שאלה:
בעניין ההלל בראש חודש שפסק מרן בשו"ע (סי' תכ"ב סעי' ב'), וז"ל: "וי"א שהציבור מברכין עליו בתחילה 'לקרוא את ההלל' וכו' ולבסוף 'יהללוך', והיחיד אינו מברך עליו, וי"א שאף הציבור אין מברכין עליו לא בתחילה ולא בסוף, וזו דעת הרמב"ם וכן נוהגים בכל מלכות ארץ ישראל וסביבותיה", עכ"ל, והרמ"א פסק שגם היחיד מברך עליו. וא"כלדידן דאזלינן בתר פסקי מרן השו"ע צריך להיות לכאורה דאין מברכין עליו כלל ואפילו בחו"למשום דידוע הכלל ד"יש ויש הלכה כויש".
ואולם בכמה וכמה קהילות הספרדים בחו"ל נהגו לברךעליו בציבור וכמ"ש הגאון החסיד רבי כלפון משה הכהן שהיה ראב"ד דקהילת ג'רבה שבתוניס בספרו ברית כהונה מערכת הריש סעיף ה' והוסיף, וז"ל: "דאין לומר בזה סב"ל דנגד המנהג אין לומר ספק ברכות להקל כאמור באות הקודם, וכ"כ הרב כף החיים ז"ל סי' תכ"ב אות ל"ו", עכ"ל.וגם הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצ"ל בקיצוש"ע שלו (סימן רנ"ה סעיף י') הביא ב' הדיעות הנ"ל, וכתב: "ואנו במארוקו נוהגים לברך עליו בציבור", עכ"ל. וכן נהגו בגרוזיה שהחזן מברך והקהל יצאו בברכתו, ולא מכבר הזדמן לי להתפלל בראש חודשבבית הכנסת לעולי גרוזיה כאן בעיה"ק רמלה וראיתי שנוהגים כן עד היום שהחזן מברך והקהל יוצאים בברכתו.
וחשבתי שאולי מכיון שדעת הרי"ף בפרק ב"מ, והרא"ש בפרק היה קורא שיחיד לא יברך משמע אבל ציבור מברכין (וכמ"ש מרן בב"י על הטור להוכיח כן מדעות הרי"ף והרא"ש). וא"כ הוו הרי"ף והרא"ש כתרי לגבי הרמב"ם, ומש"ה נהגו בקהילות הנ"ללברך בציבור.גם בסדורים ספרדים רבים נמצא שהחזן יברך והקהל יצא בברכתו, כגון: בני ציון, תפילת ציון, בית מנוחה, תפילת ירושלים, תפילת ישרים ירושלמי ועוד, ורק במעט סדורים נמצא שאין לברך כלל, ומהם בסידורים: אור ישרים ותפילת ישרים. ובקצוש"ע מקור חיים (פרק פ"א סעיף ט"ו)להרב (ח.ד.) הלוי (שליט"א)[זצוק"ל]כתב: "וכל קהילה תנהג כמנהג אבותיה".אי לזאת הנני לשאול את מעכת"ר הדר"ג שליט"א לחוות דעתו בנידון הלכה למעשה: א. כיצד ראוי לנהוג. ב. אלו שנוהגים שהחזן יברך האם כדאי שישנו מנהגם או לא?
תשובה:(מאת מרן הרב מרדכי אליהו)
בענין זה גילה דעתו מרן בשו"ע כפי שציינת, שבארץ ישראל נהגו לא לברך. ומשמע מדבריו, שבחוץ לארץ נהגו לברך, וזהו המקור למנהג אנשי חוץ לארץ בקהילות שונות.ראוי שאלו הבאים לארץ ישראל, ינהגו כמנהג ארץ ישראל ולא יברכו בקריאת ההלל בראש חודש[1].
