שאלה
מה התנאים לברכת "המוציא" על פיצה?
תשובה
בצק שאופים ומערבים בו סוכר ולא השתנה טעמו – המוציא.
בצק שאופים ומערבים בו סוכר וכדו' והשתנה טיפה טעמו – לספרדים ברכתו מזונות כדין פת הבאה בכסינין לאשכנזים ברכתו המוציא.
בצק ששעירבו בו סוכר וכדו' והשתנה טעמו הרבה – כגון: שיחס התבלין יותר גדול מהקמח וניכר הטעם בעיסה לכו"ע מזונות. (ואם לא ניכר מברך עדיין מזונות ספר החיים קס"ח סעי' ח' דעת תורה ס"ק ז' מנח"י ח"ט סי' י"ז) וכן אם הטעם חזק מאוד ואין רובו נוהגים לברך מזונות.
במקרה הנ"ל לא ברור היחס ואם בכלל מורגש ולכן כדלעיל.
בצק שממולא באגוזים שוקלד וכדו' – מברכים עליו מזונות כדין פת הבאה בכסינין.
אם אוכל כשיעור קביעות סעודה לכו"ע מברך המוציא.
מקורות
כתב השו"ע בסי' קס"ח סעי' ו' "פת הבאה בכיסנין, מברך עליו: בורא מיני מזונות, ולאחריו: ברכה אחת מעין שלש; ואם אכל ממנו שיעור שאחרים רגילים לקבוע עליו, אף על פי שהוא לא שבע ממנו, מברך עליו: המוציא וברכת המזון"
וכתב בסעי' ז' "פת הבאה בכיסנין, וכו' וי"א שהיא עיסה שעירב בה דבש או שמן או חלב או מיני תבלין ואפאה, והוא שיהיה טעם תערובת המי פירות או התבלין ניכר בעיסה, וכו' והלכה כדברי כולם שלכל אלו הדברים נותנים להם דינים שאמרנו בפת הבאה בכסנין".
וכתב המשנ"ב בס"ק כ"ט "שעירב בה – בעת הלישה והיינו אפילו היה הרוב ממים כיון שעירב בה ג"כ ממינים אלו ועי"ז נשתנה הטעם מקרי פת כיסנין".
ב
וכתב הרמ"א "וי"א שזה נקרא פת גמור, אלא אם כן יש בהם הרבה תבלין או דבש כמיני מתיקה שקורין לעקי"ך שכמעט הדבש והתבלין הם עיקר, וכן נוהגים".
וכתב המשנ"ב בס"ק ל"ג "הרבה תבלין או דבש וכו' – ר"ל שכ"כ תבלין מעורב בהן עד שעל ידי זה יהיה מנכר התבלין בטעם יותר מהקמח וכן בדבש ושמן וחלב בעינן שיהיה הרוב מהן ומיעוט מים שעי"ז נרגש מהן הטעם הרבה מאד עד שעי"ז הם העיקר וטעם העיסה טפל וכן בציור הראשון שכתב השו"ע שממלאין מהם בעינן ג"כ שיהיה המילוי הרבה כ"כ עד שעי"ז יהיה נרגש הטעם הרבה מאד". וראה בבה"ל ד"ה הרבה.
