שאלה
האם ניתן לעשות טבילת כלים בשלג?
תשובה
כלי זכוכית שטבילתן מדרבנן – במקום הצורך יכול להטבילן, והוא שהשלג יהיה במקום אחד.
כלי מתכות – אין להטבילן בשלג – אל"כ נימוח השלג ונעשה כמים.
מקורות
כתב הטור "הלוקח כלים חדשים מן הנכרי אסור להשתמש בהן עד שיטבילם טבילה הוגנת בלא חציצה במקוה של ארבעים סאה וכתב בספר המצות אבל לא במעין אף על גב דמעין מטהר בכלי טמא בכל שהוא בכלים הלקוחים מן הנכרים צריך מ' סאה ולא נהירא שאין להחמיר בטבילה זו טפי מבטבילת טמאה דלא ידעינן להך אלא ממנה".
וביאר הב"י "לוקח כלים חדשים מן הגוי אסור להשתמש בהם עד שיטבילם טבילה הוגנת וכו'. פשוט בסוף מסכת ע"ז (עה:) ומייתי מדכתיב בפרשת מדין (במדבר לא כג) אך במי נדה יתחטא כלומר מים שהנדה טובלת בהם דהיינו ארבעים סאה ופירשו בירושלמי (ע"ז פ"ה הט"ו) דטבילה היא כדי שיצאו מטומאתו של גוי לקדושתו של ישראל. ומה שכתב כלים חדשים לרבותא נקטינהו וכל שכן ישנים וכן מפורש שם בגמרא:
וכתב בספר המצות (סמ"ק סי' קצט) אבל לא במעין. פירוש אבל לא במעין כדין מעין שהוא מטהר בכל שהוא והוא שיהא כל גוף הכלי עולה בו דהיינו דוקא לענין טבילת טומאה אבל בכלים הלקוחים מן הגוים אף במעין צריך ארבעים סאה וטעמו של סמ"ק שמחלק בין טבילת כלי מטומאה לטבילה זו מפורש בדבריו (שם בהגהות סק"ד) משום דאמרינן בפרק בתרא דעבודה זרה (שם) אך במי נדה יתחטא מים שהנדה טובלת בהם דהיינו ארבעים סאה וליכא למימר היינו דוקא בכלי גדול אבל בכלי קטן סגי ברביעית דמקוה קודם שבטלו או במשהו דמעין כמו גבי טומאה דהא בתר הכי דרש וטהר הוסיף לך הכתוב טהרה אחרת דהיינו טבילה ומסיק דצריכי דאי כתיב וטהר הוה אמינא בכל שהוא קמ"ל במי נדה דבעינן ארבעים סאה והשתא הא דקאמר הוה אמינא בכל שהוא ליכא לפרושי פחות מרביעית דמקוה דהא אפילו לענין טומאה לא סגי בהכי וגם ליכא לפרושי במשהו דמעין ובכלי גדול דהא נמי אפילו לענין טומאה לא מהני כיון שאין גופן עולה בו אלא ודאי מיירי בכלי קטן דלענין טומאה סגי במשהו דמעין או ברביעית דמקוה קודם שבטלו אפילו הכי קאמר דלענין טבילה דלוקח מן הגוי בעי ארבעים סאה כמו נדה עכ"ל. ודינו של סמ"ק מדברי התוספות למדו שכתבו בסוף מסכת עבודה זרה (שם ד"ה מים) גבי מים שהנדה טובלת אף על גב דרביעית סגי להטביל מחטין וצינורות מדאורייתא היינו טבילת טומאה אבל טבילת כלי מדין חידוש הוא ובעי ארבעים סאה וכ"כ בתשובות הרשב"א (ח"ד סי' שיח) בשם ר"ת ז"ל (ספר הישר לר"ת חלק השו"ת סי' ח אות ב):
ומ"ש רבינו ולא נהירא דאין להחמיר בטבילה זו מבטבילת טמאה דלא ידעינן להך אלא ממנה. כלומר דכיון דלא ידעינן דכלי גוים בעו טבילה אלא מדכתיב בכלי מדין אך במי נדה יתחטא אין להחמיר בהם יותר מבנדה עצמה ויש לתמוה עליו שנראה שהוא תופס בפשיטות דנדה אינה צריכה ארבעים סאה במעין והרי ר"י אינו סובר כן וכתב רבינו בסימן ר"א (צה:) שלדבריו הסכים הרא"ש ז"ל (הל' מקוואות סו"ס א) וכיון שכן היאך כתב ולא נהירא שאין להחמיר בטבילה זו טפי מבטבילת טמאה שהרי לדעת ר"י והרא"ש אינו מחמיר בזו יותר מבטבילת טמאה".
