שאלה
נשאלתי מאדם שיש לו כאבי ברכיים, ולשם כך קיבל תרופה, כדור לבליעה וברכיבים רשום מאכל לא כשר נדמה לי סוג של דג. הוא טוען שאין לו להשיג כדור דומה עם רכיב כשר, האם יכול ליטול?
תשובה
חולה שאין בו סכנה – תרופות שמעורב בהם דברים האסורים שאינם אסורים בהנאה – ואין דבר שהוא שווה ערך לתרופה, מותר ליטלה.
תרופה שיש בה איסורי הנאה מדרבנן כגון סתם יינן – לרמ"א מותר ויש הסוברים שלא התיר בשתיה וראוי להחמיר וטוב לשתותה עם דבר מר או להניחה בתוך קפסולה אחרת ויבלע אותה, למרן אסור.
במקרה של חשש פיקוח נפש – בדבר שהוא מאיסורי הנאה – ואין דבר שווה ערך לתרופה הזאת – אם אפשר יניחה בתוך קפסולה אחרת כך שלא יהיה הנאת החיך.
מקורות
כתב השו"ע ביו"ד סי' קנ"ה סעי' ג' "בשאר איסורים מתרפאים במקום סכנה, אפי' דרך הנאתן. ושלא במקום סכנה, כדרך הנאתן אסור; שלא כדרך הנאתן, מותר, חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב שאסורים אפילו שלא כדרך הנאתן אלא במקום סכנה. הגה: ועיין לעיל סימן קכ"ג. י"א דכל איסורי הנאה מדרבנן מותר להתרפאות בהן אפילו חולה שאין בו סכנה. וכו' וכל חולה שמאכילין לו איסור צריכים שתהא הרפואה ידועה או על פי מומחה. (שם כלל נ"ט). ואין מתירין שום דבר איסור לחולה, אם יוכל לעשות הרפואה בהיתר כמו באיסור אף על פי שצריך לשהות קצת קודם שימצא ההיתר, מאחר שאין סכנה בדבר".
ב
והנה מצינו ביוה"כ שכתב בשו"ת שאגת אריה (ישנות, סימן ע"ו): "קיי"ל כל האיסורים שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך אכילתן וטעמא משום דאכילה כתיב בהו. והא וודאי גבי יוה"כ דלא כתיב ביה אכילה אלא כל הנפש אשר לא תעונה אפי' אם אכלן שלא כדרך אכילתן כגון אוכל חלב חי כדאמרינן התם וכ"ש בשר בהמה חי כמ"ש התוס' שם אפ"ה חייב משום לא תעונה דיה"כ. ובפ"ב דיומא (דף פ) לא פטרינן אלא באוכל אכילה גסה ביוה"כ משום דכתיב אשר לא תעונה פרט למזיק אבל שלא כדרך אכילתן דאינו מזיק הא וודאי חייב".
וכתב כה"ח (סי' תרי"ב ס"ק ל"א), אחר שהביא דברי השאגת אריה, וז"ל: "ובתשובת בנין ציון סימן ל"ה חקר באכל בשר חי דהוי שלא כדרך הנאתן אי חייב או לא, דאיתא בפסחים (דף כ"ד) אכל חלב חי פטור, אולם שיטת השאגת אריה סימן ע"ו דבאוכלין הראוים לאכילה חייב ביום הכפורים אפילו שלא כדרך הנאתן, מיהו מסיק שם בבנין ציון במי שאחזו בולמוס אם יש להסיר הסכנה ממנו על ידי אכילת בשר חי וכדומה שאסור להאכילו דבר שחייבין עליו כרת יעו"ש. ועיין בתשובת עולת שמואל סימן צ"ב דלדעתו דבאוכלים הראויין חייב אפילו שלא כדרך הנאתן ולפי זה אין להחמיר לחולה להאכילו שלא כדרך הנאתן דאין נפקא מינה בזה עי"ש. ועיין בתשובת כתב סופר סימן קי"א דמחלק דשלא כדרך הנאתן פטור ודוקא שלא מתהנה באכילה זו, אבל אם נהנה אלא שאינו אוכל המאכל כמנהג בני אדם לאכלו או שתיקן דברים שאינם ראוין לאכילה עד שהחיך נהנה ממנו חייב, ולזאת חולה שיש בו סכנה כדסגי ליה לאכול שלא כדרך הנאתו אסור לו לאכול כדרך הנאתו, וכן חולה שאין בו סכנה אם צריך אוכלים שאין ראוין לאכילה או לאכול שלא כדרך הנאתן לרפואה למכתו מותר ודלא כהשאגת אריה הנזכר, ואם אפשר בחצי שיעור שלא כדרך הנאתן אסור לאכול שיעור שלם שלא כדרך הנאתן יעו"ש. פתחי תשובה, פתחי עולם אות ז'".
