אכילה ושתיה באמצע התפילה

שאלה

האם מותר לשתות קפה באמצע התפילה, בעיקר מברוך שאמר עד תפילת שמנה עשרה?

תשובה

איש
שתיה עם תפילין – מותר
בפסוקי דזמרה – אם צמא מאוד יכול לשתות מים.
בין ישתבח עד לאחרי נפילת אפים אין לשתות מים.
הלל – אם צמא מאוד יכול לשתות מים.
בין שחרית למוסף – יכול לשתות לגבי שבת ראה לעייל.
שתייה בבית הכנסת – אפשר ויותר טוב שיצא לבחוץ.

אשה בשבת – אם היא רגילה להתפלל שחרית או שלפעמים מתפללת וכן עכשיו רוצה להתפלל חובת הקידוש באה לאחר מכן ויכולה לשתות לפי קידוש וכן אם היא רגילה לומר ברכות השחר כל עוד שלא אמרה יכולה לשתות (מאמ"ר שם פט"ו סעי' צ' צ"ב).
ואם היא רק אומרת בקשה בכל בוקר ואמרה כבר חייבת בקידוש ואסור לה לשתות ורק מנחה מתפללת חובת הקידוש.

מקורות

אכילת ושתיה לפני התפילה

איתא בגמ' ברכות דף י' ע"ב "ואמר רבי יוסי ברבי חנינא משום רבי אליעזר בן יעקב: מאי דכתיב: לא תאכלו על הדם, – לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם. (איכא דאמרי,) אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן אמר רבי יוסי ברבי חנינא משום רבי אליעזר בן יעקב: כל האוכל ושותה ואחר כך מתפלל – עליו הכתוב אומר: ואותי השלכת אחרי גויך, אל תקרי גויך אלא גאיך. אמר הקדוש ברוך הוא: לאחר שנתגאה זה – קבל עליו מלכות שמים".
כתב השו"ע (או"ח סי' פ"ט סעי' ג'): "אסור לו להתעסק בצרכיו או לילך לדרך, עד שיתפלל תפלת י"ח (ויש מקילין לאחר שאמרו מקצת ברכות קודם שאמרו ברוך שאמר, וטוב להחמיר בזה) (תרומת הדשן סי' י"ח) ולא לאכול ולא לשתות, אבל מים – מותר לשתות קודם תפלה, בין בחול ובין בשבת וי"ט. וכן אוכלים ומשקין לרפואה – מותר". ועוד כתב שם (סעי' ד'): "הצמא והרעב הרי הם בכלל החולים, אם יש בו יכולת לכוין דעתו – יתפלל; ואם לאו – אם רצה אל יתפלל עד שיאכל וישתה". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק כ"ב): "ותה וקפה מותר לשתותו קודם תפלה כדי שיוכל לכוין דעתו ולהתפלל, ובפרט בהמקומות שרגילין בהם ואין מתיישב הדעת בלתם, וכל זה בלא סוכר ובלא חלב [אחרונים]. והעולם נוהגין להקל לשתות עם סוכר, ואפשר דכוונת האחרונים וכן הרדב"ז שכתב דעם סוכר אין לך גאוה גדולה מזו קודם התפלה, רק אם נותן הסוכר בתוך התה למתקו דזהו אסור קודם התפלה, אבל אם לוקח מעט סוכר בפיו בעת השתייה ובלתי זה אין יכול לשתות התה – אין זה בכלל גאוה. היוצא מדברינו דבנתינת הסוכר בתוך התה או לאכול מעט מיני תרגימא בעת השתייה כדי שלא לשתות התה והקפה אליבא ריקנא – אין שום צד להקל בזה קודם התפלה, אם לא מי שיש לו חלישת הלב והוא צריך זה לרפואה. ומ"מ טוב שיאמר מתחילה עכ"פ פרשת שמע ישראל. כתב בספר פ"ת החדש דיש למנוע מלשתות התה בבוקר קודם התפלה באסיפת חבירים עי"ש טעמו". וכ"כ כה"ח שם (ס"ק ל'). וראה בנהר מצרים (אות ה'),
וראה מאמר מרדכי (לימות החול פרק ט' אותיות ל"ז-ל"ח): "מי שאינו יכול לכוון בתפילה מבלי שישתה קפה או תה – דינו כחולה שמותר לו לשתות לפני התפילה, ויכול לשתותו עם סוכר. ויזהר כששותה שלא ישתה במסיבת חברים אלא לבדו. ואעפ"כ טוב שאדם יזהר בזה מאוד כי מלבד חומר האיסור בזה עפ"י הזוה"ק, לדעת הרמב"ם יש בזה איסור דאורייתא. מי שאינו יכול להתפלל כל עוד לא טעם גם עוגה וכד' – דינו כחולה ויכול לאכול". וראה מאמר מרדכי שבת (פט"ז סעי' פ"ג): "האוכל ושותה קודם התפילה מדין חולה – יאכל בצנעא, ולא כאותם שיושבים רגל על רגל בגזוזטרא ושותים קפה עם חלב ועוגה, שכך לא מתנהג חולה שנצרך לבלוע כדור לרפואה וכיו"ב, שאינו בולעו לעיני הכל, אלא על יד הכיור ובצנעא".

