שאלה:
ראיתי שכבוד תורתו כתב, בדברי ברכתו על ספרי שו"ת "פניני משה", על מה שכתבתי בסימן ז' בעניין האכלת דגים זעירים חמץ בפסח, שיש חשש שישראל יהנה ממאכל זה למרות שאינו ראוי לאכילה.
הנה לדעת המשנה ברורה, שכתב על דברי מרן השולחן ערוך, אף על פי שישראל רואה חמץ של גוי אין בכך כלום: "… ולשמא יבוא לאכלו ליכא למיחש, דהא החמץ הוא תחת יד העכו"ם והוא משמרו". דהיינו, אפילו שמדובר על חמץ הראוי לאכילה, מכל מקום לא חששו שיבוא ישראל לאכול מהחמץ כי הוא בבעלותו של הגוי.
במקרה דנן, מדובר על חמץ שאינו ראוי לאכילה, אמנם אסור הוא בהנאה אך מדוע נחשוש שיבוא ישראל ליהנות ממנו, כאשר החמץ נמצא תחת ידי הגוי והוא משמרו, שהרי כל המקום, כולל החמץ, נמכר לו, והוא שוהה בתוך המעבדה כל ימי הפסח, המפתחות ביד הגוי ואין מי שיכול להיכנס למקום בלעדיו?
ולפי זה, כפי שלא חששו בדבר הראוי לאכילה שיבוא לאוכלו מפני שהגוי משמרו, כך נוכל לומר שגם אין לחשוש שיבוא ליהנות ממנו מפני אותה סיבה, שהגוי משמרו וכל המקום, כולל מאכלם של הדגים, נמצא בבעלותו.
תשובה: (מאת מרן הרב מרדכי אליהו)
ישנה מחלוקת ידועה בין הפוסקים לגבי המוצא חמץ בפסח, אם מותר להרימו או לא. י"א שברגע שמגביהו זוכה בו, אעפ"י שאינו מתכוון לזכות בו, כיון שחמץ הוא מהדברים שאינם ברשותו של האדם ועשאם הכתוב ברשותו[1]. וי"א שמותר להגביהו בתנאי שיאמר כשמגביהו שאינו מתכוון לזכות בו[2]. לדעה הראשונה חיישינן שמא כשיגביהו יחשוב לאוכלו או יתכוון לזכות בו. עיין במסכת פסחים ו' ע"ב ולרש"ש שם, ועיין בפירוש רע"ב והתויו"ט על המשנה הראשונה בפסחים.
מה שכתבו הפוסקים[3], שאם יש חמץ של גוי וישראל רואהו לא חיישינן שמא יקחנו ויזכה בו, זהו כיון שאינו ברשותו ובבעלותו, אך כאן, אעפ"י שהחמץ אינו שלו, חיישינן שמא יתכוין לזכות בו בזמן שמאכיל את הדגים, וזוהי הנאה האסורה בחמץ[4].
מקורות:
[1] ראה בגמ' פסחים (ו' ע"ב), ז"ל: "דאמר רבי אלעזר: שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו ברשותו, ואלו הן: בור ברשות הרבים וחמץ משש שעות ולמעלה".