כתב השו"ע בסי' ק"כ סעי' א' "הקונה מהעובד כוכבים כלי סעודה של מתכת או של זכוכית, או כלים המצופים באבר מבפנים, אף על פי שהם חדשים צריך להטבילם במקוה או מעיין של ארבעים סאה".
וביאר הט"ז בס"ק ב' "ונ"ל פירוש דברי הטור בדרך זה דהך טבילה בכלי עובד כוכבים ילפינן לה בפרק בתרא דעבודת כוכבים ממה שנאמר וטהר ובאמת אין שום משמעות של וטהר שיהיה ע"י מים ואימא במידי אחרינא גם מה שאמרו שם דילפינן מן אך במי נדה אין בזה הכרע דפשוטו דקרא קאי על מי חטאת כדפרש"י בחומש אלא ע"כ אנו מפרשים הך וטהר דהוא ע"י מים כיון דכתיב בכלים טמאים במים יובא וטהר מזה אנו למדים במה מצינו דגם הך וטהר בכלי עובד כוכבים קאי ג"כ על מים ואחר שמפורש דוטהר קאי אמים אנו מפרשים גם מי נדה על מים שהנדה טובלת בהם וקמ"ל דלא סגי פחות ממ' סאה כנדה כדאיתא בגמרא ובטור גרסינן יותר מבטבילת טומאה ורצונו לומר כלים טמאים והכי קאמר כיון שאין אנו יודעים שטהרה במים בכלי עובד כוכבים אלא מטבילת כלים טמאים לא נחמיר יותר מהם לענין מעיין אלא במאי דגלי רחמנא לענין מקוה שתהיה כנדה".
ובביאור הגר"א ס"ק ד' כתב "או מעיין כו'. ר"ל אף על גב דמעיין מטהר בכ"ש כמ"ש בת"כ אלו נאמר ומקוה מים יהיה טהור יכול אפילו מילא מים בכתפו ועשה מקוה לכתחלה יהיה טהור ת"ל מעין מה מעיין בידי שמים אף מקוה בידי שמים אי מה מעיין מטהר בכ"ש אף מקוה מטהר בכ"ש ת"ל אך מעין מעיין מטהר בכ"ש ומקוה במ' סאה ובפ"ק דמקואות מתני' ז' ולמעיין כו' ושם פ"ה מתני' א' שהמעיין כו' ומתני' ג' ולמעיין כו' וכ"פ הרמב"ם והראב"ד אבל ר"י פי' דוקא לכלים דמדאורייתא אף במקוה סגי ברביעית כמ"ש בפ"ק דפסחים (י"ז ב') אף על גב דבטלוהו לרביעית דמקוה כמ"ש בפ"ו דנזיר (ל"ח א') המעיין נשאר על דין התורה ומדרבנן איירי שם ושם ואף על גב דדריש מקרא בת"כ אסמכתא מדרבנן היא אבל אדם אף במעין מן התורה במ' סאה ממ"ש בפ"ג דחגיגה (כ"ב א') דהא ארעא חלחולי כו' וזה לא שייך אלא במעין שגידי הארץ מתחברים במים תחת הקרקע (וע"ל סי' ר"א ס"ק ו'). וכתב סמ"ק ה"מ לענין טומאה אבל כאן אף במעין בעינן מ' סאה כמ"ש מים שהנדה טובלת כו' דז"ש שם אי כתב וטהר כו' והיינו במעין או רביעית דמקוה מדאורייתא דהא וטהר במה שנטהר מטומאה וז"ש תוס' שם ד"ה מים אף על גב כו' וה"ה למעין דהא שוין הן מדאורייתא".
