שאלה
כלי חרסינה שהיו בידיים של סבתא שלא הקפידה על כשרות, ייתכן (טרף)!
שלא היו בשימוש מעל לשנה מה דינם?
תשובה
כלי חרס שהשתמש בהם בכלי ראשון – אין להם הכשרה.
כלי חרס ששפכו מכלי ראשון – אם נפסק הקלוח מועיל שטיפה בצונן לא נפסק הקילוח אסור כדי קליפה.
כלי חרס שנשתמשו בצונן מספיק שטיפה.
מקורות
כתב השו"ע סי' צ"ג סעי' א' "קדירה שבשל בה בשר, לא יבשל בה חלב. ואם בישל בה בתוך מעת לעת, אסור בנותן טעם. (וצריך לשער נגד כל הקדירה). אבל אם שהה מעת לעת קודם שבישל בה, הוה ליה נותן טעם לפגם, ומותר התבשיל אבל הקדירה אסור לבשל בה לא בשר ולא חלב" וכתב הרמ"א "אבל שאר דברים, מותר".
כתב הש"ך בס"ק ג' "אבל הקדרה אסורה לבשל בה לא בשר ולא חלב. לפי שהיא בלוע משניהם הלכך אסור לבשל בה בשר לכתחלה אפילו אחר מעל"ע מבישול זה כמו שאסור לבשל חלב לכתחלה בקדרה של בשר אחר מעל"ע מיהו אם בישל בה בשר תוך מעל"ע לבישול בה חלב פשיטא דהתבשיל אסור אבל אם בישל בה חלב פשיטא דמותר בדיעבד אבל שאר דברים שאינן לא של בשר ולא של חלב כגון ירקות ודגים וכה"ג מותר לבשל בה אפילו לכתחלה ולקמן סי' צ"ד ס"ה כתב הרב דנוהגין לאסור הכלי שאינו בן יומו אפילו לשאר דברים אפי' בשנתחב בו רק כף בן יומו אם כן כ"ש כאן דנתבשל בו בשר ממש וצ"ל דכאן סתם הדברים לענין דינא ועמ"ש שם בסי' צ"ד". וביאר הכה"ח ס"ק ט"ז שלגבי כף דיבר מצד המנהג משא"כ הכא שזה לפום דינא ולכן הספרדים לא צריכים להחמיר ויכולים לבשל בה דברים שאינם לא חלב או בשר בדרך עראי אבל לא קבע שמא יבשל בהם בשר או חלב
אמנם אם רוצה להכשירה לאכול בה בשר או חלב
כתב השו"ע סי' תנ"א סעי' י"א "מחבת שמטגנין (פי' שיוצקין בה שמן לאפותו) בה, מותרת בהגעלה; ואם היא ארוכה, משים חציה והופך עוד ומשים חציה האחר. ואם היא ארוכה ביותר, מלבנה באמצע".
וביאר המשנ"ב בס"ק ס"ג "דדוקא בתנור שנאפה בו החמץ בלי משקה צריך ליבון אבל לא המחבת דלא חיישינן שמא נתייבש השמן והחמץ נאפה בלא משקה אלא אפילו אם נשרף ונדבק לדופן המחבת עדיין יש לחלוחית משקה שם וכן הדין בקדירה של מתכת שמבשלין בה אף שנדבק לפעמים לדופני הקדרה".
וכתב הרמ"א "ובליבון כל דהו שקש נשרף עליו סגי ליה. ויש מחמירין ללבן המחבת, אך בלבון כל דהו דהיינו שישרוף עליו קש מבחוץ סגי (ד"ע). ונוהגין ללבנו לכתחלה, מיהו סגי ליה בהגעלה אם אין בו גומות".