[2] ראה שו"ת הריב"ש (סי' ת"א), ז"ל: אם החמץ הוא בר"ה הרי הוא כשל הפקר, וא"כ כ"ש שאסור לטלטלו שהרי יזכה בו בהגבהתו, וה"ל חמץ שלו וקא עבר עליה בבל יראה ובל ימצא. ואיני רואה בו צד התר כדי שלא יזיק את הרבים, אף אם נאמר שיש כאן נזק של רבים, שכיון שיש כאן אסורא דאורייתא דקא עבר עליה כשיזכה בו, לא התירו אסור של תורה מפני נזק הרבים כי אם אסור' דרבנן. כדאמרינן במסכת שבת פרק כירה (מ"ב) מכבין גחלת של מתכת כדי שלא יזוקו בה רבים, אבל לא גחלת של עץ. ואמרינן נמי התם: אמר רבינא: הלכך קוץ בר"ה מוליכו פחות פחות מד' אמות, ובכרמלית אפי' טובא. ואפי' יהיה לחמץ בעלים ולא יהיה של הפקר. או שנא' שאף בשל הפקר אינו זוכה בו בהגבהתו, שכיון שיעבור עליו אם יזכה בו אין דעתו לזכות בו, דומיא דמאי דאמרינן בב"מ פ' השואל (ק"ב) ובמסכת חולין בפ' שלוח הקן (קמ"א ע"ב) והשתא דאמר רב יהודה אמר רב: אסור לזכות בבצים כל זמן שהאם רובצת עליהם, אפילו תימא דנפלה לחצרו, כל היכא דאיהו מצי זכי חצרו נמי זכיא ליה, כל היכא דאיהו לא מצי זכי חצרו נמי לא זכיא ליה. וא"כ אין כאן אסורא דאורייתא כי אם אסורא דרבנן דלמא אתי למיכל מיניה שהותר מפני נזק הרבים. מ"מ אין בכאן נזק הרבים כלל. וכי התירו לפנות הדרכים ולסקלם מאבן פחות מד"א, או בכרמלי' אפי' טובא כדי שלא יכשלו בהן הרבים. הא ודאי לא, שהרי דבר הנראה לעין הוא והעוברים לא טח מראות עיניהן. ולא אמרו אלא בקוץ שהוא דבר בלתי נראה ומזיק מאד. וכן גחלת של מתכת לא מפני שיכשל בה אדם אלא מפני שלא יכוה בה. וכבר פירש הרב בעל הלכות ז"ל טעם התר גחלת של מתכת מפני שאין חומם נכר, לפי שאף בתר דאזיל סומקא עדיין יש בה כח לשרוף. ומפני זה יוזקו בה רבים מבלי מבין. אבל גחלת של עץ, כל זמן שיהיה בה כח לשרוף, תהיה אדומ' ויכירו בה הרבים". והביאו הבה"ל (סי' תמ"ו ד"ה "בביתו"), וע"ע כה"ח (שם ס"ק א'), ועוד עיין בנו"ב (מה"ק חאו"ח סי' י"ט). ועוד עיין שו"ת הרשב"א (ח"א סי' קע"א) ובר"ן מסכת ע"ג (מ"ג בד"ה "מצא טבעת").
וראה עוד במשנ"ב (סי' ת"נ ס"ק י"ח), ז"ל: "ולענין תינוק שנחוץ לו לאכול ולשתות חמץ – צריך לישא אותו לבית נכרי ויבקש להנכרי שיאכיל חמץ להתינוק [אך יזהר שלא יקחו בידו דזוכה בו], ואם אין הנכרי רוצה ליתן לו בחנם – יכול להבטיחו שישלם לו אח"כ, דמותר מעיקר הדין וכנ"ל, אבל לא יתן לו מעות קודם או בשעה שנותנו לו לאכול, דקונה החמץ בזה ואסור לכו"ע, וכנ"ל. ואם א"א לו לשאתו לחוץ, ובע"כ צריך העכו"ם להביא החמץ לביתו של ישראל ולהאכילו שם – יש לו לומר להעכו"ם שיקבץ החמץ הנשאר וישאנו לביתו, וכשיצטרך לאכול עוד הפעם יחזור ויביאנו ויאכילנו. ואם א"א למצא נכרי על כל פעם ופעם – יש להקל שישאיר העכו"ם חמץ בביתו כדי שיספיק לתינוק לכמה פעמים, ויאמר בפירוש שאינו רוצה לקנות את החמץ [דאל"ה קני ליה רשותו] וכדלעיל בסימן תמ"ח. ויצוה לקטן שיאכיל לתינוק, אבל הוא בעצמו – אין לו להאכילו, חדא דאסור לכתחלה ליגע בו וכדלעיל בסימן תמ"ו, ועוד משום לתא דקנין. ואם יכול להטמין החמץ במקום שמונח חמצו המכור – יטמינו שם וישא התינוק לשם לאכול, ואם לא – יעשה מחיצה עשרה בפני החמץ, ועכ"פ יכפה עליו כלי. וכ"ז אם אין התינוק מסוכן לזה, דביש סכנה – אין צריך לדקדק בכ"ז, כדי למהר באכילתו וכדלעיל סימן שכ"ח", וע"ע שו"ע הרב (סי' ת"נ סעי' כ"ד-כ"ה), וראה עוד בשו"ת מילי דאבות (ח"ה אה"ע סי' א') שכתב, וז"ל: "…אבל בחמץ י"ל אפי' מגביה למעלה מג"ט כל זמן שלא מתכוין לזכות בו – אינו זוכה… אם מוצא חמץ בפסח בדרך והגביה להצניעו, אפי' מגביה למעלה מג' טפחים, כיון שאינו מתכוין לזכות בו אינו שלו ואינו עובר על בל יראה ובל ימצא, כנ"ל בעה"י", עכ"ל.
