שאלה
האם קוברים נפל?
תשובה
נחלקו הפוסקים האם מצווה לקבור נפל שעברו ארבעים יום מיום העיבור– להלכה יש לקבורו אע"פ שלא ברור צורתו – ויקברו בקבר ישראל.
תינוק שנולד ונפטר בתוך ל' יום – נקבר, ולוקחים אותו בחיק ולא עומדים עליו בשורה או יושבים עליו שבעה, אמנם אם רצו יכולים לעשות לו לויה רגילה וכן לקבל עליו תנחומים.
תינוק שנולד מת – אין עומדים עליו בשורה ולא יושבים עליו שבעה אפי' רצו.
תינוק שנולד וחי שלושים מלאים– קוברים אותו ועומדים עליו בשורה ויושבים עליו שבעה, אך לא מספידים ואם רצו יכולים, קדיש וצידוק הדין לספרדים אומרים לאשכנזים לא.
ביו"ט – כל עוד שלא מלאו לו שלושים יום שלמים או שמת בתוך שלושים ולא גמרו שערותיו וצפורניו, לא קוברים אותו, אמנם היכא שיש לחוש שיסריח קוברים ביו"ט שני ע"י גוי.
טומאת כהן – לאחר שעברו ארבעים יום מיום העיבור הנפל מטמא בטומאת מת.
טומאת כהן לבנו נפל – מטמא לו רק אם כלו חודשיו ועברו ל' יום שלמים.
מקורות
תינוק שנולד ועדיין לא השלים ל' יום שלמים
כתב הטור יורה דעה סימן שנג "תניא תינוק כל ל' יום יוצא בחיק ונקבר באשה אחת ובב' אנשים אבל לא באיש אחד ובשתי נשים משום ייחוד ואין עומדים עליו בשורה ואין אומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים ואפילו אם קים לן ביה שכלו חדשיו מן ל' יום ואילך יוצא בדלוסקמא רבי יהודה אומר לא בדלוסקמא הניטלית בכתף אלא בדלוסקמא הניטלית באגפיים ועומדין עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים בן י"ב חדש יוצא במטה ר"ע אומר הוא כבן שנה ואבריו כבן שתים הוא כבן שתים ואבריו כבן שנה יוצא במטה רשב"א אומר היוצא במטה רבים מתעסקין עמו ומצווחין עליו שאין יוצא במטה אין הרבים מתעסקין עמו ומצווחין עליו ר"א בן עזריה אומר את שניכר לרבים רבים מצווחין עליו ומתעסקין בו שאינו ניכר לרבים אין רבים מתעסקין בו ומצווחין עליו לרב נחשון תינוקא דאתיליד דהוה בר תרין או תלת או ארבע יומין ומית הכי רגילין וגמרין כי נח נפשיה דמהלין ליה על קבריה ולא מברכין על המילה ומסקין ליה שמא דכי מן שמיא מרחמין והויא תחית המתים והויא ידיעה בינוקא ומבחין ליה לאבוי
וביאר הב"י "ומ"ש רבינו ואפילו אי קים לן ביה שכלו חדשיו. כן כתב הרמב"ן בתורת האדם (עמ' פה) ולאפוקי מהרי"ץ גיאת (מאה שערים עמ' מא) שכתב דהני מילי בדלא קים לן בגויה שכלו חדשיו".
כתב השו"ע ביו"ד סי' שנ"ג סעי' ד ' "תינוק בן ל' יום, מוציאים אותו בחיק לבית הקברות, ולא בארון, ונקבר באשה אחת ושני אנשים; אבל לא באיש אחד ושתי נשים, משום יחוד. ואין עומדים עליו בשורה, ואין אומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים, ואפילו אם קים לן שכלו לו חדשיו". כלומר שפוסק כדברי הטור.
וביאר הש"ך בס"ק ב' "בחיק כו'. וכתוב בא"ז דהיינו דא"צ להוציאו אלא בחיק אבל אם רוצים להוציאו במטה הרשות בידם ומביאו הב"ח" ובס"ק ד' "ואין עומדין כו'. פי' אין צריך לעמוד. רש"י וכ"כ העט"ז". והביאו ערוך השולחן בסעי' ג'.