כתב הפר"ח שם "זו היא סברת הרא"ש [פסחים פ"ב סימן ז] וקצת מפרשים ז"ל, אבל הרשב"א בתורת הבית דף קכ"ה [בית ד שער לה, א] כתב שרוב הפעמים שמן שבה כלה וחוזרין ומוסיפין, ופעמים שהשמן אינו מהלך על פני כולה והיא בולעת האיסור ממקום שאין השמן צף עליו, והויא לה כתשמישה על ידי האש ולפיכך צריכין לבון כאסכלא, עכ"ל. והמחבר ביו"ד בסימן קכ"א [סעיף ד] כתב וז"ל, מחבת שמטגנין בה אעפ"י שלענין חמץ בפסח די לה בהגעלה לענין שאר איסורין צריכה ליבון, ע"כ. וצריך טעם למה דמאי שנא. ובספר ט"ז [יו"ד שם ס"ק ג] והש"ך [שם ס"ק ח] כתבו דטעמא הוי משום דהיתרא בלע, וכן נראה שם מלשון הב"י [קצג, ב ד"ה בא], ולפי זה גם מחבת של בשר ושל חלב סגי ליה בהגעלה כיון דהיתרא בלע". עיי"ש מה שהקשה וכתב "ולכן העיקר כמו שכתב הש"ך וכו' וכל זה במחבת שמטגנין בה דגים ובצים וכיוצא, אבל אלו הטסין של נחושת שעיקר תשמישן אינו אלא לעשות פשטידא ומכניסן לתנור כך, נראה לי ברור דאף לדעת הרא"ש והמחבר ז"ל צריכין ליבון, שהרי אינו רוחש בשמן אלא נותנין מעט שמן בטיפסין כדי שלא תשרף הפשטידא, ואף בשפודין ואסכלאות עושין כן ואף על פי כן תשמישו על ידי האור מיקרי".
וכתב הפמ"ג משב"ז ס"ק ט"ז "ועיין סימן תק"ט סעיף ה' מבואר מבשר לחלב היתרא בלע מקרי ודי בליבון קל, וכמו שרמז המ"א אות י"א והפרי חדש ביורה דעה [סימן] קכ"א אות ח'"
וכתב המשנ"ב בס"ק ס"ה "הטעם כנ"ל שהרי אופין בו עם משקה מה לי שמן או מים אבל האגנות שאופין בו עוגות בעין אף שמושחין תחתיו בשומן או שמן או חמאה (כגון פורימש שאופין בו טארטין או בעקין קוכען) צריכין ליבון מדינא וכן הסקאווראדעס שפעמים מחמין בהן סובין לחולה צריכין ליבון מדינא". וכ"כ הכה"ח בס"ק ל"ט.
וכתב הכה"ח בס"ק ע' "ולענין כלים של בשר וחלב כגון כלי בשר שרוצה להכשירו ולבשל בו חלב או איפכא, כתב בית יוסף בשם המרדכי דזה מיקרי היתרא בלע ואפילו נשתמש בהם על ידי האור סגי ליה בהגעלה או בליבון קל שקש נשרף עליו מבחוץ יעו"ש. וכן כתב הר"ן פרק כל שעה דכל היכא דהיתרא בלע אף על פי שתשמישו על ידי האור סגי ליה בהגעלה יעו"ש. וכן כתב ה"ר זלמן בסימן זה אות י"ג דכלים שצולין בהן בשר שהוא היתר ואחר כך נבלע בהם חלב הרי הן נכשרין על ידי הגעלה יעו"ש. וכן כתב בתשובת רבי עקיבא איגר סימן מ"ט ד"ה ובההיא דבמחבת של בשר מהני הגעלה כיון דהיתרא בלע יעו"ש. וכן כתב הערך השלחן ביורה דעה סימן קכ"א אות י"ב דבמחבת של בשר וחלב סגי בהגעלה מהאי טעמא דהיתרא בלע יעו"ש. מיהו הש"ך שם ס"ק ח' כתב בשם תשובת הרמ"ע סימן צ"ו דמחבת של חלב או בשר צריך ליבון כיון דבלע בלי שום אמצעי יעו"ש, וכן כתב הפרי חדש שם אות ח', עצי לבונה שם סעיף ד', וכן כתב חכמת אדם כלל ע"ד אות ו' דמחבת מחלב לבשר לא סגי בהגעלה דחשיב תשמישה על ידי האור אלא דוקא בהפסד מרובה יעו"ש. אמנם בתשובת חתם סופר סימן קי"א העלה לדינא בראיות ברורות דכל בליעה שהיא בדרך בישול אפילו לא יהיו באמצעית היתר כגון שבישל יין נסך וחלב אסור