וראה מש"כ במאמר מרדכי למועדים וימים (פרק מ"ה סעי' ט'): "תרופה – מי שצריך לבלוע כדור או תרופה אחרת שאין בה טעם טוב, יכול לבולעה בלי מים אף על פי שהוא חולה שאין בו סכנה. כיוון שאין זה נקרא מאכל שחייבים על אכילתו".
ג
וראה בשו”ת נודע ביהודה (יו”ד סי’ ל”ה) שכתב שוודאי בליעת דבר מאכל נחשבת דרך הנאתו וחלק בזה על דברי ה”תורת חיים” (חולין דף ק”כ. ד”ה לחם).
וכתב בשו”ת מנחת שלמה (ח”א סי’ י”ז) "לכאורה יש לדון כיון דנקטינן שגם בליעה ללא שום לעיסה חשיב כדרך אכילה, א"כ בנד"ד שעושין בתחלה את העיסה שהיא חמץ נוקשה אך ורק לדבק בה את התרופה וגם להחליק ולהמתיק בכך קצת את המרירות להקל על החולים להכניס את הגלולה לתוך הפה ולבלוע, וכיון שכן אפשר דהרי זה חשיב כחמץ שעומד למאכל עבור חולים מפני שהם צריכים לכך בגלל התרופה שמעורבת בה, ופשוט הדבר שהמערב תרופה מותרת שהיא מרה תוך יין מתוק של ערלה דודאי אסור אף לחולה שאין בו סכנה, וגם כאן הבולע מחשיב מאד את החמץ מפני שעל ידי זה הוא יכול לבלוע התרופה וגם החמץ נראה לעינים יותר מהתרופה עצמה, ואף על גב דאי אזלינן בתר מעיקרא הרי ודאי דאין קמח עומד לכך, מ"מ לאחר שכבר עשאו ויחדו לחולים אפשר דגרע טפי, ולא דמי לכופת שאור שיחדה לישיבה דהתם לא קיימי כלל לאכילה, משא"כ הכא דקיימי לבליעה דרך הפה דחשיב נמי דרך אכילה, ומה שנזכר במלגמא דשרי לחולה שאין בו סכנה היינו מפני שבלעיסתו עדיין לא מחמיץ כלל את החטים ורק לאחר שמניחם ומשתמש בהם לרפואה רק אז הם מחמיצים (תריאק לא ידעתי איך משתמשים בו), ומצינן נמי בגמ' בכורות דף ז' ע"ב על מי רגלים של חמור דאסור משום "דשתי אינש ומעלו לירקינא" ועיין בש"ך יו"ד סי' פ"א סק"ב שפסק "דמי רגלים של חמור כיון דעכירי ודמי לחלב אסירי אפילו לחולה שאב"ס", ומסתבר דלא עדיף מגלולות, הן אמנם שהפמ"ג כתב שם ליישב דעת הב"ח דיכולים לפרש בגמ' שגם בריאים שותין אותו כי היכי דלא לייתי לירקינא, ועיין גם בכרו"פ מ"מ אין זה כ"כ פשוט.
גם ידוע מה שכתב הצל"ח בפסחים כ"ד ובנוב"ת חאו"ח סי' ס"ד דאביי חולק על ר' זירא וסובר שצריכים דוקא להטעם של זיעה בעלמא משום דלא אזלינן בתר מעיקרא אלא בתר השתא, וכיון דלאחר שכבר נסחט עומד שפיר לשתיה ה"ז חשיב כדרך אכילה [גם נלענ"ד שגם אפר נקברין אשר יש סוברים דאסור מה"ת הוי נמי משום הך טעמא דמן האפר הרי נהנה כדרך שרגילים ליהנות מאפר ואכמ"ל], ולפי"ז הרי גם בנד"ד לאחר שכבר נעשה מהחמץ גלולות הרי הם עומדים ודאי לחולים לבלוע אותם דרך הפה אשר גם זה חשיב דרך אכילה.
