שאלה
שכן שלי מגדל בביתו חסה, ומביא לי חסה שהיא טבל וודאי, ומחמת התולעים אני לא אוכל, אלא מביא לארנבים שלי, האם אני צריך לעשר?.
תשובה
הגדל בבית מפריש עליו בלי ברכה.
הגדל בחוץ למאכל אדם – ומירח או ראה פני הבית וכ"ש כאן שהיה גם מקח– מאכיל בהמתו עראי אבל אם מאכילן אכילת קבע כגון כמה חתיכות חסה ביחד מעשר עם ברכה.
מקורות
איתא במשנה מעשרות פ"ג מ"ט "הסאה והאזוב והקורנית שבחצר אם היו נשמרים חייבין", ובמשנה בשביעית פ"ח משנה א' כתוב "וכל שאינו מיוחד לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה חשב עליו למאכל אדם ולמאכל בהמה נותנין עליו חומרי אדם וחומרי בהמה חשב עליו לעצים הרי הוא כעצים כגון הסיאה והאזוב והקורנית". וכתב הרדב"ז "הא למדת דאלו וכיוצא בהם הכל הולך אחר המחשבה בשעת זריעה בין לענין מעשר בין לענין שביעית".
ובגמ' נידה נ"א ע"א איתא "אמר רבא: ומודה רבי יוחנן לענין מעשר, דמחשבת חיבור – שמה מחשבה. אמר רבא: מנא אמינא לה – דתנן, הסיאה והאזוב והקורנית שבחצר, אם היו נשמרין – חייבין. היכי דמי? אילימא דזרעינהו מתחלה לאדם – צריכא למימר? אלא לאו דזרעינהו מתחלה לבהמה, וקתני אם היו נשמרין – חייבין. אמר רב אשי: הכא בחצר שעלו מאיליהן עסקינן, וסתמא – לאדם קיימי, והכי קאמר אם החצר משמרת פירותיה – חייבין, ואם לאו – פטורין".
ופסק הרמב"ם בהל' תרומות פ"ב ה"ב כדברי רב אשי "הכרשינין אף על פי שאינם מאכל אדם הואיל ואוכלין אותן בשני רעבון חייבין בתרומה ומעשרות, הסיאה והאזוב והקורנית שזרען מתחלה לאדם חייבין במעשר וכן כל כיוצא בהן, זרען למאכל בהמה אף על פי שנמלך וחשב עליהן לאדם כשהן מחוברין פטורין שמחשבת חבור אינה כלום, עלו מאליהן בחצר, אם היא חצר המשמרת פירותיה הרי אלו חייבין שסתמן לאדם ואם אינה משמרת פירותיה פטורה". וראה עוד במעדני ארץ בהלכה זו.
וא"כ יוצא שבדבר שעיקרו נזרע לצורך אכילת אדם חייב במעשר.
ב
כתב השו"ע ביו"ד סי' של"א סעי' פ"ח "כשם שמותר לאכול עראי מפירות שלא נגמרה מלאכתן, כך מותר להאכיל מהם לחיה, לבהמה ולעופות, כל מה שירצה, ומפקיר מהם כל מה שירצה, קודם שיעשר. ואם גמרו, אף על פי שלא נקבעו למעשר, לא יפקיר ולא יאכיל לבהמה ולחיה ולעופות אכילת קבע, עד שיעשר. ומותר להאכיל לבהמה עראי מן הטבל, ואפילו בתוך הבית, ומאכיל פקיעי (פירוש עומרים של תבואה המונחים בקש) עמיר עד שיעשם חבילות".
וכתב ביאור הגר"א ס"ק קנ"ג "ומותר להאכיל כו'. ר"ל אפילו נגמר מלאכתו ובתוספתא (פ"ב דמעשרות) רשב"א אומר אין בהמה אוכלת עראי בחצר וסובר דרבנן פליגי עליה וע' בהשגות שם".