וכתב בכה"ח ס"ק נ"ח "והוא שיהיה טעם תערובת המי פירות וכו'. כן כתב מרן ז"ל בבית יוסף לדעת הרמב"ם ז"ל. אלא שבתחלה כתב והיה נראה לומר דהיינו דוקא בשלא נתן מים אלא מעט, אבל אם נתן בה הרבה אף על גב שנתן בה גם כן שאר משקין כיון דמיעוטא נינהו בטלים הם לגבי המים ויש לאותה עיסה דין פת גמור לכל דבר. ואחר כך כתב איכא למידק איפכא דלאו במידי דמיקרי לחם תליא מילתא, אלא שלא קבעו חכמים לברך המוציא ושלש ברכות אפילו בכזית אלא בלחם שדרך בני אדם לקבוע עליו דהיינו עיסה שנילושה במים לבד בלי שום תערובת, אבל כל שיש בה שום תערובת ממי פירות או מתבלין כיון שאין דרך בני אדם לקבוע סעודתן עליו לא חייבוהו לברך המוציא ושלש ברכות אלא אם כן אכל שיעור שדרך בני אדם לקבוע עליו, והוא שיהיה טעם התערובת ניכר בעיסה דומיא דעירב בה מיני תבלין שטעמם ניכר בעיסה, וזה נראה עיקר עכ"ד. וכך הם דבריו כאן בשלחן ערוך. אלא שמור"ם ז"ל בהגה פסק כסברא הראשונה שלא די בטעם הניכר אלא צריך הרבה תבלין או דבש והמים מעט כדי שיהיו הדבש והתבלין עיקר. וכן פסקו רבני האשכנזים כסברת מור"ם ז"ל, לבוש, ב"ח, עולת תמיד אות ו', ט"ז ס"ק ז', מגן אברהם ס"ק ט"ז, רבינו זלמן שם, חיי אדם שם, קיצור שלחן ערוך שם. מיהו הספרדים נוהגין להקל כפסק מרן ז"ל דכל שניכר טעם הפירות או התבלין מברכין בורא מיני מזונות ומעין שלש. ובעמק ברכה ושל"ה כתבו וירא שמים יצא ידי כולם ולא יאכל לכתחלה פת הנאפה מעיסה שעירב בה דבש ושמן או חלב או תבלין אם טעם התערובת ממי הפירות או התבלין ניכר בעיסה אלא בתוך הסעודה, דהיינו שבירך המוציא תחילה על לחם גמור, או יאכל שיעור שאחרים רגילין לקבוע דאז יברך עליו המוציא וברכת המזון, וכן הדין בשמל"ץ או פוט"ר קוכי"ן, אבל פת שנילוש בחלב ואין בו מים כלל כי אם חלב ממש וטעם החלב ניכר יפה לכולי עלמא דין פת הבאה בכסנין יש לה ואין מברך עליו המוציא וברכת המזון רק בורא מיני מזונות כשאוכל אותם שלא בתוך סעודה אלא אם כן אוכל שיעור שדרך אדם לקבוע עליו, וכל שכן קרעפלי"ך שאנו עושים בפורים ע"כ. והביא דבריהם אליה רבה אות י"ד וכתב וכן ראוי לנהוג".
למעשה כתב מרן הרב שלספרדים אפי' שיש היכר שהתשנה טיפה הטעם מברכים מזונות.
ב
ולגבי נילוש בביצים ומרגישים את טעם הביצים וכתב עוד המשנ"ב בס"ק צ"ד "ודע דפת שנאפה במי ביצים דהיינו מה שקורין קיכלי"ך מסתפק במ"א אם הוא בכלל פת כיסנין ודה"ח והגר"ז החליטו דהוא בכלל פת כיסנין וכן במגן גבורים וכן המנהג [אח"כ מצאתי שכ"כ ג"כ בהנהגת הגר"א] ומ"מ כתב במגן גבורים די"ש לא יאכל כ"א כשכל הלישה הוא על מי ביצים ולא נתערב בו מים כלל ונראה דאם הוא דק ויבש אין להחמיר אפילו נתערב בו מים".
כתב הכה"ח בס"ק קל"ט " כתב המגן אברהם ס"ק מ"ד דהוא הדין עיסה שנילושה במי בצים בלא שומן ונאפית לחם גמור הוא דבצים נמי מזון נינהו ולא מבטלי להו מתורת פת, אבל בשם שבלי הלקט כתב כשנילוש בבצים הוי כמו שנילוש בדבש יעו"ש. וכן משמע לקמן סימן תס"ב סעיף ד'. וכן כתב הדגול מרבבה והזרע אמת חלק א' סימן ל"ה דהנילוש במי בצים ודאי הוי פת הבא בכסנין יעו"ש, והביאו היפה ללב אות ה'. וכן כתב דרך החיים אות ג'. וכן הוא דעת האחרונים כמו שכתבנו לעיל אות ז"ן יעו"ש. וכן כתב הבית מנוחה אות מ', וכתב וכן עמא דבר. ואם כן לפי משמעות דברי הפוסקים הנזכרים דחשבי למי בצים כדין מי פירות, אם כן לדעת מרן ז"ל כל שניכר טעם הבצים בעיסה חשיב כסנין, ולדעת מור"ם ז"ל עד שיהיה הרוב מי בצים, וכמו שכתבנו לעיל אות ח"ן יעו"ש".