אך אעפי"כ נראה דדוקא באוכל גמור שרגילים ללעוס ולאכול רק אז אמרינן שגם בליעה חשיב כדרך אכילה, משא"כ בדבר דלא חזי כלל לאכילה ועומד רק לבלוע וגם רק לחולים כמו גלולות דנד"ד, שפיר חשיב לכו"ע שלא כדרך אכילה ושרי לחולה שאב"ס, שהרי גם מלוגמא ורטיה על מכתו לאחר שכבר נעשו הרי הם עומדים לכך ואפי"ה שרי, ואף גם בדעת הנו"ב נראה שדוקא כההיא דמשקין היוצאין מהפירות הוא דכתב הכי משום דלאחר דכבר נסחט ה"ז משקה משובח, וכמדומה דגם קיי"ל הכי שהרי הלוקח פירות משובחים שכולם רגילים לאוכלם חי ובישלם מסתבר שלהלכה הם אסורים באכילה גם לחולה שאב"ס כמו בישול אגוזים ואפרסקים שכתב שם רש"י, ואף על גב דאי אזלינן בתר מעיקרא שאינם עומדים לכך צריך להיות מותר, משא"כ בהני דמעיקרא לא קיימי כלל להכי וגם השתא הם עומדים רק לחולים וכדאמרן דמוכח הכי ממלוגמא ורטיה וכדומה, וכ"ש כשעומדים רק לבלוע ולא לאכול" וצידד להקל בפסח אפי' בחולי מעט.
וכתב מרן הרב במאמ"ר חגים בהלכות פסח פ"ג סעי' ז' להניח בתוך קפסולה אחרת שלא תהיה הנאת החיך, ובולע מותר.
ב
ולגבי אם זה איסור הנאה כגון יין נסך – כתב בשו"ת מאמר מרדכי כרך ג יורה דעה סימן ג "בשאלה אם מותר להשתמש ביין נסך כתרופה אם לאו, כתב הרמ"א (יו"ד סי' קנ"ה ס"ג): "י"א דכל איסורי הנאה מדרבנן מותר להתרפאות בהן אפילו חולה שאין בו סכנה, ואפילו יין נסך בזמן הזה מותר להתרפאות בו ולעשות ממנו מרחץ אף על פי שהוא כדרך הנאתן, ובלבד שלא יאכל וישתה האסור הואיל ואין בו סכנה" [וראה בדרכי תשובה (אות כ"ג) שסובר שהרמ"א התיר אפילו לשתות, וראה בפמ"ג (או"ח סי' שכ"ח א"א אות י"א) שהשיג על כך].
והיתר זה הוא דווקא לשיטת הרמ"א שפסק בשו"ע (קכ"ג, א') שבזמן הזה סתם יינם מותר בהנאה אך לא לפי מר"ן [וראה שם בביאור הגר"א (אות ד') שחיזק דברי מרן שם משם תרומת הדשן שנהגו איסור בכל הארצות האלו ואפילו בהנאה].
בענין אלכוהול שעשוי מסתם יינם, פסק מרן בסימן קכ"ג (סעיף כ"ד) בשם תשובות הריב"ש (סי' רצ"ה) שהם אסורים בהנאה כיין עצמו, וכפי שפירש את דבריו הרמ"א: "ופירוש דבריו – יין שרוף שעושין מיין נסך אף על פי שאינו רק זיעה מן הנסך הרי זה כאיסור עצמו".
וגם בזה חזרנו למחלוקת מר"ן והרמ"א האם מותר להשתמש בו להנאה, וכן הוא בשו"ע (קכ"ג ס"ב) שפסק: "אסור לעשות מרחץ מסתם יינם לחולה שאין בו סכנה" (וזה שלא כדברי הרמ"א סי' קנ"א סע' ג'). ולפיכך למעשה יש להמנע משימוש בתרופות אלו שאינן למקרה של פיקוח נפש אלא להקלת הכאבים, וכפי דעת מרן וביאור הגר"א. וכמובן בפיקוח נפש הדבר מותר.
לסיכום:
א. יין נסך גם בזמן הזה אסור בהנאה, ולדעת הרמ"א מותר אך לא בהנאת שתיה.
ב. גם אלכוהול שיש בו כהל ענבים נחשב ליין נסך.
ג. שימוש בתרופות שיש בהן כהל ענבים של "סתם יינם" מותר רק בפיקוח נפש".
למעשה
חולה שאין בו סכנה – תרופות שמעורב בהם דברים האסורים שאינם אסורים בהנאה – ואין דבר שהוא שווה ערך לתרופה, מותר ליטלה.
תרופה שיש בה איסורי הנאה מדרבנן כגון סתם יינן – לרמ"א מותר ויש הסוברים שלא התיר בשתיה וראוי להחמיר וטוב לשתותה עם דבר מר או להניחה בתוך קפסולה אחרת ויבלע אותה, למרן אסור.
במקרה של חשש פיקוח נפש – בדבר שהוא מאיסורי הנאה – ואין דבר שווה ערך לתרופה הזאת – אם אפשר יניחה בתוך קפסולה אחרת כך שלא יהיה הנאת החיך.