והוסיף בליקוט "ומותר להאכיל כו'. מתני' ד' פ"ג והחרובים כו' ומפרש שכבר נגמרה מלאכתו דאם לא כן אף לאדם מותר דהא עראי הוא כמ"ש מפני שהוא כו' ואפילו הכי מותר לבהמה ובירושלמי שם ר"י בן שאול בשם רבי אין אוכלין על המוקצה אלא על מקומו דשלא במקומו הוי כנגמר מלאכתו ואמר שם מותיב ר"י בן שאול לרבי והתנינן החרובין עד שלא כינסן לראש הגג א"ל לא תתיבני חרובין חרובין מאכל בהמה הן ואין ר"ל דאינו מאכל אדם דא"כ פטורין מן המעשר כנ"ל סעיף י"ג אלא ר"ל דמאכיל לבהמה ומותר עראי וער"ש שם במתני' א' ד"ה בני ביתו ומתני' ד' ד"ה עד שלא כו' וד"ה מוריד כו' שפירש דוקא בשלא נגמרה מלאכתו וע"ש (ע"כ)".
וא"כ אם מירחן כמו שכתב השו"ע יו"ד סי' של"א סעיף פ"ב "פירות שהגיעו לעונת המעשרות ונתלשו ועדיין לא נגמרה מלאכתן, כגון תבואה שקצרה ודשה ועדיין לא זרה אותה ולא מרחה, מותר לאכול מהם אכילת עראי עד שתגמר מלאכתן, ומשתגמר מלאכתן אסור לאכול מהם עראי. בד"א, בגומר פירותיו למכרן בשוק. אבל אם היתה כוונתו להוליכן לבית, הרי זה מותר לאכול מהם עראי אחר שנגמרה מלאכתן, עד שיקבעו למעשר", כלומר בעניין החסה שנארזה בשקית ניילון שלה.
או שהכניסם לביתו שאז חייב במעשר מהתורה כמו שכתב הרמב"ם הלכות מעשר פרק ד ה"T "אין הטבל נקבע למעשרות מן התורה עד שיכניסנו לביתו שנאמר בערתי הקדש מן הבית, והוא שיכניסנו דרך השער שנאמר ואכלו בשעריך, אבל אם הכניס תבואתו דרך גגות וקרפיפות פטור מן התרומה ומן המעשרות".
יכול להאכיל מהם עראי לבהמתו בלי מעשר, אבל לא קבע.
שיעור אכילת עראי הינה מצינו חילוק בין אכילת עראי בפרדס לבין אכילת עראי בחצר:
וכתב השו"ע סעי' פ"ז "כיצד היא אכילת עראי, כגון שהיה מקלף שעורים ואוכל, מקלף אחת אחת ואם קלף וכנס לתוך ידו, חייב לעשר. היה מולל מלילות של חטים, מנפה מיד ליד ואוכל. ואם נפה לתוך חיקו, חייב לעשר. וכן נוטל מן היין ונותן לקערה לתוך תבשיל צונן, ואוכל; אבל לא לתוך הקדרה, אף ע"פ שהיא צוננת, מפני שהיא כבור קטן. וכן סוחט זיתים על בשרו, אבל לא לתוך ידו. וכן כל כיוצא בזה". ועל זה כתב השו"ע שיכול להאכיל עראי לבהמתו.
ועוד איתא במשנה מעשרות פ"ג מ"ט "גפן שהיא נטועה בחצר נוטל את כל האשכול וכן ברמון וכן באבטיח דברי ר"ט ר"ע אומר מגרגר באשכולות ופורט ברמון וסופת באבטיח כסבר שהיא זרועה בחצר מקרטם עלה עלה ואוכל ואם צירף חייב הסאה והאזוב והקורנית שבחצר אם היו נשמרים חייבין", ופסק הרמב"ם הל' מעשר פ"ד הי"ז כדעת ר"ע, וכתב בשו"ע שם סעיף צ"א "גפן שנטועה בחצר, לא יטול את כל האשכול כאחד ויאכל, אלא מגרגר אחת אחת. וכן ברמון, לא יטול את כל הרמון, אלא פורט את הרמון באילן, ואוכל הפרט משם. וכן באבטיח, סופתו (פי' חותכו) בקרקע, ואוכלו שם". וראה בסעי' צ"ג שבחסה ודומה לה יכול לאכול רק עלה עלה.