שתייה אחרי קריאת שמע

המשנה ברורה (שם) כתב לגבי היתר השתייה: "ומכל מקום טוב שיאמר מתחילה על כל פנים פרשת שמע ישראל".
וביתר ביאור כתב בשו"ת תשובות והנהגות (ח"א סי' עג) שכתב: "ומיהו כל זה לאחר שאמר ברכת התורה וברכות השחר וקריאת שמע על תנאי, שקיבל על עצמו מלכות שמים, ואין כאן משום 'אותי השלכת אחרי גויך' שהרי מקדים קבלת עול מלכות שמים, וכן מהתורה כבר יצא בזה גם חובת תפלה… כהיום נהגו להקל בשתייה לנקיות הגוף ולישוב דעתו לתפלה שמועיל אם זהו אחרי ברכות השחר וקריאת שמע שכבר קיבלו על עצמם עול מלכות שמים. ולפי דברינו תלוי בכל אחד לפי טבעו, אבל ראוי על כל פנים לא ליכנס לחשש של 'אותי השלכת אחרי גויך' לכן יקדים ברכת התורה וקריאת שמע (על תנאי אם לא יוצא אח"כ) ומוסיפין ברכות השחר, ומי שהרגיל עצמו לא לטעום לפני התפלה תבוא עליו ברכה"
פסוקי דזמרה
כתב השו"ע (או"ח סי' נא סע' ד) "צריך ליזהר מלהפסיק בדבור משיתחיל ברוך שאמר עד סוף י"ח".
כתב באשל אברהם (בוטשאש) שמספר (סי' נא): "היום קודם תיבות הללו את ה' מן השמים הגיע שליח ציבור לקדיש וברכו ועניתי אחריו ועל ידי אשגרא דלישנא דהש"צ עניתי עמו ברכו והתחלתי עמו ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם התחלת יוצר אור שהתחיל, ונזכרתי תיכף. ושהיתי להתבונן אם אפשר שיהיה לי במה לסיים ברכה ההיא ולא היה לפני, כי אם על מים אין לברך כי אם לצמאו, ולהביא מחדרי הסמוך איזה ריח טוב או טעימה כדי לקבוע על זה סיום הברכה היה צריך הפסק יותר מכדי סיום הברכה וכהנה וכהנה וזה כאונס כיון שאי אפשר לסיים ברכה זו בתכיפות שיהיה על מה לחול, ונזכרתי שיש לי ספק ברכת שהחיינו… ברכתי שהחיינו בתיבת רחמנא". כלומר דמעיקר הדין היה שותה בפסוקי דזמרה.
וכתב בשו"ת רבבות אפרים (ח"ו סי' כט): "ועיין בשו"ת חיים דוד ח"א סימן ט דבעומד באמצע פסוקי דזמרה והגביהו הס"ת אין חיוב לומר וזאת התורה ועיין קצות השולחן סימן יח ס"ב וס"ז. וידידי הרה"ג ר' משה פישר שליט"א כתב לי כזה וז"ל עיין בסימן סב במשנה ברורה בשם הט"ז במי שצמא בלילה שמותר לשתות בהרהור הברכה ואף שחולקים עליו היינו משום שאפשר ליטול ידיו אבל אין מי שיאמר שלא ישתה דצמאון הוא לכל הפחות מצטער ובמקום צער לא גזרו רבנן, וא"כ יכול לברך גם כן כדי שלא יהיה בלא ברכה כנ"ל עכ"ל. ואם כן יכול לשתות אז, ומ"מ יש לעיין בזה. וידידי הרה"ג ר' ישראל דוד הארפנעס שליט"א כתב לי בזה עי' בשו"ת ויברך דוד ח"א סימן יד [הוא המחבר של הספר] ויהיה להדר"ג הרבה הרבה חומר לברר שאלתכם ומשם כמה דבורים הנוגעים לנידונינו עכ"ל ועיינתי בספרו אבל להלכה לא מתבאר בדיוק איך שיש לעשות בזה". למעשה העלה שאם הוא אנוס יכול לשתות אבל אם לא שלא ישתה, וראה עוד במגן אברהם סי' רט ס"ק ה' שגם השתיה חשיבא הפסק
יוצא
שאם הוא אנוס יכול לשתות.