כלומר שתינוק שנולד עד גיל ל' יום נקבר בחיק אך ולא עומדים עליו בשורה או יושבים עליו שבעה, אמנם אם רצו יכולים לעשות לו לויה רגילה וכן לקבל עליו תנחומים.
תינוק שעברו עליו ל' יום גמורות
ובסעי' ה' כתב השו"ע "בן ל' יום גמורות, יוצא בגלוסקמא (פי' ארון ויישם בארון (בראשית נ, כו), ת"י ושוון יתיה בגלוסקמא נ"י) הניטלת באגפיים (פי' נסר רחב, ופי' אגפיים, זרועות), ועומדין עליו בשורה, ואומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים. בן י"ב חדש, יוצא במטה. וכל היוצא במטה, רבים מצהיבים עליו; ושאינו יוצא במטה, אין רבים מצהיבים עליו. וכל הניכר לרבים, רבים מתעסקין בו; וכל שאינו ניכר לרבים, אין רבים חייבים להתעסק בו".
וכתב בבית הילל ס"ק ב' "בן שלשים יום גמורות יוצא בדלוסקמא וכו'. עיין בהגהות פרישה [סוף אות ח] וזה לשונו, וכתב הרמ"א [סימן שדמ סעיף ד] שאין אומרים עליו קדיש וצידוק הדין. עכ"ל הגהות פרישה הנ"ל, ע"ש".
וכתב ערוך השולחן בסעי' ד' "אבל בן ל' יום גמורות והיינו לאחר ל' יוצא בגלוסקמא והיינו כמין תיבה קטנה הניטלת באגפיים כלומר בין זרועות האדם ועומדין עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים ובן י"ב חודש יוצא במיטה וכל היוצא במיטה רבים מצהיבים עליו כלומר משתאים ומצטערים ושאינו יוצא במיטה אין רבים מצהיבים עליו וכל הניכר לרבים רבים מתעסקים בו וכל שאינו ניכר לרבים אין רבים חייבים להתעסק בו ותינוק שמת קודם שנמול מוהלין אותו על קברו בלא ברכה וקוראין לו שם וכבר נתבאר זה בסי' רס"ג ע"ש".
אמנם דין זה אם אומרים עלו צידוק הדין או קדיש יש מחלוקת בשו"ע סי' שמ"ד סעי' ד' שכתב שם "קטן, בן כמה שנים יהיה כשמספידין עליו, עניים בני חמשה, עשירים בני ששה; בני זקנים כבני עניים. אבל צדוק הדין וקדיש, אומרים על תינוק משעברו עליו שלשים יום. הגה: ואין נוהגים כן, אלא עד שיהיה בן י"ב חדש שיוצא במטה, כדלקמן סימן שנ"ג סעיף ה'". כלומר שלדעת השו"ע לא מספידים קטן פחות חמש בעניין ושש בעשירים, אבל קדיש וצידוק הדין אומרים משלושים יום לעומת זה דעת הרמ"א שרק מגיל י"ב חודש.
וכתב הש"ך ס"ק ג' "ואין נוהגין כו'. ובכאן ק"ק לובלין נוהגין שעל בן ל' אומרים צדוק הדין וקדיש וכמדומה לי שגם בשאר קהלות נוהגין כן וכן ראוי לנהוג". אמנם ערוך השולחן סעי' ח' חולק עליו "אמרו חז"ל [מ"ק כ"ד ב] קטן בן כמה שנים יהיה כשמספידין עליו בני עניים שכל שמחתם בבניהם בני חמשה בני עשירים בני ששה בני זקנים כבני עניים שגם הם שמחים מאד בבניהם אבל צידוק הדין וקדיש אומרים על תינוק משעברו עליו ל' יום ואין המנהג כן אלא עד שיהא י"ב חודש שיוצא במטה כדלקמן סי' שנ"ג ע"ש".