וכתב בגליון מהרש"א "או מעיין של ארבעים סאה. וחמור מנדה, עיין ט"ז [ס"ק ב]. ולענין כונה קיל מנדה [שם ס"ק יז], ועיין ש"ך ס"ק כ"ח".
ב
והנה לעניין מקווה שעשוי משלג כתב מרן בב"י (יו"ד סי' ר"א) מביא דברי המרדכי שכתב בשם רבינו שמחה דהטובל בשלג לא עלתה לו טבילה דאין מטבילין בכיפין, ותמה בב"י דלא דמי שלג לכיפין דהתם שאני שהכיפין עומדין באויר אבל הכא שהשלג בקרקע ועליו שלג אחר לא דמי אלא לים או בריכה העמוקים מאה אמה שטובלין במים העליונים או בתחתונים ושלג נמי דכוותייהו. ובחזו"א מקוואות (תנינא סי' ו' סק"ג) כתב דכוונת רבינו שמחה, דגבי שלג כשכובשין אותו נשאר גומא ואינו חוזר, וכשהאדם נכנס בו ודאי נשארו הרבה גומות שמפסיק אויר בין גופו לשלג ואם נשאר אויר במקום אחד כל שהוא פסול.
ולמעשה כתב השו"ע בסעי' ל' "ולא עוד, אלא אפילו עשה כל המקוה משלג או כפור או ברד שהביאו בכלי ועשה מהן מקוה, כשר. הגה: וכשמשער שיעור המקוה בשלג, ימעך חללו תחילה (ב"י בשם הראב"ד והרא"ש וכ"כ הרמב"ם) ואז מותר לטבול בו כמות שהוא (מרדכי ס"פ במה טומנין בשם ר' שמריה). ויש מחמירין לטבול בכל אלה, עד שנימוחו ונעשו מים (שם במרדכי בשם הר"ר שמחה והר"א מביהם). וטוב להחמיר לכתחלה (ב"י) ועיין בא"ח סימן ק"ס".
אולם הש"ך בס"ק ע"א כתב "ולא עוד כו'. עיין בב"י שכתב שדעת כל הפוסקי' שמותר לטבול בשלג אם יש בו כדי מ' סאה ומסקינן ומ"מ אין להקל לעשות מעשה באיסורא דאוריי' נגד ה"ר אליעזר ורבי שמחה ומיהו לטבול ידיו בשלג לאכול אם אין לו מים כיון דנטילת ידים דרבנן נראה דשפיר יש לסמוך על דברי ה"ר שמריה כיון דפשט דברי המשנה והפוסקים מסייעים ליה וכתב דמ"ש הרמב"ם אפי' הביא מ' סאה שלג בתחלה והניחם בעוקא וריסקו שם הרי זה מקוה שלם וכשר האי וריסקו ר"ל מעך חללו עכ"ד (וכ"כ הב"ח שדעת הרמב"ם שמותר לטבול בשלג כמות שהוא) וצ"ע שבא"ח סי' ק"ס כ' דר"ל ריסקו עד שנעשו מים דוקא וע"כ כתב בש"ע שם סעיף י"ב השלג והברד והכפור כו' אם ריסקן עד שנעשו מים נוטלין מהם וטובלין כו' והדברים סותרים זה את זה וצ"ע ולענין דינא צ"ע דמ"ש הב"י שדעת הפוסקים שמותר ליתא דהא דעת הראב"ד ורש"י לאסור ומביאם הב"י והב"ח גם הרז"ה אוסר ומביאו הב"י והרמב"ם נ"ל ג"כ דאוסר דהאי וריסקו היינו עד שנעשו מים והיינו דכתב וריסקו בסיפא ולא כתב כן ברישא גבי מעלין אלא ס"ל כהראב"ד ורש"י דלענין אשלומי דוקא משלים כמות שהוא אבל בכולו שלג לא וכ"כ הרמב"ם פכ"א מהלכות שבת אין מרסקין את השלג כדי שיזובו מימיו והוא ש"ס סוף פרק במה טומנין אלמא דריסוק דשלג היינו שנעשה מים וגם הרא"ש אפשר דס"ל כן דלא כתב דמהני אף על פי שלא נימוח אלא לענין השלמה וכ"כ בחידושי האגור בשם הרא"ש ולא תמצא בשום פוסק מפורש דעלתה טבילה בכולו שלג זולתי ה"ר שמריה דמיקל וכבר חלקו עליו הבאים אחריו כדאיתא במרדכי וכן פסק הבית חדש לאסור שוב מצאתי במהרי"ל בהלכות טבילה וז"ל אמר מהר"י סג"ל דאיתמר בש"ס שאחד היה כופה את אשתו לטבול בכרי של שלג בימות הגשמים וכן הלכה עכ"ל ונראה דדברים אלו לא דסמכא נינהו וניכר שאיזה תלמיד מבהיל כתבן שכתב דאתמר בש"ס ואינו בש"ס אלא המעשה הוא במרדכי סוף פרק במה טומנין שבא לפי ר"ש והורה כן להתיר וכבר חלקו עליו חביריו וגם ר"ש גופיה חזר בו כדאיתא במרדכי שם ע"ש".