שתייה בין ישתבח ליוצר

כאמור לעיל אין להפסיק בין ברוך שאמר לשמונה עשרה. אמנם יש שצדדו למצוא היתר לשתות בין ישתבח ליוצר. שכן פסק השו"ע (סי' נד סע' ג): "המספר בין ישתבח ליוצר, עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה. ויש מי שאומר שלצרכי צבור או לפסוק צדקה למי שבא להתפרנס מן הצדקה, מותר להפסיק. הג"ה. ומזה נתפשט מה שנהגו בהרבה מקומות לברך חולה או לקבול בבית הכנסת שיעשה לו דין, בין ישתבח ליוצר, דכל זה מיקרי לצורך מצוה".
וכתב המשנה ברורה (ס"ק ו) שהוא הדין לכל דבר מצוה. ויש שרצו ללמוד שמותר לשתות אם צריך וקשה ראה בשו"ת בצל החכמה ח"ד סי' קע"א וראה עוד בשו"ת משנה הלכות ח"ח סי' ק"צ, שכתבו שאפי' אכילת מצווה אסורה לפני התפילה וכ"ש הכא, שאין מצווה בשתיה.
שתייה בין שמונה עשרה לתחנון
כתב השו"ע סי' קל"א סעי' א' "אין לדבר בין תפלה לנפילת אפים. כשנופל על פניו, נהגו להטות על צד שמאל". וכתב המשנה ברורה (ס"ק א): "ודוקא כשמפסיק ועוסק בדברים אחרים לגמרי אבל שיחה בעלמא לית לן בה… וכ"ש דלדבר קדושה כגון מה שמפסיקין בתחנות כגון והוא רחום בודאי מותר להפסיק ואפילו בתוך נפילת אפיים גם כן מותר לענות איש"ר וכל דבר קדושה".
כתב הבן איש חי שנה ראשונה פרשת כי תשא סעי' ה' "אחר הודוי ואמירת י"ג מדות תכף ומיד יעשה נפילת אפים, כי שלשה אלה צריכים להיות סמוכים זל"ז, יען ע"י אמירת הודוי המקטרג לוקח חלקו בעת הודוי והולך לו ונפרש ממקום הקדושה, ואז נעשים ב' מיני זווגים למעלה בשני בחינות, הא' בעת אמירת י"ג מדות, וב' בעת נפ"א, וזר לא יקרב אל מקום הקדש לטמא את משכן ה' ח"ו וכנז' בשער הכונות". וכן כתב הכה"ח בס"ק ה' וכן כתב מרן הרב שם סעי' ל"ג, ולכן ימתין עד אחרי נפילת אפים כדי לשתות.
הלל
כתב בשו"ת שאילת יעבץ חלק א סימן מ "ואם נמצא בספר לאסור הטעימה קודם ההלל. וכו' שמעינן לבש"ע דחייש לה היינו בקריאת שנים מקרא ואחד תרגום שמצוה לגמור קודם אכילה. וגם טעימה במשמע המניעה, דטעמא משום זריזות הוא, ואם אפילו בקריאת שמו"ת איכא למיחש מיהא למצוה. ק"ו להלל מעתה שהוא מצוה גמורה, ולדעת קצת עשה דתורה נמי הוי, וזמנו קבוע ודוק. על כן נכון הדבר ליזהר אפי' מטעימה. היכי דאפשר, ופשוט שכל זה אינו אלא למי שיוכל לעשות כן. אבל מאן דחליש לביה ולא מצי לאמתוני. אפילו חסידות ליכא וגבי תפלה נמי, ואדרבה הכי עדיף. אי לא מייתבא דעתיה בלא"ה, כי היכא דיהא לבו שלם ודעתו מיושבת עליו בתפלתו וקריאתו, והדברים ברורים, פשוטים ומבוארים ומסורים ללב נבון". כלומר שהנצרך יכול לשתות לפני הלל.