ואפילו איסור דאורייתא כגון יין לנזיר וכדומה מכל מקום כבולעו על ידי בישול כך פולטו על ידי בישול הגעלת מים חמין דכל המשקין נקראים בישול חוץ מחלב ושומן, אך מה שנבלע על ידי טיגון שומן וחלב אז תליא אי היה על ידי אמצעית שומן של היתר כגון חמץ שטיגנו במחבת שהשומן הוא היתר אף על פי שנבלע על ידי טיגון מכל מקום פולט על ידי מים דאף על גב דליכא כבולעו על ידי בישול כך פולטו על ידי בישול מכל מקום נימא כבולעו על ידי אמצעית היתר כך פולטו על ידי אמצעית היתר, ולאפוקי מחבת של עכו"ם שבולע בלי אמצעית היתר כלל כיון דאיכא תרתי לריעותא בעי ליבון דוקא יעו"ש. וכן כתב בסימן ק"י דמחבת של חלב שהיה אינו בן יומו וטיגנו בו בשר יש להתיר בהגעלה וליתר שאת יגעילנה שלש פעמים יעו"ש. והביאו פתחי תשובה שם אות ז'. נמצא דהסכמת רוב הפוסקים במחבת דסגי בהגעלה אי משום דהיתרא בלע אי משום אמצעי של היתר, ובפרט שיש הפסד מרובה במחבת של טיגון אם ילבנו אותה שמתקלקלת כידוע, ועל כן יש להתיר בהגעלה בין מחבת בשר לחלב בין מחבת חמץ לפסח בין מחבת שטיגנו בה ביצים ונמצא בהם דם. ואף על פי שאלו הביצים הם דבר אסור, מכל מקום כיון שהאמצעי שהוא השמן שמטגנין בו הוא דבר היתר ניתרת בהגעלה כנזכר, ומיהו צריך להיות בשמן טופח על מנת להטפיח (עיין לעיל סימן ע"ח אות ב'). אבל שפודין ואסכלאות שתשמישן על ידי האור ממש בלי שום אמצעי, וגם אין מתקלקלין בליבון שדרכן בכך, אף על פי שהיתרא בלע כגון מבשר לחלב, יש לחוש לדעת האוסרין ואין להתיר כי אם על ידי ליבון דוקא. מיהו בליבון קל שקש נשרף עליו מבחוץ סגי כיון דהיתרא בלע וכמו שכתב בית יוסף בסימן תק"ט, וכן כתב הלבוש שם סעיף ה', מגן אברהם שם ס"ק יו"ד, וכן כתבו האחרונים שם" וראה בס"ק ק"מ
ב
וכתב השו"ע ביו"ד סימן קכא סעי' ד' "מחבת שמטגנים בה, אף על פי שלענין חמץ בפסח די לה בהגעלה, לענין שאר איסורים צריכה ליבון".
וכתב הש"ך בס"ק ח' "כיון דהתירא בלע וכן משמע הטעם בב"י וכן נראה מלשון המחבר כאן וכ"כ העט"ז ולפ"ז גם במחבת של חלב או בשר סגי בהגעלה כיון דהיתרא בלע אבל בתשובת מנחם עזריה סי' צ"ו כ' הטעם מפני שמחבת של עובד כוכבים רוב תשמישן בלי מים אלא ע"י שאר משקין כגון שמן וכדומה לו כו' משא"כ במחבת של חמץ כו' עכ"ל ולפ"ז גם במחבת של חלב או בשר צריך ליבון כיון דבלע בלי שום אמצעי"
ובערוך השולחן סעי' י"א כתב "ויש נ"מ בין שני הטעמים דלטעמא דהתירא בלע כשמכשירין מחבת של בשר לחלב או של חלב לבשר די בהגעלה דהא ג"כ התירא בלע ולטעם השני צריך ליבון ויש להחמיר כטעם השני [עי' ש"ך סק"ח ופמ"ג בא"ח סי' תנ"א במ"ז סקט"ז] וי"א דמבשר לחלב או מחלב לבשר לכ"ע די בהגעלה [הגרע"א] ואף שיש מי שסובר שבכלל אין להכשיר מבשר לחלב או מחלב לבשר [עי' מג"א סי' תק"ט בשם הר"ב מפוזנא] אין לחוש בזה כלל ואין לנו לגזור גזרות מדעתנו מה שלא גזרו חז"ל וכן מבואר להדיא מדברי הטור בסי' זה שכתב וכן אם מגעיל כלי של בשר לשל חלב או איפכא צריך שלא יהא בן יומו וכו' עכ"ל".