נפל שנולד מת
כתב השו"ע באו"ח סי' תקכ"ו סעי' ט' "תינוק שמת בתוך שלשים, אם גמרו שערו וצפרניו הוא בחזקת בן קיימא ודינו כמת גדול אף על פי שאין אנו יודעים אם כלו לו חדשיו, דרוב נשים יולדות ולד קיימא", ובסעי' י' "נפלים שנהגו להסיר ערלתן בצרור אבן או בקנה, אסור אפילו בי"ט שני של גליות. הגה: ואסור לקברו בי"ט, אלא מניחו עד למחר (ב"י)"
וכתב המשנ"ב בס"ק מ"ה "אם גמרו שערו וכו' – ובלא גמרו אפילו מת ביום ל' גופא אינו בחזקת בן קיימא ודינו כנפל".
וכתב עוד בס"ק מ"ח "נפלים וכו' – נראה דלאו בנפלים ודאים קאמר דהא אינהו אסור לקוברם ביום טוב וא"כ בלאו הכי לא שייך למוהלן דהא מלין אותן על קברן וכמו שכתב המחבר ביו"ד בסימן רס"ג סעיף ה' אלא אנפלים דסעיף ט' קאי שמחזקינן להו לענין קבורה בחזקת בני קיימא ומטפלין בקבורתם ביום טוב ואפילו הכי לקיים המנהג למולן אין להתיר שאין זה מצרכי קבורה".
וכתב עוד המשנ"ב בס"ק מ"ט על דברי הרמ"א "ואסור לקוברו – לפי מה שבארנו דברי המחבר אין דברי הרמ"א מדוקדקין כ"כ שהרי אהא דסעיף ט' לא פליג רמ"א אם לא משום דהמחבר סתם וקאמר נפלים ושלא לטעות דדוקא הערלה אין מסירין קמ"ל דמי שהוא בחזקת נפל גם לקוברו אסור. ועוד י"ל דגם בספק נפל כההיא דסעיף ט' דעת רמ"א שמוטב להניח קבורתו עד אחר יום טוב כדי שיסיר ערלתו לפני הקבורה ולא קוברין ספק נפל אלא במת לאחר שמלו אותו או בנפל נקבה וכן כתבו איזה אחרונים. מיהו בתינוק שלא מלו אותו מחמת חולי וכה"ג ומת לאחר שלשים בודאי קוברין אותו ביום טוב ומסירין אז גם ערלתו".
והוסיף שם "ודע דיש מן אחרונים שחולקין אעיקר דיני דנפלים ולדידהו קבורת נפלים נמי מצוה ואם כן אפשר שיש עכ"פ להתיר ביום טוב שני על ידי עכו"ם ועיין בחכמת אדם כלל ק"ע ס"ז".
כתב הכה"ח בס"ק פ"ו "ואם לא גמרו שערו וצפרניו או שידוע שלא כלו לו חדשיו אין מקברין אותו אפילו על ידי עכו"ם אפילו הוא יום טוב שני של גליות אפילו היא נקבה, דכל שהולד אינו בן קיימא אין שם בזיון כלל אם משהין אותו עד הערב. רבינו זלמן אות ך', מקרא קודש סימן כ"ח אות ט"ו".
וכתב בס"ק פ"ז "ועל כן נראה דאפילו בגמרו שערו וצפרניו אם הוא בתוך שלושים יש להחמיר ולקברו על ידי עכו"ם בין בראשון ובין בשני, ורק היכא דלא אפשר בעכו"ם ויש לחוש שיסריח אם ישהו אותו ויצטערו החיים אז יש להתיר כדברי השלחן ערוך ושאר האחרונים הנזכרים שהסכימו לדבריו דדינו כגדול וביום טוב שני יתעסקו בו ישראל. ואם הוא לאחר שלושים לכולי עלמא דינו כגדול כמו שכתב הזרע אמת שם ושאר האחרונים".
וכתב בס"ק צ' "ותינוק שנולד מת אף דידעינן שכלו לו חדשיו אין לקברו אפילו ביום טוב שני אפילו על ידי עכו"ם, וכל שכן שאין לחתוך ערלתו. זרע אמת שם, עיקרי הד"ט שם. ומיהו אם יש לחוש שיסריח ויצטערו החיים ביום טוב שני יש להקל על ידי עכו"ם ובלבד שלא יעשה ישראל שום דבר. זרע אמת שם. אבל דעת השלחן גבוה שם דבכהאי גוונא שיש לחוש שיסריח ויצטערו החיים גם ביום טוב ראשון שרי על ידי עכו"ם למולו ולהתעסק בצרכי קבורתו יעו"ש. והביא דבריו הרוח חיים אות ג'. ועיין לעיל אות פ"ז".