שתייה בין שחרית למוסף בשבת

כתב הטור (או"ח סי' פט) לגבי שתיה לפני התפילה: "וכתב אבי העזרי שמותר לשתות מים דלא שייך בהו גאוה ודוקא בחול אבל בשבת ויום טוב כתב דאסור משום הקידוש. ואדוני אבי ז"ל היה שותה מים בשבת בבקר קודם תפלה שאין הקידוש אוסרו כיון שעדיין לא הגיע זמנו". נמצא שנחלקו האבי עזרי והרא"ש האם חובת קידוש חלה מהשחר או מתפילת שחרית (כמבואר בטור סי' רפט שזוהי סברת הרא"ש).
כתב השו"ע סי' רפ"ט סעי' א' "וגם זה הקידוש צריך שיהיה במקום סעודה ושלא יטעום קודם לו כלום כמו בקידוש הלילה. ומיהו לשתות מים בבוקר קודם תפלה מותר, מפני שעדיין לא חל עליו חובת קידוש". וביאר המשנ"ב בס"ק ז' "דקידוש אין שייך אלא בזמן הסעודה ומשום קודם התפלה לא שייך במים וכדלעיל בסימן פ"ט".
וכתב בבה"ל ד"ה חובת "ומי שהותר לו לאכול ולשתות קודם תפלה כגון שהוא לרפואה וכדלעיל סימן פ"ט ס"ג פשוט דצריך לקדש מתחלה".
וכתב הכה"ח בס"ק ט"ו "כתב בתשובת פרי הארץ חלק אורח חיים סימן ח' דהרעב והצמא שמותרים לאכול קודם תפלה צריך לקדש בתחלה, דדוקא לשותה מים שרי שלא נתחייב בקידוש משום דאין קידוש אלא במקום סעודה ולבריא אסור לאכול קודם תפלה, אמנם בנידון דידן שמותר לאכול לחם גם כן דהוי כחולים חייב לקדש גם כן קודם תפלתו יעו"ש. וכו' ועל כן נראה דהמקדש כדי לאכול קודם תפלה יש לקדש גם כן אחר התפלה כדי לצאת אליבא דכולי עלמא".
וכתב השו"ע בסי' רפ"ו סעי' ג' "מותר לטעום קודם תפלת המוספין, דהיינו אכילת פירות או אפילו פת מועט אפילו טעימה שיש בה כדי לסעוד הלב, אבל סעודה אסור" וכתב הכה"ח בס"ק כ"ד " והיינו כשמקדש תחלה, אבל לטעום קודם קידוש ודאי אסור כמ"ש לקמן סימן רפ"ט יעו"ש. וכן כתב הב"ח, עולת שבת אות ג', אליה רבה אות ט', תוספת שבת אות ד', רבינו זלמן אות ד'"
ובס"ק כ"ז כתב " הרוצה לטעום קודם מוסף יקדש מקודם, ואם ירצה יקדש ויאכל כזית פת או פירות קודם מוסף ואחר מוסף יחזור ויקדש ונפיק אליבא דכולי עלמא. מהר"י זיין בשו"ת שערי ישועה כ"י אורח חיים שער ה' סימן ג' וסימן ה', ברכי יוסף אות ז'" ובס"ק כ"ח כתב שבשעת הדחק יש לסמוך על הפוסקים שחובת קידוש בא רק לאחר מוסף.
וכתב בס"ק ל' "ונראה לפי מה שכתב המגן אברהם סימן ק"ו ס"ק ב' דהנשים יוצאות באיזה בקשה שאומרות מיד אחר הנטילה בכל לשון שירצו ורשאין לאכול מיד, אם כן לדידהו אסורין גם לשתות מים קודם תפלת שחרית דחל עלייהו חובת קידוש. תוספת שבת אות ד'. והיינו אם אמרו קצת בקשה וכו' ומדאורייתא די בכך יעו"ש, אבל אם קובעים עצמם להתפלל ואין אומרים בקשה כי אם דרך