ג
כתב השו"ע סי' תק"ט סעי' ה' "מותר ללבן בי"ט כלי ברזל שאפו בו פלאדו"ן של גבינה, ואחר הליבון יאפו בו פשטיד"ה של בשר; והוא שכשיתלבן יתנו אותו על המאכל מיד, אבל אם הוא בלוע מנבילה וכיוצא בה, אסור ללבנו אפילו לאפות בו דבר היתר".
כתב המשנה ברורה סימן תקט ס"ק כד " דכיון דהתירא בלע אין צריך ליבון גמור שתשרף קליפתה אלא סגי בליבון קצת עד שקש נשרף עליו מבחוץ לפיכך מותר דבליבון כזה אין נראה כמתקן כלי אלא כמחממה לאפות בה משא"כ בבלוע מנבילה שצריך ליבון גמור עד שיהא ניצוצות נתזין הימנה ונראה כמתקן כלי".
וכתב המג"א ס"ק יא "ומכאן משמע שמותר בחול להגעיל כלי חלב לאכול בו בשר או איפכא והעולם נוהגין איסו' בדבר ומ"כ בשם הגאון מהור"ר בנימין מפוזנא ששמע ממהר"מ יפה הטעם למנהג שאם יעשה כן לעולם לא יהי' לו רק כלי א' ויגעילנו כל פעם שישתמש בו וזה אסור דלמא אתי למטעי כדאי' בחולין דף ט' ע"ב והא דשרינן הכא י"ל כיון שלעול' אין משתמשין בו אלא ע"י ליבון ליכא למיגזר כנ"ל".
ובמשנ"ב ס"ק כ"ה "והעולם נוהגין איסור בדבר עי"ש הטעם והפמ"ג כתב דהמנהג להטריף מקודם ועיין מה שכתבנו לעיל בסימן תנ"א במ"ב ס"ק י"ט בשם החתם סופר" ובסי' תנ"א ס"ק י"ט "וסכינים הבלועים מבשר לחלב די בהגעלה אך העולם נהגו איסור בזה וכתב בתשובת ח"ס סי' ק"י דהיכא דהגעיל לצורך פסח הוא נוהג להתיר להחליף מבשר לחלב או איפכא כיון שלא היתה כונת ההכשר לצורך זה".
ד
כתב הרמ"א סי' קכ"א סעי' ה' "וכלי חרס שנשתמשו בו בצונן, מאחר דאי אפשר בהגעלה, מיקרי דיעבד וסגי ליה במריקה ושטיפה היטב (שם), ומותר ליתן בו אח"כ אפילו דברים חריפים כחומץ וכיוצא בו, וכ"ש דברים קשים כתבלין וכיוצא בהן. ועיין לעיל סימן צ"א".
ששם כתב בסי' צ"א סעי' ה' "וציר של בשר שאוסר, שנפל על הכלי, צריך הגעלה. ואם הוא כלי חרס, צריך שבירה".
כתב הש"ך ס"ק טו "וכלי חרש כו'. זה לשון האיסור והיתר הארוך שם דין מ"ב ומיהו בכלי דלאו בר הגעלה כגון כוסות של חרס ששתה בהן עובד כוכבים מותר לישראל לקנות ולשתות בו ע"י הדחה כו' וכ"ש כלי זכוכית ששתה בהן העובד כוכבים כמה ימים דשרי לישראל לקנותו ממנו להדיחו ולהטבילו כו' ודוקא כלי משתאות אבל שאר כלי חרס שקנה מן העובד כוכבים אם רק מסופק בו שנשתמש בחמין צריכין שבירה אבל כלים חדשים שקונים מן השוק אפי' בכלי חרס אין צריך לספק בהן דאין דרכן להשתמש בכלים חדשים ועל פי הדברים האלה הם דברי הרב בהג"ה אלא שקיצר בדבר מיהו קשה דהא בכלי חרס ששתה בהן העובד כוכבים קי"ל לקמן סימן קל"ה ס"ד דצריכים מילוי ועירוי ואפשר ס"ל כהרא"ש והטור לשם דדוקא באותן כלי חרס שהיו ידועים שהן ממין אדמה שבולעים הרבה ולפי זה אנן לא קיימא לן הכי דהא משמע מדברי המחבר שם דפוסק כהרשב"א וסייעתו דכל סתם כלי חרס נמי צריך מילוי ועירוי מיהו יש לומר דהאיסור והיתר הארוך מיירי הכא בשכבר נשתמשו בו קודם שבאו ליד העובד כוכבים דבכה"ג אמרינן התם דלכ"ע סגי בשכשוך כיון דכבר שבעו לבלוע וע"ש".