יוצא לפ"ז שיש דין קבורה גם לנפל שנולד מת ולא חי כלל אך ביו"ט כל עוד שלא מלאו לו שלושים יום שלמים או שמת בתוך שלושים ולא גמרו שערותיו וצפורניו, לא קוברים אותו, אמנם היכא שיש לחוש שיסריח קוברים ביו"ט שני ע"י גוי.
ב
אנינות
כתב בפתחי תשובה יורה דעה סימן שמא ס"ק א' "שמת לו מת עבה"ט סק"א ועיין בספר תפארת למשה שכתב דצ"ע קטן שמת תוך למ"ד דאין מתאבלין עליו וכן בן ח' והנפלים אי אסור באכילת בשר ויין כ"ז שלא נקבר כיון שמוטל עליו לקוברו או אינו אסור כמו שאין כהן מטמא להם ונראה דבקטן תוך ל' יש להחמיר כיון דרוב לאו נפלים אלא דבאבל מקילים עכ"ד. ולענין אם חייב בכל המצות צ"ע. שוב ראיתי בבר"י שכתב מת לו בן תוך ל' ללידתו משמע בירושלמי ס"פ נושאין על האנוסה דאין לו אנינות. דבר משה יו"ד סימן פ"ג ועמ"ש ב"ח סי' שנ"ג". כלומר שלמעשה בן ח' או ט' לא שותה יין או בשר כל זמן שהוא אונן אבל במצוות הוא חייב, אבל פחות מזה אע"פ שקוברו אין דין אנינות.
קבורת נפל שנולד מת
כתב המגן אברהם סימן תקכו ס"ק כ "ומ"ש בי"ד ססי' רס"ג דאין קוברים הנפלים בי"ט מיירי בנפל ודאי ובכ"ה כתב בשם ר"ש הלוי סי' י"ד דאם הוא מבן ל' ולמעלה שמתאבלין עליו מסירין ערלתו בי"ט שני של גליות ובתוספות שנ"ץ מתירין לקבור נפל גמור בי"ט עכ"ל ולי צ"ע מ"ש הג"מ דאין מצוה לקבור נפל ומביא ראי' מדאמרי' בגמ' שפחה שהטילה נפל לבור ואמרי' בור שמטילין לתוכו נפלים צ"ע דהא מ"מ קבורה היא כמ"ש הרא"ש פי"ד מ"ג באהלות ועי"ל דמיירי בנפל שהוא שפיר כדאי' בע"א ועוד דהא אמרי' בנדה דף נ"ז הכותים לא היו קוברים את הנפלים אלא משליכין מאי דרוש כל שיש לו נחלה יש לו גבול משמע דאנן לא קי"ל כוותייהו ועוד מדאיצטריך קרא בת"כ פ' אמור שאין הכהן מטמא לבנו ובתו הנפלים ש"מ שמצוה לקוברן שהרי אין הכהן מטמא אלא לצורך קבורה כמ"ש בי"ד סי' שע"ג ס"ה ועוד דבב"ב ספ"ז איתא שהיו עושין כוכין לנפלים וכ"ה בסנה' פ"ו וצ"ע דלכאורה משמע בנדה דף הנ"ל שגם על הנפלים קאי לאו דלא תלין".
ועיין בשו"ת בנין ציון סימן קי"ג שהאריך לדחות ראיות המג"א וסיים "מכל זה נלענ"ד ברור שאין אנינות נוהג לא בנפל ולא בספק נפל וכמנהג של ישראל", אמנם בשו"ת מנחת אלעזר חלק א סימן נב דחה דחיותיו וכתב שיש מצוה לקבורו וכדברי המג"א.
וראה עוד בשו"ת בנין ציון סימן קיט שאע"פ שהעלה שאין מצווה לקבורו מכל מקום כתב "נשאלתי – אשה ישראלית הפילה נפל שכבר נגמר באבריו ורצה רופא ישראל להשהותו ולהשימו בצלוחית וביין שרף למען יעמוד ימים רבים להתלמד בו חכמת הטבע כמנהג הרופאים אם מותר לעשות כן.
