שאלה
מה לגבי הכנת המאטה – mate הנהוג בארגנטינה בשבת?
תשובה
בורר
אם המאטה נמצא בתוך כלי מזיגה ומעורב בו העלים יכול למזוג את המים דרך הפיה (צרה או מסננת) שמעל לעלים לכוס אחרת ולשתות, ואין בכך ברירה כיון שאינו מעורב.
המים שמעורבים עם העלים לא יכול למזוג אותם דרך מסננת, או פיה צרה, אלא ימזוג את הכל לכוס וישתה ממנה על ידי קש וכדו'.
השתוה מכוס מאטה – ישתה עם קש אפי' אם יש בסופו מסננת ואין בכך בעיה.
בישול
יש לבשל את העלים מערב שבת משום קלי הבישול.
מקורות
שתיית המאטה מתבצעת בדרך כלל באמצעות קשית ממתכת או מעץ (בומביז'ה, בספרדית – bombilla) בעלת מסנן בקצה, השקועה בעלי ז'רבה שמונחים בכלי אשר לעיתים עשוי דלעת חלולה, עץ או עור מעובד, הנקרא גם הוא "מאטה". העלים ממלאים כשלושה רבעים מחלל הכלי, אותם מציפים במים חמים בטמפרטורה של 70–80 מעלות, לוגמים מהקשית עד מיצוי המים, מציפים שוב וכן הלאה. המדקדקים משאירים תלולית ז'רבה מבצבצת יבשה, יחסית, מעל למים, כך שכאשר הטעם דועך, ניתן להעביר את הקשית אליה ולהעשיר מחדש את הטעם. נהוג לשתות את המשקה בטעמו המריר הטבעי, אך יש הממתיקים עם סוכר או עם סטיביה ויש המחליפים את המים בחלב חם.
והנה יש לדון בזה הן משום בישול והן משום בורר וכדלהלן:
עם המאטה נמצאת בתוך כלי כתב השו"ע (סי' שי"ט סעיף י"ד), וז"ל: "מותר לערות בנחת מכלי לחבירו, ובלבד שיזהר שכשיפסוק הקילוח ומתחילים לירד נצוצות קטנות הנישופות באחרונה מתוך הפסולת, יפסיק ויניחם עם השמרים, שאם לא יעשה כן, הני ניצוצות מוכחי שהוא בורר". ועי' בנו"כ שם.
והנה בעניין שימוש בשבת בקנקן שבו עלי התה ובפיו ישנה רשת. מצינו מחלוקת בין האחרונים, שדעת החזו"א (או"ח, שבת סי' נ"ג ד"ה "מן האמור") דחשיב כברירה ביד – וז"ל: "מן האמור נלמד בעלי תה שנזהרים שלא לסנן את כל התה מן העלין, היינו נמי משום שהמים הסמוכים לעלים חשובים מעורבים. אבל המים הצפים על פני העלים לא חשיבי מעורבים. ולפי זה, אם נעכרו אלה העלים בתוך המים על ידי תנועה חזקה – אין לערות בשעה ההיא עד שיחזרו ויצללו. ומיהו אפשר, כיון שאין כאן שימוש בכברה ממש, אף שיש בפנים כנגד חוטמה של כלי כעין רשת לעכב העלים, מכל מקום יש לומר דלא הוי רק דין ברירה ביד דמותר כשנוטל אוכל מתוך פסולת כשרוצה לאכול מיד". ולדעת הבא"ח (ש"ש פרשת בשלח סעיף י"ח), זה נחשב כברירה בכלי, וז"ל: "והנה פה עירנו שורין הצימוקין במים בערב שבת בכלי שקורין ג'יידא"ן (קומקום), שיש לו שתי פיות אחד רחב ואחד דק, ובזה הדק יש נקבים כמו משמרת, כדי שיריקו משם המשקה ולא יעברו השמרים גם כן, דצריך להזהירם שלא יריקו מזה הדק שיש בו נקבים, דנמצא זה כבורר על ידי משמרת, אלא יריקו מן פה הרחב, ולא יריק כל הצלול כולו, אלא ישאר מן הצלול מעט עם השמרים. ועיין בית מנוחה דף ס"א אות מ"ח. גם צריך להזהיר את העם אותם שיש להם כלי קטן מלא נקבים כמו נקבי המשמרת, שדרכם להניחו על פי הכלי ולהריק