וכתב ביאור הגר"א ס"ק יד "וכ"ח כו'. כמש"ל סי' ק"ח ס"ג דכל שא"א בע"א הוי כדיעבד".
וכתב עוד השו"ע בסעי' ג' "דיני הגעלה וליבון הלא הם כתובים בהלכות פסח".
וכתב השו"ע באו"ח סי' תנ"א סעי' א' "קדירות של חרס שנשתמש בהם חמץ כל השנה, אפילו אותם שעושים בהם דייסא ומיני קמחים, משפשפן היטב בענין שלא יהא חמץ ניכר בהם, ומותר להשהותן לאחר הפסח להשתמש בהם בין במינו בין שלא במינו. ומצניען בפסח במקום צנוע שאינו רגיל לילך שם, כדי שלא יבא להשתמש בהם בפסח, וטוב לסוגרם בחדר ולהצניע המפתח. אבל היסק שיסיקם באש אינו מועיל להם ולא לשום כלי חרס שנשתמש בהם חמין אפילו שלא ע"י האור אלא שעירה לתוכה רותחין. הגה: ויש אוסרים אפילו בכלי שני (המגיד פ"ה). ואפילו אם ימלאו גחלים, דחיישינן דלמא חייס עלייהו שמא פקעי (פי' שמא יתבקעו) ולא עביד להו הסקה מעליא. ומיהו אם החזירן לכבשן שמצרפין בו כלי חרס חדשים, מותר דכיון שמכניסין להסק גדול כזה ודאי לא חייס עלייהו דילמא פקעי, אבל לתנורים שלנו לא. הגה: כל כלי הצריך לבון או הגעלה אסור להשתמש בו אפילו צונן בלא הכשר (מרדכי ר"פ כל שעה ועיין בי"ד סי' קכ"א)".
וביאר המשנ"ב בס"ק י"א "אפי' בכלי שני – פי' אפילו לא עירה מהקדרה לתוכה רק לכלי אחר ואח"כ הניח כלי זה בתוכה. ולדינא הסכימו האחרונים דלכתחלה בודאי יש להחמיר כדעת הרמ"א דאין להתיר אף כשידוע שלא נשתמש בו חמץ רק בכלי שני ולכן בכלי מתכות צריך הגעלה וכמבואר לקמן בס"ה ובכלי חרס דלא מהני הגעלה והיסק א"א להשתמש בו בפסח אמנם בדיעבד אם נשתמש בלא הגעלה בכלי שאין משתמשין בו רק בכלי שני (כגון טעלער וכפות) יש להקל אף בכלי חרס במקום הפסד מרובה ומניעת שמחת יום טוב אם הוא אינו בן יומו שהוא נותן טעם לפגם שכמה פוסקים מקילין בו גבי חמץ".
וכתב הכה"ח בס"ק טו"ב "אלא שעירה לתוכן רותחין. זהו לשון הטור, ופירש בית יוסף דאפילו לא נשתמש בכלי חרס רותחין אלא בכלי שני לא מהני בהו היסק, וכתב וכן הרמב"ם בפרק ה' השווה כלי חרס שנשתמשו בו חמץ בכלי שני לנשתמשו בו בכלי ראשון עכ"ל. מיהו מור"ם ז"ל בדרכי משה אות א' כתב דלא נראה לו פירוש בית יוסף אלא דלדעת הטור כלי שני אית ליה תקנה משום דאינו בולע, אך בשם הגהות מיימוניות כתב דאפילו לא נשתמש בכלי חרס אלא בכלי שני לא מהני להו היסק יעו"ש. ולזה כתב מור"ם ז"ל בהגה על דברי השלחן ערוך שהוא לשון הטור ויש אוסרים אפילו בכלי שני, לומר שאף על פי שלשון זה של הטור משמע דדוקא אם נשתמשו בו על ידי עירוי מכלי ראשון אין לו תקנה אבל אם נשתמשו בו בכלי שני אית ליה תקנה, יש אוסרים אפילו בכלי שני דאין לו תקנה בהיסק. וכן כתב חק יעקב אות ח', מאמר מרדכי אות ג'. ולענין דינא יתבאר לקמן אות ך':