תשובה: בדין זה יש ג' חקירות: בראשון: מצד חיוב קבורת נפל ובזה יש פלוגתא בין הפוסקים דהגהת מיימוני ה' מילה כתב דאין מצוה לקבור נפלים וכוותי' נפסק בא"ח (סי' תקכ"ו) ובי"ד (סי' רס"ג) דאין קוברים נפלים בי"ט והיינו משום דליכא מצות קבורה ולא משום לא תלין אמנם המגן אברהם בסי' תקכ"ו חלק על פסק הג"מ וב"י והוכיח דיש חיוב קבורה בנפלים ע"ש ולפ"ז יהי' איסור להשהות הנפל בביתו מטעם חיוב קבורה ומטעם לא תלין אכן באמת משום הא לא אריא דכבר השבתי (בסימן קי"ג) על כל ראיות המגן אברהם והוכחתי כהג"מ וב"י דאין חיוב קבורה בנפלים ולא אכפיל פה הדברים.
אמנם מטעם שלישי נלענ"ד שיש איסור גמור בדבר וכו' שכתוב בפי' בטוש"ע א"ח (סי' תקמ"ד) שמציינין קברות בחה"מ שלא יטמאו הכהנים ולפ"ז כל שכן שאסור לשהות נפל בבית שאין חשש גדול מזה וקרוב לודאי הוא שיבואו שם כהנים ברבות הימים יטמאו באוהל וכל הטעמים שמפרש במ"ק לענין ציון קברות שייכי גם בזה וא"ל דא"כ מאי נפקותא במה שפסק הגמי"י שאין צריך לקבור נפל כיון דמכ"מ צריך קבורה משום טומאת כהנים די"ל דהנפקותא הוא שאין צריך לקבור בו ביום משום לא תלין אי נמי שא"צ לקבור בקרקע אלא מותר להשליכו לבית הקברות דמצויין ועומד הוא שם וליכא חשש טומאת הכהנים שאם הי' צריך קבורה צריך דוקא קבורה בקרקע כמבואר בטוש"ע י"ד (סי' שס"ב) אבל להשהותו בביתו ודאי אסור לכ"ע. רק שיש לספק אם חיוב ציון קברות הוא מן התורה או מדרבנן דממה דקאמר במ"ק עד דאתי יחזקאל מאן קאמר ומשני גמרא גמירי לה משמע דלר"ש בן פזי עכ"פ מדאורייתא הוא וכן י"ל לכל הני טעמי דאמוראי אחריני דלכולהו גמרא גמירי לה ואסמכי' אקרא וכן משמע דהא על מה דקאמר רמז לציון קברות מן התורה מניין קאי על כל תירוצים דאמוראים שם ואף על גב דבנדה (דף נ"ז) על מה דאמרינן דכותים נאמנים על ציון קברות דקאמר ואף על גב דמדרבנן הוא כיון דכתיב מזהיר זהירי בי' י"ל דקרי שם דרבנן כיון דמה שנמסר למשה מסיני להכותים הוא מדרבנן כיון דלא מודים בתורה שבע"פ הלכך אפשר דלכ"ע הוא מן התורה אבל עכ"פ מדרבנן יש חיוב ציון א"כ כל שכן שאסור להשהות בביתו נפל שמטמא באוהל וליתן מכשול לטומאת כהנים ותמהני על התוספ' י"ט והנודע ביהודה שלא מצאו טעם לחיוב קבורה לכזית מן המת ולנפל אלא משום חשש חלוש דאיסור הנאה ולא העירו על דין זה דציון דאפשר שיש חיוב מן התורה ועכ"פ מדרבנן".
