המחובר לקטטר האם יכול להתפלל

שאלה

חולה המחובר לקטטר ואחת לכמה שעות מרוקן את השקית. האם עליו לברך בכל פעם שמתפנה ברכת "אשר יצר"?

תשובה

אם עכשיו כל הזמן מטפטף ממנו יברך בתחילת היום ודיו.
אמנם אם מפסיק יטול ויברך בזמן זה.
כיון שהוא אנוס יכסה את הקטטר בבגד ויכול להתפלל.

מקורות

כתב השו"ע סי' ז' סעי' ב' "כל היום כשעושה צרכיו, בין קטנים בין גדולים, מברך אשר יצר, ולא על נטילת ידים".
והנה מצינו נדון לגבי אדם שנטל חומר משלשל וכן אדם משלשל מתי מברך אשר יצר, שכתב השערי תשובה בס"ק א' "עבה"ט מ"ש במי ששותה כוס המשלשל כו', כתב בשלמי צבור שהמנהג פשוט לברך א"י בכל פעם ע"ש, אך נראה דבשילשול חזק שמרגיש שמיד יצטרך לפנות שנית אסור לברך כדלקמן סימן צ"ב שאפילו בד"ת אסור ע"ש וכן מבואר ממה שכתב בש"ל בשם תשובה כ"י למהר"א נחום ששאלוהו על מי שעשה צרכיו או הטיל מים ולא בירך א"י עד כמה יש לו זמן לברך ומסיק שאם נזכר קודם שהתחיל להתאוות פשיטא שיברך ואם נזכר לאחר שהתחיל להתאוות לא יברך וא"כ מכ"ש בזה". כלומר שאם לאחר שסיים לעשות לא מרגיש שצריך עוד מברך מיד, ואם מרגיש שמיד נצרך לא יברך כיון שאסור בדברי תורה וה"ה לברך.
וכן כתב השמנ"ב בס"ק ב' "מי ששותה סם המשלשל דיש בדעתו מתחלה לפנות הבני מעיים עד שתכלה הזוהמא מהם ע"כ י"א דלא יברך כ"א אחר גמר ההוצאה וי"א דיברך בכל פעם והמנהג כסברא אחרונה אך בשלשול חזק שמרגיש שמיד יצטרך לפנות שנית אסור לברך כדלקמן סימן צ"ב שאפי' בד"ת אסור [ש"ת]".
וכתב הכה"ח סי' ז' ס"ק ב' "מי ששתה סם המשלשל ובדעתו לפנות הבני מעים עד שתכלה הזוהמה מהם כיון שלא הסיח דעתו מעשיית צרכיו לפיכך לא יברך אשר יצר עד אחר גמר ההוצאה. הלכות קטנות חלק א' סימן פ"ו, רבינו זלמן אות ו', קיצור השלחן ערוך סימן ד' אות ו'. ובספר כרם שלמה כתב בשם שו"ת מוהרא"ף דיהרהר בלבו עי"ש. אמנם היד אהרן ז"ל בהגהות הטור חלק על הלכות קטנות וסבירא ליה שיברך בכל פעם עי"ש, והביא דבריו החיד"א ז"ל בברכי יוסף אות ב' וכתב שכן המנהג פשוט לברך בכל פעם ולית דחש לסברת הלכות קטנות, וכן כתב הכסא אליהו אות ג', וכן כתב השלמי צבור דף מ"ה והזכור לאברהם בהלכות ברכות אות נו"ן בשם החיד"א ז"ל, וכן כתב הרוח חיים וז"ל והמנהג עכשיו לברך בכל פעם יען אינו יודע אם יפנה עוד פעם אחרת ובלאו הכי הוא מסיח דעתו מזה ובר מן דין קיימא לן דכל היכא דפליגי הפוסקים אם מברך אי לא מברך ונהגו העם לברך אין לומר בזה ספק ברכות להקל כי המנהג עיקר וכאשר מתבאר מדברי הרב ברכי יוסף אורח חיים סימן רי"ט ובספר נהר שלום שם ס"ק ג' וכו' עכ"ל, וכן כתב הרב פני יצחק נר"ו שם אות ז' וסיים דלא כהבית עובד אות ג' שכתב ספק ברכות