לתוכו קהוו"א (קפה) או משקה של ג'איי (תה), דלא יעשו כן בשבת להריק על ידי כלי זה". ועיין שו"ת תורה לשמה (סימן קט"ו) וכן כתב בסידור "בית מנוחה" (דף ס"א ע"ב סעיף מ"ח) בן דורו של הרב חיד"א, וז"ל: כלי הנקרא: אלבריק [=קומקום] שעושים בו משקה מעשב הנקרא "טיי", ויש לכלי זה שני פיות, אחד רחב והשני פיו צר וסתום, ויש בסתימתו נקבים דקים כדי שיעברו מי ה"טיי" דרך אותו הפה ולא יעברו העשבים של ה"טיי" אלא נשארים תוך הכלי, ומי ה"טיי" עוברים דרך נקבי הפה הנזכר צלול בלתי שום עשב, נראה לי דבשבת אסור לשפוך ה"טיי "דרך פה הצר המנוקב הנז', דהוי ליה מסנן המי "טיי" דרך פיו הנזכר, וכיון שלכך נעשה הפה הקצר הנזכר כדי שיצונן (יסונן) מי ה"טיי" בו, הרי הוא כבורר על ידי כלי דאסור אפילו לשתותו מייד. ולכן יש להזהר ולשפוך ה"טיי" בכלי בשבת "מהליברק" הנזכר דרך פיו השני הגדול, ויכול לערות ממנו בנחת להכלי כדי שישארו עשבי ה"טיי" בהליבריקו", עכ"ל. והוסיף הכה"ח בס"ק קי"ג, על דברי הבית מנוחה " ומכל מקום צריך ליזהר נמי שלא ישפוך כל מי הט"י אלא ישאיר מעט עם העשבים כדי שלא יהא בורר וכנזכר בשלחן ערוך סעיף זה. והוא הדין בכל דבר שמערה מכלי אל כלי ונשאר שם שמרים או פסולות צריך להשאיר מעט משקה עם הפסולות או עם השמרים כדי שלא יהא בורר, והיינו אם אין שותהו לאלתר וכמו שכתבנו לעיל אות קי"א".
אמנם יש אחרונים נוספים שמתירים ומנמקים את ההיתר בכך שרוב בני אדם לא נמנעים מלשתות תה עם עלים, וא"כ זהו משקה ששותים אותו כך גם בלי סינון, ולכן מותר לסננו. ועיין שביתת שבת (מלאכת בורר בב"ר ס"ק מ"ט), קצות השולחן (סי' קכ"ה, בדי השלחן שם ס"ק כ"א). ויש שמוסיפים (קצות השלחן שם) להסביר שהאדם מתכוון לשפוך את תמצית התה לכוס ואין כוונתו בשפיכה לסנן את התמצית.
א
והנה אם העלים גדולים יש לדון אם יש ברירה בלח, שדעת המהריט"ץ (סי' ר"ג) שמותר להוציא זבוב מן הכוס, כיון שאין דרך ברירה בלח, וכיון שהוא צף הוא ברור ועומד, ובכל תערובת שהפסולת עומדת בפני עצמה אין זה נקרא בורר אלא מוציא בלבד. וראה בבה"ל (סי' שי"ט ד"ה "אלא במתקן"). אמנם דעת הט"ז (סי' שי"ט ס"ק י"ג, סי' תק"ו ס"ק ג') שיש בזה ברירה דאורייתא ולכן יוציא את הזבוב בכף יחד עם עוד מים, וכך דעת המשנ"ב (סי' שי"ט ס"ק ס"א) והנלוים אליו שאסור להוציא הזבוב לבדו מדין בורר, וכך דעת הבא"ח (ש"ש פרשת בשלח סעיף י"ב), ז"ל: "ועם כל זה אין לסמוך להתיר ברירה בלח, דיש פוסקים שפקפקו בזה, ועיין טורי זהב שי"ט סעיף קטן י"ג וסימן תק"ו סעיף קטן ג', ועוד אחרונים. לכן נכון לעשות כך שיטול עם היתוש מעט משקה על ידי כף או דבר אחר, ואם אין לו דבר כזה – יתחוב אצבעו לתוך המשקה, כדי שיהיה היתוש עולה על אצבעו ובודאי יהיה על אצבעו משקה שראוי למצוץ אותו בפיו", וע"ע בבאר היטב (סי' שי"ט ס"ק ב'), כה"ח (סי' שי"ט ס"ק מ"ב) וראה בשו"ע הרב של בעל ה"תניא" (סי' שי"ט סעיף כ"ד) ובסידורו בהלכתא רבתא לשבתא.