שבח ותחנונים כמו האנשים שאומרים תהלים בבוקר עד שיתקבצו הקהל להתפלל, מותרים הנשים לשתות קודם תפלת שחרית, דהא גם האנשים מדאורייתא יוצאין ידי חובת תפלה באיזה בקשה כמו שכתב המגן אברהם שם ולמה מותרין לשתות קודם תפלת שחרית, אלא על כרחך משום דקובעין עצמן להתפלל ואין דעתם לצאת בבקשה, ואם כן הוא הדין לנשים הקובעין עצמן להתפלל ואין דעתם לצאת בבקשה מותרים לשתות קודם תפלת שחרית כמו האנשים ודוק. ואחר כך ראיתי שכן כתב אשל אברהם בסימן רפ"ט אות ד' יעו"ש".
אכילה ושתייה עם תפילין
במסכת ברכות (כג ב): "אמר רבי יצחק: הנכנס לסעודת קבע – חולץ תפיליו ואחר כך נכנס. ופליגא דרבי חייא, דאמר רבי חייא: מניחן על שלחנו, וכן הדור לו. ועד אימת? אמר רב נחמן בר יצחק: עד זמן ברכה". ופרש"י דהיינו טעמא שמא ישתכר באכילתו, הראשונים (הרמב"ם פ"ד מהל' תפילין הל' טז והמרדכי) דייקו שמדובר על סעודת קבע ולא על אכילת עראי.
וכך פסק השו"ע (או"ח סי' מ סע' ח): "הנכנס לסעודת קבע, חולצן ומניחן על השלחן עד זמן ברכה, וחוזר ומניחן. אבל לאכילת עראי אין צריך לחלצן". והביא המשנ"ב בס"ק י"ז את דברי רש"י הנ"ל. ובטעם הדבר שמותר אכילת עראי הואיל ואין רגילות להשתכר בה.
וכתב המשנ"ב בס"ק י"ט "אבל וכו' – בספר שולחן שלמה מסתפק דאפשר דזהו דוקא מי שמניחן כל היום אבל לא מי שדרכו להניח בשעת ק"ש ותפלה".
כתב האדר"ת בעובר אורח (סי' מ) על דברי השולחן שלמה : "ואין דבריו מוכרחים ובפרט להרגילים בסעודת שחרית י"ל לטעם רש"י ז"ל לא שייך שכרות ואפילו קבע אין לאסור. וגם להרגילים אז הוא שלא יתבטלו מלימודם הוי ליה כמו בימיהם כל היום שמצוה גדולה ללמוד כפי היכולת בתפלין".
שיעור אכילת עראי – דעת הגר"ח מוואלז'ין (כתר ראש אות טז): "שיעור אכילת עראי בתפילין, כל שצריך נטילת ידיים והמוציא – אסור. אבל מחמשת מינים אם לא קבע, ודבר שטיבולו במשקה מותר". לעומת זה דעת המשנ"ב ס"ק כ' "עראי – נראה דשיעור אכילת עראי הוא כביצה וכדין סוכה בסימן תרל"ט יע"ש [מטה יהודה]". וכ"כ הכה"ח בס"ק ל"ד.
ולגבי שתיה כתב הכה"ח בס"ק ל"ה "והוא הדין לשתיית עראי. ומה שכתב המגן אברהם בסימן רל"ב ס"ק י"ז דלשתייה יותר מכביצה אסור, היינו דוקא בדברים המשכרים וכמו שכתב הוא ז"ל הטעם דילמא מימשך ומשתכר, אבל בשאר משקים כגון קאוי וט"ע שאין משכרין ולית בהו דילמא מימשך ליכא למיחש ואפילו יותר מכביצה. ועיין מחצית השקל שם ובסימן תרל"ט סעיף ב'".
וכתב בס"ק ל"ו "ומיהו צריך ליזהר מאד שלא יסיח דעתו מהן כמ"ש סימן כ"ח סעיף א' ובדברינו לשם אות ב' ואות ג' יעו"ש".