מקורות:
[1]כתוב בגמ' תענית (כ"ח ע"ב): "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: שמונה עשר יום בשנה יחיד גומר בהן את הלל, ואלו הן: שמונת ימי החג, ושמונת ימי חנוכה, ויום טוב הראשון של פסח, ויום טוב (ראשון) של עצרת. ובגולה עשרים ואחד יום, ואלו הן: תשעת ימי החג, ושמונת ימי חנוכה, ושני ימים הראשונים של פסח, ושני ימים טובים של עצרת. רב איקלע לבבל, חזינהו דקא קרו הלילא בריש ירחא. סבר לאפסוקינהו. כיון דחזא דקא מדלגי דלוגי, אמר שמע מינה מנהג אבותיהם בידיהם. תנא: יחיד לא יתחיל, ואם התחיל – גומר".
וכתבו התוס' (ערכין י' ע"א ד"ה "י"ח ימים")–"פי' ובשאר ימים אין אומרים אותו כלל דליכא לפרושי בשאר ימים אין גומרין אותו אבל קורין אותו בדילוג, מדקאמר: ר"ח איקרי מועד לימא, משמע דסובר דאין אומרין בר"ח כלל, וכן הא דקאמר: מאי שנא בחג דאמרינן ובפסח דלא אמרינן, משמע דאין חובה לאומרו כלל בר"ח ובפסח, וכן משמע בהך דמסכת תענית (דף כח ע"ב) רב איקלע לבבל חזינהו דקרו הלילא בר"ח קסבר לאפסוקינהו, כיון דשמע דקמדלגי אמר מנהג אבותיהם בידיהם, משמע שרב היה סבור שלא היו אומרים אותו כלל, וא"כ ודאי מה שאנו אומרים אותו אינו אלא מנהג בעלמא ואינו חובה כמו בי"ח ימים. ומ"מ אומר ר"ת דצריך לברך, עליו דכך משמע הך דסבר לאפסוקינהו דכיון שמברכין עליו, דאל"כ מיד שראה רב שלא ברכו לפניו מיד היה יכול להבין שלא היה חובה אלא מנהג, אלא ש"מ שברכו וכו' ולא דמי להאי דקאמר פרק לולב וערבה (סוכה דף מ"ד ע"ב) אמנהגא לא מברכינן, ה"מ טלטול דמנהג כמו ערבה אבל אקריאה דמנהג מברכין שפיר, והא דקאמר התם בפ"ד דתענית (דף כ"ח ע"ב) תנא – יחיד לא יתחיל ואם התחיל גומר, פירוש: יחיד אין צריך להתחיל ואם התחיל גומר ובדילוג, משמע דציבור חייבין, היינו ממנהג בעלמא. וקצת קשה רב דסבר לאפסוקינהו, התניא הכא דציבור חייבין לקרותו וגם יחיד נמי גומר כשהתחיל. ור"ח פירוש: יחיד לא יתחיל בברכה ואם התחיל בברכה גומר. ומ"מ נקוט דר"ת בידך דטוב לברך ליחיד נמי בתחילה דנהי דודאי אין מחוייב לאמרו מ"מ מאחר שמזקיק עצמו לכך אין זה ברכה לבטלה כמו שהנשים מברכות על נטילת לולב שאינו לבטלה אף על פי דפטורות, מ"מ הם רשאות ליטלו ואין זה ברכה לבטלה, פסק".
כתב הטור (סי' תכ"ב): "וקורין ההלל, ורבו בו הדעות – יש אומרים שיחיד אין אומר אותו כלל בראש חודש אבל צבור אומרים אותו ומברכין לפניו ולאחריו, ויש אומרים שאין חילוק בין יחיד לצבור ושניהם אומרים אותו בלא ברכה. ור"ת כתב דלא שנא יחיד ולא שנא צבור אומרין אותו ומברכין עליו אפילו כל יחיד ויחיד, ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל, ומברכין לקרות את ההלל וחותמין ביהללוך, וכ"כ רב עמרם".