והביא מרן הרב במאמר מרדכי ח"ד פצ"ה בהערה ע"ג את ראיית החזו"א סי' נ"ג, וז"ל: "וראה בגמרא שבת (קל"ט ע"ב) שהובא: "דבי רב פפא שאפו שיכרא ממנא למנא. אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא: האיכא ניצוצות! – ניצוצות לבי רב פפא לא חשיבי". וכך נפסקה הלכה בשו"ע (סי' שי"ט סעיף י"ד): "מותר לערות בנחת מכלי לחבירו ובלבד שיזהר שכשיפסוק הקילוח ומתחילים לירד נצוצות קטנות הנישופות באחרונה מתוך הפסולת, יפסיק ויניחם עם השמרים שאם לא יעשה כן, הני ניצוצות מוכחי שהוא בורר", עכ"ל. ומכאן לכאורה מבואר שאם זה ברור ועומד, המים – היין למעלה, והשמרים למטה – זה מותר, וא"כ ה"ה לענין הזבוב שיחשב כברור ועומד.
אולם ניתן להשיב שמשם אין הוכחה, מפני שיש הבדל בין ברירה בידיים או בכלי, לבין מעשה שפיכה שאינו בגדר בורר, שהלוקח בקבוק ושופך אותו, הוא לא בורר, הוא לא מוציא דבר מתוך דבר, הוא רק שופך, ולכן, גם ברגע שיגיע לשמרים וישפוך את היין מתוך השמרים, לא יעבור על איסור בורר מדאורייתא, כי אין בזה דין ברירה, שלא כך בוררים, ולכך בשפיכה של המשקה שנמצא למעלה ומופרד לגמרי – מותר, ואינו בגדר בורר כלל. ונמצא שסיבת ההיתר לא מפני שזה "ברור ועומד" אלא מפני שזה דרך שפיכה ולא דרך ברירה. וממילא אם בורר את היין ביד או בכלי, אז היה נחשב דרך ברירה, ומ"מ גם מעשה שפיכה יש לה דין בורר אם יש שם רשת בפי הכלי, וכדין ברירה בכלי".
וע"כ פסק מרן הרב שם סעי' ס"ו "משקה וכן מאכל נוזלי [כגון: כוס תה או צלחת מרק] שיש בתוכם זבוב או חרק אחר – יש מתירים להוציאם בפני עצמם, ויש אוסרים. למעשה אין לסמוך על המקילים ויש להסיר את הזבוב עם מעט מן הנוזל".
א ג
והנה בכגון דא שנוהגים לשתות מכוס שיש בה עלים על ידי קש נראה שיש היתר אחר: שכתב השו"ע סי' שי"ט סעי' ט"ז "מים שיש בהם תולעים, מותר לשתותן ע"י מפה בשבת דלא שייך בורר ומשמר אלא במתקן הענין קודם אכילה או שתיה, אבל אם בשעת שתיה מעכב את הפסולת שלא יכנס לתוך פיו, אין זה מעין מלאכה, ומותר".
שכתב הכה"ח בס"ק ק"כ "אין לסנן יין או חומץ שיש בו ודאי תולעים בשבת, אבל אם מסננן מספיקא יראה לי דמותר, דכיון דאפילו יש בהם ודאי תולעים אינם צריכין סינון מחמת איסור תולעים אלא משום שיקוץ כמ"ש ביורה דעה סימן פ"ד דמסתמא לא פירשו לדופני הכלי מבחוץ דליתסרו, אם כן אם הוא ספק דלית ביה משום שיקוץ ויכול לשתותן בלאו הכי יכול לסננן במשמרת או בסודר שהרי אינו עושה אלא על צד היותר טוב. נוה שלום סימן רס"ט אות ז"ך יעו"ש. ונראה דהוא הדין בתולעים הגדלים במים שבכלים או בבורות שאין נובעים ובמקואות הנקוים ממי גשמים כמו בעיר קדשנו ירושלים ת"ו, כיון שאין אסורין אלא משום מיאוס כמו שכתבנו לעיל אות קי"ז אם אין שם תולעים בודאי אלא ספק ורוצה לסננם על צד היותר טוב דמותר לסננם על ידי משמרת העשויה לכך, אבל בסודר אסור משום ליבון כמ"ש לעיל סעיף יו"ד יעו"ש. ועיין לקמן אות קכ"ג".