וכתב בס"ק כ' על דברי הרמ"א "ויש אוסרין אפילו בכלי שני. וכן הוא דעת השלחן ערוך כמו שכתבנו לעיל אות טו"ב, וכן כתב הפרי חדש וחק יעקב אות ח'. ומה שכתב המגן אברהם ס"ק ג' שהשלחן ערוך שהשמיט דין כלי שני חזר בו ממה שכתב בבית יוסף, השיג עליו חק יעקב שם. וכן יד אהרן בהגהות בית יוסף כתב על דברי המגן אברהם הנז' צ"ע. וכן הנהר שלום אות ב' כתב להשיג על כל דברי מגן אברהם הנז' יעו"ש. והא דכתב ביורה דעה סימן ק"ה סעיף ב' דחום של כלי שני בדיעבד מותר והכא סבירא ליה דלא מהני ליה היסק, כתב יד אהרן שם דשמא בחמץ רצה להחמיר יעו"ש. ולענין דינא כתב חק יעקב שם דבמקום הפסד מרובה ומניעת שמחת יום טוב יש להקל בדיעבד אם נשתמש בכלי שני אם אינו בן יומו ואפילו בכלי חרס יעו"ש. וכן כתב יד אהרן שם, מקור חיים אות ו', רבינו זלמן אות ל"ג, חיי אדם כלל קכ"ה אות ג'. והיינו כגון כף העשוי לאכול בו שרוב תשמישו בכלי שני שתוחבין אותו בקערה אחר שעירו בתוכה מכלי ראשון אם לא הגעילו ותחבו בפסח בכלי ראשון בדיעבד מותר אם לא היה בן יומו ויש הפסד מרובה ומניעת שמחת יום טוב. רבינו זלמן שם. ופשוט דהיינו דוקא אם היה נקי דאם לא כן חמץ בפסח אוסר במשהו כנודע".
שכתב השו"ע סי' ק"ה סעי' ב' "חום של כלי ראשון שהיד סולדת בו, מבשל ואוסר כולו. אבל חום של כלי שני אינו מבשל. ויש אומרים שגם כן אינו מפליט ואינו מבליע. וי"א דמכל מקום הוא מפליט ומבליע, ואוסר כדי קליפה. וראוי לחוש ליזהר בדבר לכתחלה (ועי"ל סי' ס"ח סעיף י"ג), אבל בדיעבד מותר בלא קליפה, ובהדחה בעלמא סגי. (ועיין לעיל סימן ס"ח וצ"ב וצ"ה נתבארו דיני כלי שני ועירוי)".
כתב הש"ך בס"ק ה' "ואנן קי"ל לחומרא דעירוי דכלי ראשון מבשל כדי קליפה והלכך לענין שבת ובשר בחלב אסור ואפי' בעירוי שנפסק הקלוח מבליע מיהא כ"ק לכ"ע וכמ"ש הפוסקים וכדמוכח בפרק כ"צ (דף ע"ו ע"א) ואף על גב דמדברי הרב סי' ס"ח ס"י נראה דאם עירה מכלי ראשון על התרנגולת למולגה ונפסק הקילוח א"צ אפי' קליפה היינו משום דאינו מפליט ומבליע כאחד אבל מ"מ מבליע והכי משמע להדי' מתוס' דזבחים והמרדכי והג"א והר"ן דסוף עבודת כוכבים מיהו ודאי דסגי בקליפה ואינו מבליע יותר והכי מוכח מהא דכתבו הפוסקים והט"ו סי' צ"א ס"ד בחלב רותח שנפל על בשר צונן דקולף הבשר ומותר וכן הוא בש"ס פכ"צ שם, וכל חום היינו דוקא כשהיד סולדת בו אבל אין היד סולדת בו אפי' הוא כלי ראשון שעומד על האש אינו אוסר כלל וכ"פ הפוסקים ראשונים ואחרונים בדוכתי טובי וכ"כ מהרש"ל פכ"ה סימן ע"א אלא שאח"כ כתב אלא דמסתפינא להקל בכלי ראשון שעומד על האש כל זמן שהוא חם אפי' אין היד סולדת בו דעשו הרחקה לכלי ראשון כדאיתא בירושלמי כו' ולא ירדתי לסוף דעתו דהרי בירושלמי פרק כירה איתא דעשו הרחקה לכלי ראשון שאין היד שולטת בו והיינו שאין להיד שליטה בו דהיינו היד סולדת בו אבל כשהיד שולטת בו מוכח התם בירושלמי להדיא דשרי לכ"ע וכן הסכמת הפוסקים וכ"כ בת"ח כלל נ"ז דין י"ב אלא דבכלל כ"ג ד"ג פסק כהרשב"א וטור דצונן לתוך חם שאין היד סולדת בו צריך קליפה וצריך לומר דסבירא ליה דאע"פ שאין היד סולדת בו מבליע כדי קליפה וכן יש להחמיר אף על פי דמדברי שאר הפוסקים לא נראה כן ודו"ק".