כתב עוד בס"ק עב "ימעך חללו. שנשער לכשימוח ויהיה מים דכשיהיה מים לא יהיה כל כך כמו שהוא עכשיו".
וכתב הפת"ש בס"ק כ"א "ולא עוד אלא אפילו עיין בשו"ת תולדות יצחק סי' כ"ד במעשה במקוה שנעשה משלג שהביאו שלג בכלים והשליכו לתוכה ולא נמוח השלג עד שהביאו י"ח עמי"ר מים רותחים בכלים שלמים ושפכו לתוכה ועי"ז נימוח השלג וכתב דלכאורה מקוה כשר הוא דכיון דמותר לטבול בשלג הוי כמו שאר מקוה כשר שיש בו מ' סאה שאין מים שאובים פוסלים בו כדלעיל סעיף ט"ו אכן לפ"מ שפסק הש"ך כדעת הפוסקים לאסור טבילה בשלג אם לא נימוחו א"כ הני שלג הוי כמונחים שם עצים ואבנים והני מים שאובים שנשפך לשם הוי כמו ג' לוגין מים בתחלה שפוסלין המקוה אפילו הוי אח"כ מ' סאה כשרים ולכן המקוה הנ"ל פסולה [וכ"כ (בתשובת חתם סופר סי' ר') דלאחר שנתמלא הגומא שלג לא יצוק עליה מים חמין כיון דקי"ל שלג שלא הופשר אין טובלין בו נמצא המים חמין השאובים פוסלין המקוה טרם שנפשר מ' סאה שלג אלא יניחו על הגומא טס ברזל מלובן וגחלים הרבה ע"ג עד שיופשר השלג ממילא וזולת זה אין להתיר בשום אופן ע"ש עוד שמביא כל השיטות בזה ומסיים מאחר שרוב הפוסקים הגדולים חולקים על הרא"ש ור"ש איך יעלה על הדעת לסמוך באיסור כרת כו' ע"ש עוד (בסי' רי"ג) מזה] ומ"ש עוד שכתב דאף הר"ר שמריה לא התיר לטבול בשלג שלא נמוח אלא בשלג שבבקעה או שירדו למקוה ממילא שלא בידים אבל אם הביאו שלג בידים לכ"ע בעינן שיתפשרו עד שיעשו מים ודברי הרמ"א מלתא באפי נפשיה היא כו' ע"ש".
ג
כתב הפת"ש בסי' ק"כ ס"ק ג' שהטבילה צריכה להיות "במקוה או במים כתב בספר חכמת אדם שם דין י"ט נ"ל דבשעת הדחק מותר לטבול כלי זכוכית בשלג אם הוא במקום אחד (עיין לקמן סי' ר"א סעיף ל') דטבילתו ודאי הוא מדרבנן אבל לא כלי מתכות דלהרבה פוסקים הוא מן התורה ע"ש".
העולה
כלי זכוכית שטבילתן מדרבנן – במקום הצורך יכול להטבילן, והוא שהשלג יהיה במקום אחד.
כלי מתכות – אין להטבילן בשלג – אל"כ נימוח השלג ונעשה כמים.