ג
והנה לגבי דבר שגדל בתוך הבית – כתב הרמב"ם הלכות מעשר פרק א י "אילן שנטעו בתוך הבית פטור ממעשרות שנאמר עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה, ויראה לי שהוא חייב במעשרות מדבריהם שהרי תאנה העומדת בחצר חייב לעשר פירותיה אם אספן כאחת".
וראב"ד השיג "אילן שנטעו בתוך הבית וכו' עד אם אספן כאחת. א"א לא נראה כן בגמרא דמעשרות שנחלקו ר"ע וחכמים בתבואה שהביאה שליש ביד עכו"ם בסוריא ומכרה לישראל והוסיפה דר"ע אזיל בתר שליש ראשון וחכמים בתר שליש אחרון עיין באותה שמועה והראיה שהביא מחצר אינה כלום דחצר שנטעה או שזרעה היינו שדה ולא עוד אלא מקבע נמי קבעה", כלומר דפטור מכלום.
וכתב הרדב"ז "ויראה לי שהוא חייב וכו'. זו סברת רבינו והביא ז"ל ראיה מתאנה העומדת בחצר וכו'. והראב"ד ז"ל דחה ראייתו דחצר שנטעה או שזרעה היינו שדה ולא עוד אלא מקבע נמי קבעה ע"כ. ולא ירדתי לסוף דעתו דאדרבה משם ראיה לדברי רבינו דכיון דקבעה למעשר משמע דבית הוי ולא שדה ואפ"ה חייבת מדרבנן הכא נמי חייב מדרבנן. ומה שכתב דחצר שנטעה או שזרעה היינו שדה אין הכי נמי אם נטעה או זרעה כולה או רובה לכתחילה ביטל אותה מתורת חצר והרי היא כשדה אבל תאנה העומדת בחצר לאו שדה היא שהרי לא יצאת מתורת חצר אלא כבית היא חשובה ומה שהביא מהירושלמי הוא בפרק בתרא דמעשר זרע בחורבה והביאה שליש וסיכך על גבה על דעתיה דר' עקיבא התוספת חייב על דעתייהו דרבנן התוספת פטור זרע בבית והעביר הסכך מעל גביו על דעתיה דר"ע התוספת פטור על דעתייהו דרבנן התוספת חייב ע"כ. וע"כ לא פליגי אלא אי אזלינן בתר שליש קמא או בתר שליש בתרא אבל אם גדל הכל בתוך הבית לכ"ע פטור וזוהי כוונת הראב"ד ואין קושיא לרבינו כלל דהכא בחיובא דאורייתא פליגי דמי עדיפא הך פלוגתא דתנאי ממימרא דר' יוחנן דהוא אמורא והו"ל לפרושי טפי ואמר אילן שבתוך הבית פטור מן המעשר ואמר רבינו דפטור מן התורה וחייב מדבריהם הילכך אין קושיא על רבינו מסוגיית הירושלמי". וכ"כ הכס"מ.
למעשה כיון שהדבר מחלוקת אומרינן סב"ל ויפריש בלי ברכה.
ויש עוד להאריך אם הגידול בעציץ נקוב או לא וסוג העציץ.
העולה
הגדל בבית מפריש עליו בלי ברכה.
הגדל בחוץ למאכל אדם – ומירח או ראה פני הבית וכ"ש כאן שהיה גם מקח– מאכיל בהמתו עראי אבל אם מאכילן אכילת קבע כגון כמה חתיכות חסה ביחד מעשר עם ברכה.