שאלה:
אני בן 84 ובמשך כל חיי נהגתי להתפלל בבית-כנסת. בבית-הכנסת בו אני נוהג להתפלל, השתמשו עד היום במיקרופון להגברת קולו של החזן, גם בחול וגם בשבת, כדי שגם אנשים כבדי שמיעה, כמוני, יוכלו לשמוע את התפילות ואת קריאת התורה.
בשנתיים האחרונות הפסיקו להשתמש בבית-הכנסת שלנו במיקרופון בשבתות, בטענה שהשימוש בו אסור מטעם הסמכות הדתית בישראל.
אני ואנשים נוספים בקהילתנו סובלים מכך מאד, כבר אין טעם בהגעתנו לבית הכנסת, שכן איננו יכולים להיות שותפים לתפילה ולקריאת התורה, ואנו מוצאים את עצמנו מנותקים מהקהילה.
רב יקר, פנייתנו הנרגשת אליך, שתמצא פתרון לבעיה שהתעוררה. אנו סמוכים ובטוחים שהינך יכול למצוא דרך בה יהיה אפשר להחזיר את השימוש במיקרופון בשבת, כדי שנוכל לשוב ולהתפלל כמקדם.
תשובה: (מאת מרן הרב מרדכי אליהו)
השימוש במיקרופון בשבת ויו"ט הוא אסור בהחלט[1], ואפי' אם נעשה לשם מצוה כחזן בבית-כנסת.
לגבי אדם שהוא כבד שמיעה, יש היום מכשירים הנתקעים באוזן או אחרי האוזן, והם מוטענים בסוללה ארוכת זמן, כך שאין צורך להפעילה בשבת, אלא היא פועלת ללא הפסקה [וראה בשאלה הבאה][2]. לכן, אדם זה יכול להשתמש בה בשבת ויצא ידי חובת תפילה, קריאה בס"ת, שופר וכו'[3].
מקורות:
[1]ראה בספר שו"ת הרב הראשי ח"ב פרק כז הערה כ"ז.
[2]נראה דאין לאסור משום השמעת קול וכמו שכתב בשו"ת שבות יעקב (ח"ג סימן ל"א),וז"ל:"ביחוד ע"י כלים המיוחדים לדיבור ומשמיעים קול על כמה וכמה מילין בריחוק מקום יכול אדם לדבר עם חבירו, דבר זה יהיה אסור לדבר עמו בשבת, ומעולם לא שמענו שום פוצה פה לפקפק בנדון זה". כלומר שמותר לדבר ואין בזה משום השמעת קול אפי' אם נשמע למרחקים [וראה בבית יצחק ח"ב מפתחות סי' ל"א שכתב שאין ללמוד מכאן היתר לגבי דבר שמופעל ע"י חשמל], וכן כתב בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' ט') שאין לחוש במכשיר שמיעה משום השמעת קול,וז"ל:"אולם לענ"ד נראה שזה רק דיבור גרידא, ואין זה אלא אולודי קלא של אדם, ובכגון דא לא גזרו רבנן. אף שודאי אסור להשמיע בשבת קול אדם ע"י כלי המיוחד לכך כמו תקליט וכדומה, היינו מפני שהפעלת הכלי שמשמיע קול הוא דאסור, אבל אם הכלי ערוך מאתמול לא מצינן שגזרו חכמים על אדם שלא ידבר או לא ינגן בפיו מפני שקולו עובר גם דרך כלי ונשמע למרחקים, וכמו שהבית יצחק (ח"ב במפתחות סי' ל"א) עצמו מביא שם מהשבות יעקב, עיין שם", ועיי"ש עוד.
ואע"פ שהבאנו לעיל בהערה כ"זלאסור רמקול משום זילותא דשבת, כאן לא שייך זילותא דשבת משום שהשמעת הקול הוי רק באזנו של הכבד שמיעה. וכ"ש שיש בזה צורך גדול ויש בזה משום כבוד הבריות, ופעמים שיכול לבוא לידי סכנה, כגון: במעבר חצייה וכדו'.וראה בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ה סי' ל"ה) ובשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ד סימן פ"ד פ"ה), ועיין בכל זה בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו סי' ו'; ח"ז סי' י"א). שדן באורך בנושא זה. וראה עוד בהר צבי ח"א סי' קע"ג, וראה מש"כ במאמר מרדכי (שבת ח"ג פרק נ"ח סעי' ס').
ומשום מוליד ראה במנחת שלמה (ח"א סי' ט')[הובא בהערה כ"א],ויש לסמוך עליו במקרה הנ"ל.
[3]כתב השו"ע (סי' תקפ"ט סעי' ב'): "חרש שוטה וקטן – פטורים; וחרש, אפילו מדבר ואינו שומע – אינו מוציא, דכיון דאינו שומע לאו בר חיובא הוא. הגה: אבל שומע ואינו מדבר – מוציא אחרים ידי חובתן".
וכתב בשו"ת הלכות קטנות (ח"ב סימן מ"ה): "שאלה: חרש שמדבר ואינו שומע אלא ע"י שעושה כלי לאזנו כמין חצוצרות, מהו? נראה פשוט שחייב בשופר, וכי מפני שכבדה אזנו משמוע יפטר?! וחרש שפטור היינו שאבד ממנו חוש השמע מכל וכל, והרי אמרו (סוכה ל"ז ע"ב ובתוס' ד"ה "דבעינן") לקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה, אף אנו נאמר שמיעה ע"י דבר אחר שמה שמיעה", ועי' בס' חיי ארי' (סי' ל').
וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ד'): "חרש ששומע ע"י כלי כמין חצוצרות – חייב בשופר". וכתב כה"ח שם (ס"ק י"ג): "וחרש שמדבר ואינו שומע אלא על ידי שעושה כלי לאזניו כמין חצוצרות – חייב בשופר, וחרש שפטור היינו שאבד ממנו חוש השומע מכל וכל. הלכות קטנות חלק ב' סימן מ"ה, יד אהרן בהגהות בית יוסף, שלחן גבוה אות ב', משנה ברורה שם".
ועוד כתב כה"ח (סי' תרפ"ט ס"ק ח'): "ועיין בשבות יעקב חלק ב' סימן ל"ג שכתב באחד שכבדו אזניו משמוע אלא אם כן שצועקים מאד בקול רם ואז שומע וקרא המגילה לפני הצבור בקול בינוני שנראה שהוא עצמו לא השמיע לאזנו, אף על פי כן יצאו הצבור בקריאה זו, דחרש גמור לא הוי כיון ששומע אם צועקים כמו שכתב הרא"ש בתשובה כלל פ"ה סימן י"ב ובסימנים שם, יעו"ש. ובפרי חדש הלכות גיטין סימן קכ"א כתב דאף שאינו שומע רק כשמדברים עמו בקול רם על ידי מין חצוצרות וכיוצא בזה, מכל מקום לא מיקרי חרש, וחייב בקריאתה וגם השומעים ממנו בקול בינוני– יצאו, יעו"ש. והביא דבריו השערי תשובה אות ב'". ולפ"ז ה"ה אם שומע ע"י מכשיר. וראה בשו"ת צמח צדק האחרון מחב"ד אבן העזר סימן שכ"ג.וראה מאמר מרדכי למועדים ולימים (פרק ט"ל סעי' ל"ב).