ג
כתב השולחן ערוך סימן קסח סעי' ז' "פת הבאה בכיסנין, יש מפרשים: פת שעשוי כמין כיסים שממלאים אותם דבש או סוקר ואגוזים ושקדים ותבלין" וסיים השו"ע שגם לזה יש את דין פת הבאה בכסינין.
כתב המשנ"ב בס"ק כ"ז "שממלאין אותן וכו' – ר"ל אף אם נילושה מתחלה במים כשאר פת כיון שכל העיסה ממולא ממינים אלו ואף דהמילוי עיקר אצלו מ"מ מין דגן חשוב ואינו בטל ולכך מברך במ"מ ופוטר הכל כמ"ש בסי' ר"ח סעיף ב' ג'. ואך אם אינו אוכל העיסה ורק הפירות שבפנים לבד מברך הברכה השייכה להפירות וכתב הט"ז דאם נלקח הפירות ואוכל רק העיסה אפ"ה מברך במ"מ ולא המוציא דיש עליה דין כיסנין כיון שנאפה עם מילוי הפירות שאין דרך לקבוע סעודה על פת כזו". וכ"כ הכה"ח בס"ק נ"ו.
וכתב המשנ"ב בס"ק כ"ח "ואגוזים ושקדים וכו' – או או קאמר ומסתברא דמיירי ג"כ שטעם המילוי ניכר בעיסה וכמו שמסיים לבסוף".
ד
כתב השו"ע בסעי' י"ז "פשטיד"א הנאפית בתנור בבשר או בדגים או בגבינה, מברך עליה המוציא וברכת המזון".
כתב המשנ"ב בס"ק צ"ד "מברך עליו המוציא – היינו אפילו בדלא קבע עלייהו ולא דמי לפת הבאה בכיסנין (דפירושו פת הממולא בפירות ובתבלין המבואר בס"ז) דלא מברך עלייהו המוציא בדלא קבע סעודה עלייהו דשאני התם דאין עשויין אלא לקינוח סעודה ולמתיקה משא"כ פשטיד"א שממולא בבשר דרך לאכלם לרעבון וכדי לשבוע והוי כמו שאר פת ובשר כשאוכל כאחד".
וכתב הבה"ל "פשטיד"א הנאפת וכו' – עיין במ"ב דאפילו בדלא קבע ס"ל להמחבר דמברך עליו המוציא ובאמת כן מוכח בריא"ז וז"ל שם וכן פת הבא בכיסנין והוא הפת העשוי בדבש או במיני תבלין שאוכלין אותו כעין מיני מתיקה לקינוח סעודה אם קובע וכו' ואם אינו קובע וכו' ומורי זקני הרב ביאר שהמולייתות הנאפות בתנור שהן מלאות בשר או דגים או גבינה או מיני ירקות מברך עליהן המוציא וכן נראה בעיני עיקר שהן עשויין פת ולפתן כאחד ולקביעת סעודה הם עשויין עכ"ל שם בפסקי הלכות למסכת ברכות ומובא ג"כ בשה"ג ורמז לזה המ"א ודלא כהט"ז בהבנת דין זה שס"ל דהכוונה דוקא בדקבע והנה ראיתי שהרבה אחרונים מסכימים לדינא לדברי הט"ז שממולא בבשר ודגים דינו כמו ממולא בפירות שאינו מברך עליהם המוציא ובהמ"ז אלא בדקבע ומביאים ראיה לדבריהם מספר התניא שכתב כן בהדיא והנה באמת כד נעיין היטב במקור הדברים יראה דאף המחבר מודה לדברי הט"ז דמילוי בשר הוי כמו מילוי פירות ורק דהמחבר מיירי בשהיה עשוי כעין סתם לחם שעשוי לשבוע וע"כ לא הוי בכלל פת כיסנין שעשוי רק לקינוח ולמתיקה בעלמא [וכמו שכתבו הפוסקים דפת כיסנין הוא העשוי רק לקינוח סעודה בעלמא] וכמו שמורה לשון הריא"ז שכתב שהן עשויין פת ולפתן כאחד ולקביעת סעודה הם עשויין ור"ל דחשיב הבשר והדגים שממולא בתוכו כמו שאוכל לחם עם בשר ודגים הואיל שלחם זה עשוי לקביעת סעודה ולאו לקינוח אכן אם עשויים רקיקים קטנים ומעורב בהן פתיתין של בשר וניכר שאין עשויין רק לקינוח אחר הסעודה דינו ממש כפת שמעורב בפירות ובשאר מיני מתיקה דאינו מברך עליהם המוציא ובהמ"ז בדלא קבע וקרוב בעיני דבהכי מיירי התניא דפסק דהוי כפת כיסנין וכן מוכח מחמד משה לדינא כמו שכתבנו וכן מוכח בדרך החיים וע"פ הדברים האלה כתבתי דברי שבמ"ב".