חכמת אדם שער איסור והיתר כלל נט סעי' ב' "המערה מכלי ראשון על מאכל או על כלי מבשל כדי קליפה ולא יותר ואפילו עירוי שנפסק הקילוח מבליע כדי קליפה אלא שאינו מפליט ומבליע בפעם אחד ומכל מקום טיפה אחת כיון שנפסק ממקומו אינו רותח כל כך ואינו אוסר כדלעיל כלל מ"ה סימן כ' (ועיין במנחת יעקב כלל נ"ה ונ"ו ס"ק ט"ו וס"ק י"ט ובכרתי ופלתי סימן צ"ב ובסימן ק"ה בדין נפסק הקילוח שהאריכו להקשות מדברי רמ"א בסימן צ"ב סעיף ז' שכתב בנפסק הקילוח דהוי ככלי שני והמעיין יראה דשם איירי שנזחל על גבי כירה ואם כן כבר נתקרר על גבי כירה דמאי שנא אם נתן אותו בכלי או על גבי כירה ושם סעיף ט' בטיפה הנופלת מן נר טעמא משום שאינו אלא טיפה אחת וכמו שכתב הש"ך בסימן צ"ג ס"ק ו' בשם הדרכי משה) ואם עירה איסור לכלי נחושת ובישל בו אחר כך צריך עיון אם יש לסמוך על הפוסקים דסבירא להו דכלי נחושת אינו בולע אלא על ידי אור ועיין לעיל סוף כלל נ"ז". כלומר שגם בעירוי שנפסק הקילוח אסור.
וכתב הכה"ח בס"ק ל"ב "והא דאוסר בעירוי אפילו בנפסק הקילוח כדי קליפה היינו דווקא בדבר מאכל אבל לא בכלי ערך השולחן סעי' ז' בשם הרב באר יעקב וכן כתב המנחת יעקב על התורת חטאת כלל נה סעי' ט"ו ולענין כלי חרס בעירוי שנפסק הקילוח המנחת יעקב שם כתב דכלי חרס חשיב כמאכל מה שאין כן כלי מתכות אמנם הרב ערך השולחן שם בסוף הדיבור כתב להוכיח מהאיסור והיתר הארוך שעירוי שפסק הקילוח אפילו על כלי חרס אינו אוסר יעו"ש". כלומר למעשה בכלי חרס יש להקל שעירוי בנפסק הקילוח לא יאסור.
העולה
יכול להכין בדרך עראי כלי דברים שאינם לא בשר או חלב אמנם מנהג אשכנזים להחמיר שלא להכין בהם כלל
כלים שעולים על האש עם נוזל ולעיתים הנוזל נספג או שיש מקומות שנשאר בלי נוזל – כגון טפלון שייש. דינם כלהלן
אם איסורא בלע – כלומר טרף – צריכים ליבון חמור ולא מועיל להם הגעלה.
היתרא בלע – כגון כלי בשר שבלע חלב – צריך ליבון קל או הגעלה.
ולאשכנזים ולספרדים היתר זה דווקא בהפסד גדול כמו כאן.
מחבתות רגילים קשה לנקותם באופן יסודי וע"כ יש לנקותם קודם ההגעלה כך שלא תישאר בהם ממשות ואז להגעילו והוא שדרך הבישול להשים בו שמן בכמות של טופח על מנת להטפיח ראה ב"י סי' תנ"א ובשו"ע יו"ד סי' קכ"א סעי' ד'. ובכה"ח ס"ק ע' וק"מ. ובאופן זה יש לעשות בהם הגעלה.
כלי חרס שהשתמש בהם בכלי ראשון – אין להם הכשרה.
כלי חרס ששפכו מכלי ראשון – אם נפסק הקלוח מועיל שטיפה בצונן לא נפסק הקילוח אסור כדי קליפה.
כלי חרס שנשתמשו בצונן מספיק שטיפה.