות טוב להשתתף בפריטי כדין אכסנאי וישמע הברכה מבעל הבית, יעו"ש, והביא דבריו המחזיק ברכה אות א', שערי תשובה אות ג'. והאליה רבה אות ד' כתב דאין למחות ביד המנהג. וכן כתבנו באות הקודם. והיינו אם כבר בירך בעל הבית ובא לברך ולהדליק – אין למחות במקום מנהג, אבל לכתחלה ודאי שיש לכוין על ברכות בעל הבית לצאת כל הדיעות".
[2] ראה בספר שו"ת הרב הראשי ח"ב פרק מא' בהערה י'.
[3] כתוב בגמ' שבת (כ"א ע"ב): "ורמינהו: מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק. מאי לאו, דאי כבתה הדר מדליק לה! – לא, דאי לא אדליק – מדליק. ואי נמי: לשיעורה. עד שתכלה רגל מן השוק, ועד כמה? – אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: עד דכליא ריגלא דתרמודאי".
כתב הרמב"ם (הלכות חנוכה פ"ד ה"ה): "אין מדליקין נרות חנוכה קודם שתשקע החמה אלא עם שקיעתה לא מאחרין ולא מקדימין, שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה – מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק, וכמה הוא זמן זה? כמו חצי שעה או יתר, עבר זמן זה – אינו מדליק", וכתב הבית יוסף (סי' תרע"ב): "וכתבו הרי"ף (ט' ע"א) והרא"ש (סי' ג') דשיעור שתכלה רגל מן השוק הוי כמו חצי שעה אחר שקיעת החמה, ומפרש בגמרא דהיינו לענין דאי לא אדליק – מדליק ואי נמי לשיעורה. וכתבו הרי"ף (שם) והרא"ש (שם) אי נמי לשיעורה, כלומר שצריך ליתן שמן לתוכה כדי שתהא דולקת והולכת עד השיעור הזה, אם היתה דולקת והולכת עד השיעור הזה ורצה לכבותה או להשתמש לאורה – הרשות בידו. ואהא דאמרינן דאי לא אדליק– מדליק, כתב הרא"ש (שם) אבל מכאן ואילך עבר הזמן, הילכך אף על פי שמתרץ תירוץ אחר ראוי להחמיר ולהדליק נר חנוכה בתחלת הלילה ומשמע מדבריו דהיינו לכתחלה, אבל אם עבר ולא הדליק – ידליק מספק, וכן כתבו התוספות (שם ד"ה "דאי") בשם ר"י פורת, ולא היה לו לרבינו לכתוב ודלא כהרמב"ם (פ"ד ה"ה) שכתב עבר זה הזמן – אינו מדליק מאחר, שאף לדברי האומר מדליק אינו מדליק אלא מספק", וכתב השו"ע (שם סעי' ב'): "שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה – מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק, שהוא כמו חצי שעה שאז העם עוברים ושבים ואיכא פרסומי ניסא; וכו' [הגה: י"א שבזמן הזה שמדליקין בפנים א"צ ליזהר ולהדליק קודם שתכלה רגל מן השוק], ומ"מ טוב ליזהר גם בזמן הזה; ומיהו ה"מ לכתחלה, אבל אם עבר זה הזמן ולא הדליק – מדליק והולך כל הלילה; ואם עבר כל הלילה ולא הדליק – אין לו תשלומין".
ועיין ברמ"א (שם סעי' ג') לגבי אדם שמדליקים עליו בביתו: "ואפי' אם הוא אצל יהודים ורואה הנרות, אם רוצה להחמיר על עצמו ולהדליק בפני עצמו – מדליק ומברך עליהם, וכן נוהגין". וכתב ע"כ המשנ"ב (ס"ק ט"ז): "וכן נוהגין – וכן סתמו הרבה אחרונים. ויש מן הפוסקים שסוברין אחרי דחז"ל פטרוהו ע"י הדלקת אשתו, לא כל כמיניה לומר איני רוצה לצאת בשל אשתי וידליק בלא ברכה. והנה אף דודאי אין למחות ביד הנוהגין לברך, אחרי דהרבה אחרונים הסכימו לברך, מ"מ טוב יותר להדר לשמוע הברכות מפי אחר ויענה אמן [ויכוין לצאת בהן] וידליק נרותיו או יראה לשער להדליק נרותיו ולברך עליהן זמן מה קודם שמדלקת אשתו בביתו, דהיינו שהיא מדלקת אחר מעריב כמנהג העולם והוא ידליק קודם מעריב".
וע"כ כיון שעיקר זמן החיוב הוא בתוך חצי שעה (אע"פ שלהלכה אם שכח – יכול להדליק אח"כ אם נעור עמו עוד אדם, ראה בספר שו"ת הרב הראשי ח"ב פרק מא' בהערה מ"ב), כיון שבזמן החיוב לא היו הוריו חייבים והוא חייב, ע"כ צריך להדליק עם ברכה, ראה ספר מאמר מרדכי (למועדים ולימים פנ"ח סעי' ק"י).
[4] שו"ע (סי' תרע"ה סעי' ג').
[5] ע"פ המבואר לעיל.