אם לא ברור איזה צורה היה לנפל
כתב בשו"ת חינוך בית יהודא סימן קמח "נשאלתי אשה שהפילה נפל שאין ידוע אם הוא צורת אדם או בהמה וחיה ועוף ושרץ, אי חייבים לקוברו או שרי לזורקן אנה ואנה. דין זה לא נמצא בטור ובש"ע. ואין להביא ראיה מבכור בהמה שקוברין אותו ותנן סוף תמורה [לג ע"ב] קדשים שהפילו יקברו הנפלים. והתם נמי הפילתו מחוי או הפילה שליא אין בו שום קדושה וא"צ להקבר כמ"ש בטור יו"ד סימן שט"ו, דהתם משום קדושה יגנז שלא יהנה מהם, אבל גבי אדם דלית ביה משום קדושה ויליף קבורה מכי קבר תקברנו [סנהדרין מו ע"ב], דילמא דוקא נפל גמור שיש בו מצורת אדם דשייך ביה טעמא דקרא כי קללת אלקים תלוי, וה"ה אם ישליכוהו אנה ואנה הוא זלזול לצלם אלקים. ואמרתי להביא ראיה מגמ' פסחים דף ט' [ע"ב] מעשה בשפחתו של מסיק שהטילה נפל לבור ובא כהן להציץ בבור אם זכר אם נקיבה ולא חשש לקוברו. מיהו י"ל דילמא שפחה עשתה שלא כדין, וצ"ע".
כתב ערוך השולחן בסי' שד"מ "וולד שיצא מחותך או מסורס והנפלים ובן ח' ובן ט' שיצא מת וכו' אין מתעסקין בהם ללוותם וכ"ש להספידם ורק קוברים אותם ואף על גב דעד בן ה' אין מספידין ופשיטא אלו אך כשנולד כדרכו אם רצה להספידו רשאי ובאלו אינו רשאי", כלומר נפל שנולד מת לא אומרים עליו קדיש וכו' וכן אין מספידים גם אם רוצה, אך מחויב לקברו.
טומאת כהן לנפל
כתב הרמב"ם הלכות טומאת מת פרק ב ה"א "הנפל אף ע"פ שעדיין לא נתקשרו איבריו בגידין מטמא במגע ובמשא ובאהל כאדם גדול שמת שנאמר הנוגע במת לכל נפש אדם".
וכתב הפת"ש בסי' שס"ט ס"ק ב' "במת עי' באר היטב בשם ט"ז אפילו נפל ועי' ברמב"ם רפ"ב מטומאת מת מפורש שם דאע"פ שלא נתקשרו איבריו בגידין מטמא באוהל וכתב המשנה למלך שם דבציר מארבעים יום אינו נקרא נפל ואינו מטמא ע"ש. ועי' (בתשו' נו"ב חיו"ד סי' צ"ז) שנסתפק אם צריך ריקום וכ' דמ"מ פשיטא לדידן שא"א בקיאין בבדיקת השפיר לידע אם הוא מרוקם כל שמפלת אחר מ' יום מטמא באוהל וצריך הכהן לפרוש אם לא שודאי הוא פחות מארבעים יום לשימושה. וכתב עוד דאשה שילדה ולד שיש לו צורת חיה ועוף אינו מטמא באוהל ומ"מ צריך הכהן לפרוש משפיר שאחר מ' יום ולא הוי ס"ס שמא לא נתרקם ואת"ל נתרקם שמא היה צורת חיה ועוף דהוי ספק חסרון ידיעה ועוד רוב נשים ולד מעליא ילדן וצורת חיה ועוף לא שכיח ע"ש. ועי' בתשובת צמח צדק סי' י"ג שנשאל אזור העשוי מעור האדם אי שרי לכהן לחגור אותו והשיב דלפי דברי השואל דפשיטא ליה דלישראל ודאי שרי ולא בא בשאלה אלא אי שרי לכהן נראה דאסור לכהן לחגור אותו מדרבנן כמ"ש הרמב"ם פ"ג דטומאת מת דעור האדם אסור לכהן ואפילו עבדו אסור מדרבנן ולפ"ז אם צריך לאזור ההוא לרפואה מותר לחגור בו אך באמת נראה דאפילו לישראל אסור משום דמת אסור בהנאה ועור המת כבשרו ואסור מדאורייתא וא"כ אפילו לרפואה אסור ע"ש ועמ"ש לעיל סי' שמ"ט סק"א. ועי' (בשאילת יעב"ץ ח"ב סי' קס"ט) שהעלה דמת הנשרף במקרה ע"י דליקה או כגון הקדושים הנשרפין לפי מנהגיהם כהן מטמא לאפרו אף אם יש לו קוברין ישראלים אלא היכא דאיחרך איחרוכי בזה יש להחמיר שלא במת מצוה והיינו בכולו קיים וחרוך אבל בנחסר טהור ושוב הביא דברי ס' לה"פ שאסור לכהן לטמא לאפר המת והשיג עליו ע"ש באריכות".