להקל וימתין לברך עד שיגמור יעו"ש דליתא עכ"ל, וכן כתב שערי תשובה אות א' בשם השלמי צבור, וסיים שם השערי תשובה וז"ל אך נראה דבשלשול חזק שמרגיש שמיד יצטרך לפנות שנית אסור לברך כדלקמן סימן צ"ב שאפילו בדברי תורה אסור עי"ש וכו' עכ"ל. וכן מנהגינו לברך בכל פעם כסברת החיד"א ודעמיה, ואין לומר בזה ספק ברכות להקל דבמקום מנהג לא אמרינן ספק ברכות להקל כמו שכתב הרוח חיים, וכן כתב הזכור לאברהם חלק א' בהלכות ברכות אות ס' בשם התרומת הדשן סימן ל"ד והרדב"ז חלק א' סימן רכ"ט ומוהרש"ח הביאו הרב דבר משה חלק ג' דף י"ד ע"ד, וסיים שם הזכור לאברהם נראה שהוא מוסכם, וכן כתב הרה"ג בן איש חי נר"ו פרשת לך לך אות ט"ו:
וכן כתב מרן הרב במאמר מרדכי פ"ג סעי' מ"ה " מי שיש לו שלשול או ששתה סם המשלשל – אע"פ שביציאתו מבית הכסא הוא יודע שיצטרך שוב לחזור ולנקות גופו יברך "אשר יצר". אבל אם בצאתו מבית הכסא הוא מרגיש שצריך עוד לנקות גופו אלא שעתה אינו יכול – לא יברך".
ב
והנה לעניין אדם שיש לו קטטר אם בכלל צריך לברך:
מצינו שכתב בשו"ת האלף לך שלמה חלק אורח חיים סימן ב "שאלתו במי שמטפטף מי רגלים לאונסו שהובא במג"א /או"ח/ סי' ע"ח לענין תפלה וע"ז שאל אם יש לברך ע"ז אשר יצר כיון דהוא מין קללה והביא דברי התומים בסי' צ"ז דלכך אין מברכין על הצדקה דהוי מין קללה ודימה רו"מ זה ג"כ לזה ואח"כ תמה על התומים ממה דלא קיי"ל כר"י דאין מברכין על הנובלת מכח שהוא מין קללה שגג רו"מ ודימה ענינים נפרדים דהתם בצדקה אם יברך יהי' הברכה על נתינת צדקה וזה גופו הוי קללה דאי אפשר לקיים צדקה רק אם המקבל עני אבל בברכת אשר יצר אטו הוי הברכה על מה שמטפטף תמיד הוא אינו מברך רק על גוף הבריאה אשר יצר האדם בחכמה וכו' וזה גופו הוי טובה ומה בכך דלאיש הזה הוי רעה זה ענין אחר אבל הברכה הוי על דבר הטובה ולכך לא קשה על התומים מנובלת דזה גופו פלוגתת ר"י ורבנן דהנה על הנובלת הוי הברכה ברכת בפה"ע והנה מה בכך דעתה הם נובלת מ"מ גוף הברכה הוי על גוף הבריאה וזה הוי טובה וזה הוי פלוגתת ר"י ורבנן דר"י ס"ל דאף דכללות הברכה הוי על הטובה כיון דהשתא בא ע"י קללה אין מברכין עליו ורבנן ס"ל דלא אזלינן בתר השתא האיך בא לידו רק בתר גוף הברכה וגוף הברכה הוי טובה אבל בצדקה כל המין וגוף הברכה א"א רק ע"י קללה לכך אין מברכין עליו וז"פ ולכך כה"ג ודאי חייב לברך".
וכן כתב בשו"ת הר צבי או"ח סימן ו' "זה כמה שנים שנשאלתי מת"ח הסובל מעצירת השתן ואי אפשר לו להטיל מים רק דרך הקאטעטער [צנור הרקה] אם צריך לברך אשר יצר וכתב כמה וכמה סברות שונות שאין צריך לברך אחרי שאינו מטיל מים כדרך כל אדם בלא יסורים והשתן יוצא דרך הקאטעטער ולא נוגע בבשר.