אולם הכה"ח בס"ק קל"ז כתב "כתב השל"ה דף צ"א ע"ב משמע דאיירי בכל ענין מברכין עליהן המוציא אפילו לא קבע סעודה עליהן, והטעם דשאני הכא מסעיף ז' דכשממולאים דבש או צוק"ר ושקדים ואגוזים דמברך עליהם בורא מיני מזונות אם לא קבע סעודה עליהם, משום דכמו כשהבשר והדגים והגבינה וכדומה כשהם באים בתוך הסעודה אין מברכין עליהם שהפת פוטרתן כמ"ש ריש סימן קע"ז הוא הדין כשהם ממולאים בהם נעשים טפל לפת ופת פוטרתן, לא כן כשהם ממולאים בצוק"ר ושקדים ואגוזים שאינם נעשים טפל לפת ומברכין עליהם תוך הסעודה משום שבאים לקינוח לכך כשהם ממולאים מהם אין לברך עליהם המוציא אם לא קבע יעו"ש. וכן כתב המגן אברהם ס"ק מ"ד. אבל הט"ז ס"ק ך' דחה טעם זה של השל"ה וכתב דגם בשר ודגים לא הוו טפל וודאי יש בזה דין כסנין, אלא רק שבא להשמיענו אם קבע יברך המוציא וברכת המזון, וכתב שכן הוא דעת השלחן ערוך דאי תימא יש חילוק בין מילוי בשר למילוי בשמים הוה ליה להשמיענו לעיל סעיף ז' כשכתב דין כסנין מחמת מילוי, אלא ודאי ברור דאין חילוק ואפילו אפאו בתנור הוו כסנין כמו שאר פת כסנין שאפאו בתנור יעו"ש. וכן כתב בספר התניא דף ט"ל על הא שכתב האגור דמברכין המוציא על פשטיד"א דבשר ודגים, ומסתברא דוקא אם קבע סעודתו עליהם, והביאו מגן אברהם שם ואליה רבה אות ל"ג. וכן הוא סברת מהריק"ש בהגהותיו סעיף טו"ב יעו"ש. וכן כתב דבר משה חלק א' סימן ט"ז שמצא למהר"י בואינו ז"ל בפירושו לשלחן ערוך כ"י יעו"ש. וכן נראה דעת הסולת בלולה אות ט"ו. וכן כתב הרב גנת ורדים כלל א' סימן כ"ד כדברי הט"ז, אלא שלחלק יצא דאותה של האגור ומרן ז"ל הבשר והגבינה עיקר ולא עבדי להו לעיסה כדי לזון ממנה, אבל הפשטיד"א שלנו שמכוונין לזון וליהנות מן העיסה דין פת גמור יש לו ומברך המוציא אפילו בלא קבע עליו יעו"ש. אבל הרב פרח שושן כלל א' סימן ג' חלק עליו וכתב דאין לחלק בין פשטיד"א שלנו לשל האגור ומרן והעלה דירא שמים לא יאכל שום פשטיד"א דרך עראי כי אם בתוך הסעודה יעו"ש. והביא דבריו יד אהרן בהגהות בית יוסף. וכן כתב ה"ר זלמן סוף אות יו"ד דירא שמים לא יאכל מהם פחות משיעור קביעות סעודה אלא בתוך הסעודה יעו"ש. וכן כתב כף החיים סימן כ"ג אות ח"י. וכן ראוי לנהוג לצאת אליבא דכולי עלמא, דהיינו או שיאכל שיעור קביעות סעודה ד' בצים שהוא ע"ב דראה"ם ולברך המוציא וברכת המזון, או בתוך הסעודה אם ירצה לאכול פחות מזה. רק