[3] ראה שו"ע (סי' ת"מ סעי' ג'), ז"ל: "אינו יהודי שנכנס לבית ישראל וחמצו בידו – אינו זקוק להוציאו אעפ"י שהישראל רואה חמץ של א"י אין בכך כלום", ובמשנ"ב (שם ס"ק ט"ז), ז"ל: "דשלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים. ולשמא יבא לאוכלו, ליכא למיחש (כמו שחששו במופקד בידו והצריכוהו משום זה לעשות מחיצה), דהא החמץ הוא תחת יד העכו"ם והוא משמרו", וע"ע במשנ"ב (סי' תמ"ח ס"ק י"ב), ז"ל: "כתבו האחרונים, שאין קפידא בעכו"ם גופא אם הוא דר בביתו או לא, אלא עיקר הקפידא שיוציא העכו"ם החמץ מבית ישראל, אבל עכו"ם גופא אפילו הוא משרת לישראל ודר בביתו – לית לן בה (אם לא שהוא קנוי לו לצמיתות דאז ידו כיד רבו ולא מהני שימכור לו, דלא יצא הדבר מרשותו בזה). ומה שהצריכו הכא להוציא החמץ מרשותו אע"פ שמכרו כבר והוא אצלו פקדון בעלמא ובלא אחריות, ובעלמא לא מצרכינן בכה"ג אלא מחיצה בעלמא וכדלעיל סימן ת"מ, כתב בחוות יאיר דגם בכאן הדין כן, ולא הצריכו הכא להוציא מרשותו אלא כדי שיקנה העכו"ם החמץ במשיכה, ואה"נ אם כבר הוציא העכו"ם החמץ וקנהו במשיכה לביתו או לסימטא כדין – מותר לו אח"כ להכניס החמץ לביתו של ישראל, ודי במחיצה עשרה בלבד. אבל כמה אחרונים כתבו דהכא מגרע גרע, כיון דעיקר החמץ יודע העכו"ם שהוא של ישראל ולא יגע בו, אע"פ שקנהו, מחזי כחמצו של ישראל אם היה בביתו. וגם איכא למיחש שמא יבא לאכלו, דכיון דדידיה הוי מעיקרא לא בדיל מינה, ולסברא זו אפילו אם יחד לו בביתו זוית בפ"ע או שעשה מחיצה עשרה – נמי לא מהני".
[4] ראה שו"ע (או"ח סי' תמ"ח סעי' ו'), ז"ל: "אסור להאכיל חמצו בפסח אפילו לבהמת אחרים או של הפקר", ובמשנ"ב (שם ס"ק כ"ח) כתב, ז"ל: "דיש לו הנאה במה שממלא רצונו להשביע לבהמה. ועיין בבית יוסף דאפילו במוצא חמץ שאינו שלו – גם כן אסור להשליך לפני כלב". וע"ע בשו"ע (שם סעי' ז'), ז"ל: "אסור ליתן בהמתו לאינו יהודי להאכילה בימי הפסח אם הוא יודע שמאכיל אותה פסולת שעורים שהוא חמץ", ובמשנ"ב שם (ס"ק כ"ט), ז"ל: "בין בחינם ובין בשכר". וראה עוד בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ב או"ח סי' ל"ו).