ואני השבתי לו בארוכה שבנדון זה לא שייך דין חציצה שתהא מעכבת הברכה. דבאמת יש לפעמים שגם דרך הקאטעטער אין השתן יוצא מפני שנסתם למעלה מהקאטעטער והשתן אינו יכול להכנס להקאטעטער ולכן חייב לברך. ומעין זה בשו"ע (סימן ו סעיף יד) שכתב אין שיעור להשתין מים אפילו לטפה אחת חייב לברך שאם יסתם הנקב מלהוציא הטפה ההיא היה קשה לו וחייב להודות. ואף כאן בנידון דידן אילו היה נסתם למעלה מן הקאטעטער היה מצטער הרבה וחייב להודות, ואכמ"ל". וכ"כ בשו"ת שבט הלוי חלק ג סימן צד.
וכתב בשו"ת ציץ אליעזר חלק יב סימן ב "השאלה היא באדם הסובל ממחלת עצירת מי – רגלים ל"ע והרופא מכניס שפופרת וע"י השפופרת מכניסים מים לנקותו מבפנים, והמים יוצאים תיכף ומיד מעורב עם מעט מי – רגלים, אם באופן כזה צריך לברך ברכת אשר יצר, או לא", והביא בתחילה שהגרצ"פ סתר פסקו דלעיל והשיב שלא יברך כיון שזה יוצא בדרך פורענות. וכתב עוד "כן מה שהיה פשוט לכת"ר, לפי נימוקו, והפטיר לפסוק כן הגרצ"פ ז"ל מטעמיה דידיה, שבמשתין דם אין לברך ברכת אשר יצר, לבי לא כן ידמה, ולפענ"ד שפיר יש לברך גם בכה"ג ברכת אשר יצר, והנימוק על כך הוא בעצם כנימוקו של הגרצ"פ ז"ל שכותב מקודם לכן בתשובתו לכת"ר, והוא, מפני, שהרי ברכת השבח שתקנו על יציאת המותרות מהגוף לא היה שום תנאי בזה, ולא נקבע איזה מראה תהי' על הפסולת היוצאים מגופו וכו' והברכה אינה על המי – רגלים, אלא עיקר הברכה היא על השלילה, כלומר: ע"ז שלא נשארו בתוך הגוף, והרי כיון שיצאו המותרות מגופו למה לא נברך על ברכה זו, ע"כ, ומה שחוזר בו הגרצ"פ ז"ל בסוף דבריו ומחוה דעתו לפוטרו בזה מברכה מפני דכל שהוא מין קללה אין מברכים עליו, יש להשיב ע"ז בתרתי, ראשית, כפי שכותב כת"ר בדבריו, ודאי אי אפשר שאין בדם היוצא גם צחצוחי שתן. וא"כ הרי יחד עם המין קללה יש מעורב גם המין ברכה וע"ז יש לו מיהת לברך על התועלת המגיע לו מחלק זה. (מעין שנפסק באו"ח סי' רכ"ג סעיף ב' במת אביו והי' לו ממון שירשו וכו' ע"ש ובמ"ב סק"ט בשם תשו' הרשב"א ע"ש). ושנית, הברכה היא לא על פרטיות הדבר כי אם על כלליותה, על גוף יצירת האדם בצורה כזאת שיוציא ההפרשות מגופו, ובכזאת מצינו גם להגר"ש קלוגר ז"ל בספרו שו"ת האלף לך שלמה חאו"ח סי' ב' שהשיב על מי שמטפטף מי רגלים לאונסו, דאע"פ שהוא מין קללה מ"מ יש לו לברך ע"ז אשר יצר משום שהברכה היא על גוף הבריאה אשר יצר את האדם בחכמה וכו' וזה גופו הוי טובה ומה בכך דלאיש הזה הוי רעה זה ענין אחר אבל הברכה הוי על דבר הטובה, יעו"ש שמביא ג"כ מההיא דר"י דס"ל דכל שהוא מין קללה אין מברכין עליו, אבל כותב דזהו גופיה פלוגתת דר"י ורבנן, ורבנן ס"ל דלא אזלינן בתר השתא אלא דגוף הברכה הוי על גוף הבריאה וזה הוי טובה ואנן קיי"ל כרבנן עיין שם. וכך מביא בספר דברי מנחם על הטור (מובא בספרי שם אות כ"ד) בשם הגאון מוהר"א נחום ז"ל שהשיב בדומה לזה לענין מי שיש לו חולי במעיו שמשלשל וכו' עיין שם, וביותר דכפי שמובא בספרי שם בשם ספר רו"ח וכה"ח, העד יעידו דכך הוא באמת המנהג לברך בכל כה"ג (ורק כתבתי שם לומר די"ל דזהו רק בסתם שלשול המצער, אבל לא כשהוא סיבת חליו אשר ימות בו כפי שהמדובר בדברי מנחם שם יעו"ש). ולכן בכל כה"ג שמדי שמשתין יוצא גם דם נראה דמ"מ שפיר יש לו לברך ברכת אשר יצר על המי – רגלים שיוצאים יחד עם זה, וגם על הדם גופיה מי יודע אם לא טובה לו שמיהת יוצא החוצה אחרי פרישתו מהמקום הנגוע, דאילו היה מצטבר ונשאר בגופו היה גורם לו בודאי יותר סבל ויסורין ומסכן אותו ביותר".