אם אין לו כל כך שיעור ד' בצים או שאינו יכול לאכול שיעור ד' בצים, וגם לחם גמור אין לו כדי שיברך עליו תחלה ולפטור את הפשטיד"א, והוא נצרך לאכול שאינו יכול להמתין עד שיזדמן לו פת אחר, אז יזהר שלא לאכול כי אם פחות מג' בצים ולברך לפניו בורא מיני מזונות ולאחריו מעין שלש משום ספק ברכות להקל וכמו שכתבנו לעיל אות ס"ג יעו"ש. ובכלל זה מה שעושין לפעמים חתיכות בשר דק ובצלים ומערבין אותם עם העיסה ואופין בתנור, דלמאן דאמר כל דבר שרגילין ללפת עם הפת בטל לגבי פת הרי הוא כפת גמור, ולמאן דאמר אינו בטל חשיב כסנין. ולכן אין לאכול ממנו כי אם שיעור ד' בצים ולברך המוציא וברכת המזון, ואם רוצה לאכול פחות מזה צריך לברך על פת תחלה ולאוכלו בתוך הסעודה כדין הנזכר בפשטיד"א".
וכתב הבא"ח ש"ר פינחס סעי' כ' "אבל עיסה שנלושה במים לבד ועשה ממנה קודם אפייתה כמין כיסין ומלאם בשר או דגים או גבינה אין זה פת כיסנין לכ"ע, יען די"א כיון דבשר וגבינה ודגים הם בלא"ה באים ללפת את הפת אין מבטלים את העיסה מתורת לחם, דשאני מאותם כיסין שממלאים באגוזים וסוכ"ר ושאר פירות דאין דרך ללפת בהם הפת, ויש חולקין וס"ל כיון דאין דומין ללחם גמור יש להם דין כיסנין ומברכין עליהם במ"מ וברכה מעין שלש, וכן עיסה שנלושה במים בלבד ואינה מתובלת ואינה ממולאת אלא שעושים אותה עוגות יבשות וכוססין אותה לתאבון הנה גם בזה יש פלוגתא הנז', ולענין הלכה נקטינן בין בזה ובין בזה לברך במ"מ וברכה מעין ג' דאין לברך בהמ"ז במקום ספק משום דמרבה בברכות, וברכת המוציא אף על גב דלית בה מרבה מ"מ כיון דמברך ברכה מעין ג' צריך לברך מזונות דאם יברך המוציא יהיו ברכותיו סותרות זא"ז".
העולה
בצק שאופים ומערבים בו סוכר ולא השתנה טעמו – המוציא.
בצק שאופים ומערבים בו סוכר וכדו' והשתנה טיפה טעמו – לספרדים ברכתו מזונות כדין פת הבאה בכסינין לאשכנזים ברכתו המוציא.
בצק ששעירבו בו סוכר וכדו' והשתנה טעמו הרבה – כגון: שיחס התבלין יותר גדול מהקמח וניכר הטעם בעיסה לכו"ע מזונות. (ואם לא ניכר מברך עדיין מזונות ספר החיים קס"ח סעי' ח' דעת תורה ס"ק ז' מנח"י ח"ט סי' י"ז) וכן אם הטעם חזק מאוד ואין רובו נוהגים לברך מזונות.
במקרה הנ"ל לא ברור היחס ואם בכלל מורגש ולכן כדלעיל.
בצק שממולא באגוזים שוקלד וכדו' – מברכים עליו מזונות כדין פת הבאה בכסינין.
אם אוכל כשיעור קביעות סעודה לכו"ע מברך המוציא.