וכתב עוד בס"ק קכ"ב "נראה דאין צריך לשתותם בכלי עצמו שיש שם התולעים על ידי מפה כמו שנראה לכאורה מדברי הרא"ש ז"ל דאם היה הכלי גדול יהיה לו טורח לשתות כן בכל שעה, אלא מותר לערות מאותו כלי לכוס מה שצריך לשתות ומניח מפה על הכוס ושותה, ויכול להשליך מן הכלי שיש בו תולעים לכוס אפילו שלא בשעת שתייה ובלבד שבשעת שתייה ישתה בדרך הזה, דלא הקפידו שיהא דוקא בשעת השתייה אלא הסינון וכל שהסינון בשעת שתייה יכול להשליך אפילו קודם לכן מן הכלי לכוס דבאותה שעה אין כאן סינון. שיירי כנסת הגדולה שם אות י"א, בית מנוחה אות נ"א". וממילא אם המטאה נמצא בכלי יעביר אותו עם העלים לכוס וישתה שם על ידי קש
ומלבד כל זה שיש עוד לצרף דעת הגרשז"א זצ"ל (שש"כ פ"ג הערה ק"מ), שכלי ברירה שהשימוש שלו הוא מיידי לצורך אכילה נחשב כברירה ביד.
ב
והנה מצד בישול יש לדון כי בדרך כלל מכניסים לתוך המים רק חלק מהעלים ואת השאר משאירים מעל המים, כתב השו"ע (סי' שי"ח סעי' ה'), וז"ל: "יש מי שאומר דדבר שנאפה או נצלה, אם בשלו אח"כ במשקה – יש בו משום בישול, ואסור ליתן פת אפילו בכלי שני שהיד סולדת בו, ויש מתירין: הגה – בכלי שני; ויש מקילין אפילו בכלי ראשון; ונהגו ליזהר לכתחלה שלא ליתן פת אפילו בכלי שני כל זמן שהיד סולדת בו". ובמשנ"ב (שם ס"ק מ"ב), וז"ל: "והטעם דסבירא ליה לדעה זו דיש דברים שמתבשלים אפילו בכלי שני מפני שהם רכים, ואין אנו בקיאים, וע"כ הוסיף לאסור ליתן פת האפוי דהוא רכיך אפילו בכלי שני, וה"ה דלדעה זו יש להחמיר נמי בשאר דברים שלא ליתנם בכלי שני. ועיין לקמן בס"ט אודות תבלין". וכ"כ הכה"ח (שם ס"ק פ"א, פ"ה).
ולעניין עלי תה כתב המשנ"ב (סי' שי"ח ס"ק ל"ט) וז"ל: "עתה נבאר דין בישול עלי הטיי"א השייך בכמה ענינים לסעיף זה. הנה טיי"א בשבת פשוט בפוסקים דיש בו משום בישול, ובמזיד יש בו איסור סקילה, ובשוגג חיוב חטאת, וע"כ יש ליזהר בו מאד, ובעו"ה רבים נכשלים בו ומקילין לעצמן בקולות שאין בהם ממש, וע"כ מוכרח אני לבאר אופני ההיתר והאיסור בזה בעזה"י. הנה לערות מכלי ראשון על עלי הטיי"א, יש בזה בודאי חשש אב מלאכה, דקי"ל דעירוי מבשל כדי קליפה כדלקמן בסעיף יו"ד, וכ"ש אם יעמידנו אח"כ על התנור או בתוך הקאכלין עד שיהיה היד סולדת בו, בודאי יבוא לכו"ע לידי איסור סקילה עי"ז, ואפילו אם ירצה ליתן את עלי הטיי"א לתוך הכלי אחר שיערה החמין לתוכה, כדי שיהיה על המים שם כלי שני ג"כ אסור, כדקי"ל בסעיף זה דדבר שלא בא בחמין מלפני השבת – אין שורין בשבת אפילו בכלי שני, וכלי שני לפי מה שמבואר בסעיף זה דיש דברים רכים קלי הבישול שמתבשלים אפילו בהדחה מכלי שני, אפשר דיש בהעלים ג"כ חשש איסור