וכתב בתשובות והנהגות כרך ג סימן ס עיין שם שדן אם יכול להתפלל ויובא לקמן, "ואימתי הוי חיובו לברך ברכת אשר יצר, הנה כל הזמן מטפטף כהנ"ל ולא שייך לברך בכל רגע כשעדיין לא פסק וגם הוא רק שותת, דרק כשמסירים הצנור או נופל שפוסק לטפטף מברך, מיהו נראה דלא גרע מברכות השחר דאף שמצותן כל אחד בזמנו כמבואר בברכות (ס ב), מ"מ מברך כל יום גם על מנהג העולם, ע"כ אף הוא יכול לברך כל בוקר אשר יצר".
ג
ולענין הברכה אם יכול לברך כאשר הקטטר תלוי עליו:
כתב השו"ע סי' פ' סעי' א' "מי שברי לו שאינו יכול לעמוד על עצמו מלהפיח עד שיגמור ק"ש ותפלה, מוטב שיעבור זמן ק"ש ותפלה ולא יתפלל, ממה שיתפלל בלא גוף נקי; ואם עבר זמן תפלה, אנוס הוא ומתפלל מנחה שתים. ואם יראה לו שיכול לעמוד על עצמו בשעת קריאת שמע, יניח תפילין בין אהבה לקריאת שמע. הגה: ומברך עליהם".
וכתב המשנ"ב בס"ק ב' "כתב רמ"א בתשובה סימן צ"ח מי שיש לו חולי שמטפטף תמיד מי רגלים לאונסו וא"כ לא יוכל להתפלל לעולם יש להתיר לעשות לו בגד סביב אברו והבגדים העליונים יהיו נקיים ויכנס לבהכ"נ ויתפלל ובשעת הטפת מי רגלים יפסיק ואח"כ יתפלל ודוקא שלא הוצרך לטפטף בשעה שמתחיל להתפלל ואף על פי שיודע שבתוך תפלתו יצטרך לטפטף וכו' ע"ש", וראה עוד בכה"ח בס"ק א'.
ג ב
כתב השו"ע סי' ע"ו סעי' ז' "אבל ספק מי רגלים, אפילו באשפה, מותר משום דלא אסרה תורה לקרות כנגד מי רגלים אלא כנגד עמוד של קלוח, ואחר שנפל לא מיתסר אלא מדרבנן, ובספיקן לא גזרו".
וכתב המשנ"ב ס"ק כ"ז "כנגד העמוד – כתב המ"א בשם הרא"ש דשותת לא חשיב נגד העמוד ושרי מדאורייתא ובהגהות הגר"ח צאנזאר מפקפק בזה עי"ש".
וכתב בתשובות והנהגות כרך ג סימן ס "במ"ב (סימן פ' סק"ד) הביא תשובת הרמ"א (צ"ח) שאם מטפטף תמיד מי רגלים לאנסו כורך בגד סביב ומתפלל דבכה"ג הוי רק מדרבנן ואין לבטלו לעולם מתפילה משום איסור דרבנן, רק שלדבריו בזמן שמטפטף ממש אסור להתפלל, אבל במ"א סי' ע"ו סקי"א הביא בשם הרא"ש שבמטפטף לא אסרה תורה כלל ורק במקלח אסור מהתורה, אבל בהגהות הגר"ח צאנזר מפקפק בזה, (מובא במ"ב סי' ע"ו ס"ק כ"ז), אכן בפמ"ג סימן ע"ו ס"ק י"א נראה שמסכים למג"א, וכ"פ בא"ר סק"ז ובחיי"א כלל ג' סכ"ח, דשותת אינו אלא מדרבנן.