וכתב בעוד יוסף חי פרשת תצוה ח' "כהן אסור לו להיטמא למת אע"פ שהוא נפל ואפילו לא נתקשרו אבריו בגידין ואם נטמא לוקה, וכל נפל שהפילתו אמו אחר ארבעים יום אע"פ שאינו מרוקם צריך הכהן לפרש מטומאתו ואע"פ שאינו לוקה בכך חיב לפרש ממנו אבל פחות מארבעים יום אין בו דין טומאה ואין צריך לפרוש ממנו".
כתב מרן הרב במאמר מרדכי לימות החול פ"כ סעי' ט' "נפל, דהיינו כל עובר שהוא בן ארבעים יום מתחילת ההיריון – מטמא אעפ"י שאינו מרוקם בבשר וגידים, אבל פחות מארבעים יום – אין בו דין טומאה ואין צריך לפרוש ממנו".
טומאת כהן לילדיו בנפל
שולחן ערוך יורה דעה הלכות אבילות סימן שעג
אלו הם הקרובים שמיטמא להם: וכו' ולבנו ולבתו דקים ליה שכלו לו חדשיו, או שהם משלשים יום ואילך, אפילו הם פסולים".
כתב הש"ך בס"ק ז' "או שהם מל' יום ואילך. לאפוקי ספק נפל דאין מטמאין לו וה"ה לאחיו ולאחותו הקטנים שהן ספק נפלים אין מטמא להם". וראה בעוד יוסף חי סעי' ז' וראה עוד בשו"ת יהודה יעלה (אסאד) חלק א – יורה דעה סימן רמב.
וכתב מרן הרב שם סעי' ח' " כהן מיטמא לבניו ובנותיו ולאחיו ולאחיותיו שמתו, בתנאי שיצאו מכלל נפלים, דהיינו שברור שהילד נולד אחרי שבעה או תשעה חודשים מתחילת ההיריון, וכן ברור שחי כבר שלושים יום".
מילת נפל
כתב השו"ע ביו"ד סימן רס"ג סעי' ה' "תינוק שמת קודם שיגיע להיות בן שמונה, מלין אותו על קברו בצור או בקנה ואין מברכין על המילה. אבל משימים לו שם, לזכר שירחמוהו מן השמים ויחיה בתחיית המתים". ויש עוד מה להאריך בזה אך אין כאן המקום.
העולה
נחלקו הפוסקים האם מצווה לקבור נפל שעברו ארבעים יום מיום העיבור– להלכה יש לקבורו אע"פ שלא ברור צורתו – ויקברו בקבר ישראל.
תינוק שנולד ונפטר בתוך ל' יום – נקבר, ולוקחים אותו בחיק ולא עומדים עליו בשורה או יושבים עליו שבעה, אמנם אם רצו יכולים לעשות לו לויה רגילה וכן לקבל עליו תנחומים.
תינוק שנולד מת – אין עומדים עליו בשורה ולא יושבים עליו שבעה אפי' רצו.
תינוק שנולד וחי שלושים מלאים– קוברים אותו ועומדים עליו בשורה ויושבים עליו שבעה, אך לא מספידים ואם רצו יכולים, קדיש וצידוק הדין לספרדים אומרים לאשכנזים לא.
ביו"ט – כל עוד שלא מלאו לו שלושים יום שלמים או שמת בתוך שלושים ולא גמרו שערותיו וצפורניו, לא קוברים אותו, אמנם היכא שיש לחוש שיסריח קוברים ביו"ט שני ע"י גוי.
טומאת כהן – לאחר שעברו ארבעים יום מיום העיבור הנפל מטמא בטומאת מת.
טומאת כהן לבנו נפל – מטמא לו רק אם כלו חודשיו ועברו ל' יום שלמים.