וכתב הב"י שם: "סברות אלו וטעם כל אחד מהם כתבו התוס' (ערכין י"ד ע"א ד"ה "ימים") והרב רבינו יונה (ז' ע"ב ד"ה "ונראה" וד"ה "ורבינו יעקב") והרא"ש (סי' ה') בפרק היה קורא והר"ן בפרק במה מדליקין (י"א ע"ב ד"ה "תנא"). ודעת הרי"ף בפרק במה מדליקין (שם) דיחיד לא יברך משמע אבל ציבור מברכין, וכן נראה שהוא דעת הרב רבינו יונה ודעת רש"י (מחזור ויטרי עמ' 193, סדור רש"י עמ' 160) דציבור נמי אין מברכין עליו, וכן דעת הרמב"ם בהלכות חנוכה (פ"ג ה"ז). וכתב עוד שיחיד לא יקרא כלל ואם התחיל ישלים ויקרא בדילוג. וכתב הרא"ש והר"ן שבכיוצא בזה אמרו אם הלכה רופפת בידך ראה היאך הציבור נוהגים ונהוג כן, והמנהג הוא שמברכים על ההלל. והרב המגיד כתב: ומנהגינו שציבור מברכין עליו ויחיד אומרו בלא ברכה. כתב הכל בו בסי' נ"ב (ט"ז ע"א) בשם הר"פ שטוב לאמרו עם הציבור אף קודם תפילה, עכ"ל. וכתב הרוקח (סי' ר"ל): ראיתי את רבי שלא קרא הלל דראש חדש עם הציבור וקרא מעצמו מיושב בשעת קריאת התורה".
וכתב השו"ע (סי' תכ"ב סעי' ב'): "וקורים הלל בדילוג, בין יחיד בין צבור. וי"א שהצבור מברכין עליו בתחלה לקרוא את ההלל, ולבסוף, יהללוך. והיחיד אין מברך עליו. ויש אומרים שאף הצבור אין מברך עליו לא בתחלה ולא בסוף, וזה דעת הרמב"ם וכן נוהגין בכל א"י וסביבותיה".
וכתב הרמ"א שם: "ויש אומרים דגם יחיד מברך עליו (טור בשם הרא"ש ור"ת). וכן נוהגין במדינות אלו. ומ"מ יזהר אדם לקרות בצבור כדי לברך עליו עם הצבור. וי"א דכשיחיד קורא אומר לשנים שיאמרו עמו ראשי פרקים דאז הוי כרבים (מרדכי פ' במה מדליקין ואגור בשם שוחר טוב). ונהגו כן בהודו ולא באנא". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ט"ז): "ומ"מ יזהר אדם וכו' – לצאת ידי דעת הפוסקים שביחיד אין מברכין עליו. ולהכי כתבו האחרונים דאם בא לביהכ"נ סמוך להלל – יקרא הלל תחלה עם הצבור ואח"כ יתפלל".
וכתב כה"ח שם (ס"ק ל"ו): "יש אומרים דגם יחיד מברך וכו'. כן כתבו התוספות ערכין יו"ד ע"ב, וז"ל: ומכל מקום נקוט דר"ת בידך דטוב לברך ליחיד נמי בתחלה דנהי דודאי אין מחויב לאומרו מכל מקום מאחר שמזקיק עצמו לכך אין זה ברכה לבטלה כמו שהנשים מברכות על נטילת לולב שאינו לבטלה, ואף על פי דפטורות מכל מקום הם רשאות ליטלו ואין זה ברכה לבטלה, עכ"ל. וכבר כתבנו לעיל סימן ז' אות ב' דבמקום מנהג לא אמרינן ספק ברכות להקל, יעו"ש".ולכן במקום שיש בו מנהג – ימשיכו במנהגם, ובמקום שאין להם מנהג – לא יברכו כמנהג ארץ ישראל. וראה עוד מאמר מרדכי למועדים ולימים (פרק א' סעי' י"ח, כ"ב). ובמאמר מרדכי לימות החול (פרק כ"ט סעי' י"ג, כ"א).