ולכן בנידון דידן שצריך ניתוח בדרכי השתן וחיברו הרופאים בינתיים שפופרת מבטן להגוף ונוטפין שם תמיד, כיון שבשותת אינו אלא מדרבנן נראה דכשאנוס ויתבטל תמיד מתפילה לא גזרו.
מיהו השאלה כאן מכיון שלדברי הרופאים צריך כלי זה רק לשבוע או שבועיים ולא יותר, ואם כן לא יתבטל לעולם אלא רק לזמן, ולטעם ההיתר של הרמ"א בתשובה הנ"ל דהקילו באיסור דרבנן כדי שלא יתבטל לעולם, א"כ באופן שלא יתבטל לעולם אולי לא הקילו חכמים, וכמבואר במשנה ברורה סימן פ' סק"ד שהביא הסכמת האחרונים כן יעוש"ה. וכמו שמבואר בשו"ע סימן פ' סעיף א' דבברי לו שיפיח מבטל תפילה אף על פי שהוא אנוס, אלא שבמ"ב שם הביא מתשובות הרמ"א דכל זה כשאירע לו מקרה בשביל מאכל שהזיק לו וכיוצא שבערב יוכל להתפלל אבל במי שרגיל כן מחמת חולי לא גזרו ע"ש, ובביאור הגר"א שם כתב "לא נראה כן להלכה" וכוונתו נראה שבאנוס להפיח לא גזרו גם לתפלה דרבנן אף שמתבטל רק לזמן. [אכן בביה"ל שם ביאר בהגר"א, דהגר"א פירש השו"ע דהנידון משום שיתבטל מתפילין, וע"ז תמה דעדיף שיתפלל בלא תפילין משיתבטל לגמרי, אך זהו תימה גדולה כדהעיר הביה"ל דהאיך ס"ד משום תפילין ליבטל מתפלה, ולע"ד כוונת הגר"א כפשוטו, שלא גזרו בריח רע שאין לו עיקר, כשאי אפשר בענין אחר ויבטל מחמת זה מצות תפלה], ובאופן שיתבטל מתפלה לעולם לכו"ע שרי כיון דאיסור שותת הוא רק דרבנן וכן מבואר מביה"ל סוס"י ע"ו.
אמנם בנידון דידן נראה שבלא"ה אין איסור, דדוקא נגד העמוד אסור דמאוס, וכן בשותת להגר"ח צאנזר, אבל כאן שיוצא מהגוף ונכנס ישר לכלי זכוכית שסתום והרי הוא מכוסה אין איסור כלל, וכן מבואר בשו"ת אגרות משה (א"ח ח"א סימן כ"ז) ע"ש היטב, שאם קורא נגד מי רגלים יש להתיר כשאינו יוצא לחוץ אלא לכלי, ולא חמיר מצואה שבמכוסה שרי. ואף שיש לומר שעכ"פ לקרוא בעצמו לעצמו מאוס הוא ואסור להתפלל בשעה שמטפטף מי רגלים אצלו, מ"מ כה"ג שהוא אנוס יש להתיר.
ומעיקרא הייתי נבוך טובא אם להתיר לו לומר תהלים במשך כל היום, דשמא רק לתפילה דרבנן דחייב בה התירו לו כשהוא אנוס, ולא נוסיף להתיר אמירת תפילות ותחינות בשעה שמטפטף אצלו מי רגלים, וגם הגר"א זצ"ל שהתיר בתפילה בחשש הפחה היינו רק כדי שלא יתבטל מתפילה דרבנן, אבל לא לענין אמירת תחינות. מיהו כיון שמכוסה וכה"ג לא מאוס וכהנ"ל, נראה שיש להתיר גם אמירת תהלים, כיון שאנוס הוא במקום מצוה אין לאסור כלל, והתרתי לו כשמטפטף לכלי ללמוד ולהתפלל כרגיל עד הניתוח, אם מכוסה כדין".
העולה
אם עכשיו כל הזמן מטפטף ממנו יברך בתחילת היום ודיו.
אמנם אם מפסיק יטול ויברך בזמן זה.
כיון שהוא אנוס יכסה את הקטטר בבגד ויכול להתפלל