דאורייתא אפילו באופן זה. וע"כ הסכימו האחרונים דיש לערות עליהם מע"ש רותחין מכלי ראשון, כדי שעי"ז יהיה נקרא הטיי"א מבושל במקצת, דעירוי מבשל כדי קליפה, ויהפך בעת העירוי את הטיי"א היטב בתוך הרותחים מלמעלה למטה ומלמטה למעלה [ויותר טוב שיהיה מבושל ממש ע"י העמדה במקום שמתבשל], ואח"כ יריק את העסענס (התמצית) לכלי אחר, כדי שישארו עלי הטיי"א יבשים ויהיה מותר לו לערות אח"כ בשבת עליהם מים חמין מכלי ראשון, כיון שכבר נתבשלו מע"ש כדין דבר יבש דקי"ל בסעיף זה דאין בו בישול אחר בישול אפילו אם נצטנן [ואח"כ מותר לו להחזיר גם מי העסענ"ס אלו הצוננים לתוך הכלי זה גופא, וכמו שכתבנו לעיל דדבר לח שנצטנן – מותר לו ליתנו בתוך כלי שני רותח], דאם ישאר בו משקה העסענ"ס, הרי קיי"ל דבלח – יש בישול אחר בישול אם נצטנן,אם לא שמי העסענס (תמצית) הצוננים הם מרובין שלא יתחממו ע"י המים שמערה עליהן למחר. וכן הדין לענין קאוו"י – יזהר שלא יערה עליהם מים חמין מכלי ראשון, אם לא שעירה עליהם מאתמול והריק את המים מעליהן, והטעם ככל הנ"ל [עיין בתשובות חתם סופר סימן ע"ד ובפ"ת על או"ח]. ודע דאף שהתרנו לערות חמין על עלי הטיי"א והקאוו"י, אם נתן עליהם מאתמול מים מכלי ראשון, אעפ"כ יזהר שלא יעמיד את הטיי"א והקאוו"י בתנור או בקאכלין אחר ששפך עליהם מים, דהא אין עירוי מבשל רק כדי קליפה, וא"כ לא נתבשל אתמול רק כדי קליפה, ועכשיו ע"י העמדה בתנור יתבשל לגמרי. והנה אופן זה שבארנו, אף שאין למחות ביד הנוהגים בו, מ"מ כתבו האחרונים עצה המובחרת מזה, דהיינו שיתקן העסענס (תמצית) מע"ש לגמרי, שלא יצטרך לערות לתוכו עוד רותחין למחר בשבת ולמחר כשיצטרך לשתות יתן העסענס (תמצית) הצונן לתוך הכוס ששותה בו אחר שעירו המים חמין לתוכו ונעשה כלי שני, וה"ה שמותר לתת לתוך הכוס הזה שהוא כ"ש חלב שנצטנן, אבל אסור לערות עליהם מכ"ר וכדלעיל בסעי' ד', וכשהעסענס (תמצית) שלו אינו צונן, הוא בודאי טוב לצאת בזה ידי כל הדעות". וע"ע שעה"צ (שם ס"ק ס"ג), כה"ח (שם ס"ק ס"ה).
ותקנה להם כתב מרן הרב במאמר מרדכי פרק נג סעי' סד, שיבשלם בערב שבת ממש על האש ואז יוכל לערות עליהם מים רותחים או להכניסם למים רותחים בשבת.
העולה
בורר
אם המאטה נמצא בתוך כלי מזיגה ומעורב בו העלים יכול למזוג את המים דרך הפיה (צרה או מסננת) שמעל לעלים לכוס אחרת ולשתות, ואין בכך ברירה כיון שאינו מעורב.
המים שמעורבים עם העלים לא יכול למזוג אותם דרך מסננת, או פיה צרה, אלא ימזוג את הכל לכוס וישתה ממנה על ידי קש וכדו'.
השתוה מכוס מאטה – ישתה עם קש אפי' אם יש בסופו מסננת ואין בכך בעיה.
בישול
יש לבשל את העלים מערב שבת משום קלי הבישול.