שתייה בבית הכנסת

כתב בשו"ע (או"ח סי' קנ"א סעי' א'). וז"ל: "בתי כנסיות ובתי מדרשות – אין נוהגין בהם קלות ראש, כגון: שחוק והתול ושיחה בטילה, ואין אוכלים ושותים בהם ולא מתקשטין בהם ולא מטיילין בהם ולא נכנסים בהם בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, ותלמידי חכמים ותלמידיהם – מותרים לאכול ולשתות בהם, מדוחק".
וכתב הבה"ל "ואין אוכלין ושותין בהם – אסור לשתות מים בביהכ"נ ובביהמ"ד למי שאינו ת"ח תשובת רשב"ש סימן רע"ד והמנהג עתה ששותין העם מים בביהכ"נ [ברכי יוסף] ואפשר שסומכין העולם על הסוברין דבתי כנסיות שבח"ל על תנאי הן עשויין ומועיל אף בישובן. ולפ"ז בא"י אין טעם להתיר ונראה דמי שלומד בביהמ"ד אפילו שלא בקביעות יש להקל בזה כשצמא לשתות די"ל דהוי בזה צורך מצוה כדי שלא יתבטל מלמודו וכדבסעיף ד'. ועצם הדין דאכילה לא נזכר בשו"ע אם דוקא קבע או אפי' עראי אסור ועיין בס"ג דלענין שינה בביהכ"נ נזכר דאפילו עראי אסור ופה לא נזכר ש"מ לכאורה דוקא קבע או דילמא דאפילו עראי לא עדיף עכ"פ משתיה ומ"מ צ"ע".
וע"ע כה"ח (שם ס"ק ט'), וז"ל: "אסור לשתות מים בבית הכנסת ובבית המדרש מי שאינו תלמיד חכם, מהר"ש בן הרשב"ץ סימן רע"ד, והמנהג עתה שתו העם מים בבית הכנסת. ברכי יוסף אות ב'. והיינו אם יושבים שם ללמוד – שרי, שאף על פי שאינם תלמידי חכמים – שרי, וכדי שלא יתבטלו מהלימוד". וע"ע לעיל שאלה כ"א, ולהלן פרק כ"א. וכתב הבא"ח (ויקרא סעי' ג'), וז"ל: "אין אוכלין ושותין בהם, וכו' ויש מחמירין גם בשתיית המים, ונכון להזהר היכא דאפשר. מיהו בני אדם הבאים לבית הכנסת ללמוד זוה"ק איזה שעות קודם מנחה בימות הקיץ שיש חום הרבה ואי אפשר בלא מים – אין להחמיר". וע"ע מאמר מרדכי (לימות החול פרק ל"ב סעי' ח'-י"ג פרטי הדינים בזה).
ב
ועוד כתב (שם סעי' י"א): "אם בשעת בנין בית הכנסת התנו עליו להשתמש בו – מותר להשתמש בו בחרבנו; אבל ביישובו – לא מהני תנאי. וכו' במה דברים אמורים, בבתי כנסיות שבחוצה לארץ, אבל בבתי כנסיות שבארץ ישראל – לא מהני שום תנאי". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ל"ד): "בישובו לא מהני – ודוקא לאכילה ושתיה, או ליכנס בחמה מפני החמה, ובגשמים מפני הגשמים, דיש בזה משום קלות ראש, אבל לשאר תשמישים – מהני תנאי".
וכתב בכה"ח (שם ס"ק ל"ד): "ובסמ"ק כתב דסעודת מצוה – מותר, ופירש בהגה כגון עיבור שנה שאין בה קלות ראש, פירוש דאין עולין לה אלא בפת וקטנית. מגן אברהם ס"ק ה', אליה רבה אות ז'. ומשמע אבל סעודה גדולה שיש בה קלות ראש – אסור אפילו אם היא של מצוה, וכן כתב אשל אברהם אות ה' דסעודת מצוה שיש בה שכרות – אסור אף בבית המדרש, וכן יתום ויתומה וכדומה ואפילו סיום מסכתא, הואיל ויש בה קלות, עכ"ד, ונראה אבל אם אין בה קלות ראש, כגון שאין עושין כי אם סעודה קטנה לכבוד סיום המסכתא וגם אין בה שכרות, כגון שאין שותין אלא רק מעט יין לכבוד התורה – יש להקל בבית המדרש. ומיהו צריך ליזהר שלא יהיה שם שיחה בטילה וכדומה ח"ו רק דברי תורה ושירות ותשבחות לכבוד התורה". וכתב עוד שם (ס"ק ס"ג), וז"ל: "אם בעת שבנו בית הכנסת בהתחלת הבנין התנו שאם ישבו בה ללמוד ויצמאו – יוכלו לשתות בעת לימודם, וגם מה שנהגו לאכול בשמחת תורה מיני מתיקה – יוכלו לאכול. ועיין בשדי חמד אסיפת דינים מערכת בית הכנסת אות מ' מה שכתב בענין מה שנוהגין בבתי מדרשות ביום יארצייט לאכול ולשתות יי"ש שהאריך בזה, וכתב שאפילו אם יהיה בזה איזה תיקון לנשמת המת (כמו שאומרים שהברכות ועניית אמנים מעלים נשמת המת), אבל ודאי אין זה בסוג צרכי בית הכנסת, ואפילו אם היו מתנים כן בפירוש לא היה לנו להתיר, ובפרט ששותים מידי דמשכר ולא יבצר מאיזה שחוק וקלות ראש ביניהם, ואינו דומה כלל לשתיית מים בעת הלימוד ולטעימת מיני מתיקה כמובן יעו"ש, והביאו ארחות חיים שם, וכתב: דבמדינתם לא ראה נזהרין בזה ואדרבא כל צדיקי הדור עושים כל הסעודות בבית מדרשם ואין להרהר אחריהם". וע"ע בה"ל שם (ד"ה "אבל בבית הכנסת שבארץ ישראל"). וכתב הבא"ח (ש"ר פרשת ויקרא סעי' ד'): "וכל סעודה שיש בה שכרות, אף על פי שהיא של מצוה כגון סיום מסכתא – אסור בבית הכנסת ובית המדרש". וע"ע מאמר מרדכי (לימות החול פרק ל"ב סעי' י"ג) "יש נוהגים לעשות לימוד בבית הכנסת ביום השנה לעילוי נשמת הנפטר ואח"כ מחלקים שם מיני מאכל, ואעפ"י שיש מי שאוסר הדבר – מותר כיון שבתי הכנסיות נבנו לכתחילה לצורך זה, ועוד שלבתי כנסיות שלנו יש דין של בית המדרש". וראה בשו"ת שואל ומשיב (מהדורה חמישאה סי' ס"ג), וא"כ ניתן לומר שבתי מדרש החדשים לא מבעי בחו"ל אלא גם בארץ ניתן לשתות מים וכדו'.לפני התפילה.
העולה
אדם בריא – יכול לשתות מים או מאכל קודם שחרית כמו בכל יום (מדין הרעב או הצמא) וה"ה לשבת כיון שלא חל עליו חובת קידוש ומשום תפילה מותר והטוב ביותר שיעשה קידוש לאחר מוסף (מאמ"ר ח"א פכ"ו סעי' מ"ז) אם רעב יכול לעשות קודם מוסף ויאכל עד כביצה לחם או ישתה רביעית יין כדי שיחשב במקום סעודה וטוב שיעשה גם לאחר מכן (מאמ"ר שם ט"ו פה).
אדם חולה – שצריך לאכול קודם התפילה יעשה קידוש קודם התפילה אע"פ שאינו צריך ליין (כה"ח רפט טו) וטוב שיעשה שוב קידוש לאחר התפילה.
אשה בשבת – אם היא רגילה להתפלל שחרית או שלפעמים מתפללת וכן עכשיו רוצה להתפלל חובת הקידוש באה לאחר מכן ויכולה לשתות לפי קידוש וכן אם היא רגילה לומר ברכות השחר כל עוד שלא אמרה יכולה לשתות (מאמ"ר שם פט"ו סעי' צ' צ"ב).
ואם היא רק אומרת בקשה בכל בוקר ואמרה כבר חייבת בקידוש ואסור לה לשתות ורק מנחה מתפללת חובת הקידוש.
שתיה עם תפילין – מותר
בפסוקי דזמרה – אם צמא מאוד יכול לשתות מים.
בין ישתבח עד לאחרי נפילת אפים אין לשתות מים.
הלל – אם צמא מאוד יכול לשתות מים.
בין שחרית למוסף – יכול לשתות לגבי שבת ראה לעייל.
שתייה בבית הכנסת – אפשר ויותר טוב שיצא לבחוץ.