שאלת המשך:
קבלתי את תשובתו של הרב, שבארץ ישראל נהגו כדעה הב' שאין מברכים בראש חודש על קריאת ה'הלל', ובחו"ל נהגו כדעה א' שמברכים.ועדיין קשה לי הדבר.הרי לפי הכלל 'יש ויש הלכה כויש', יש לנהוג כדעה השנייה (שלא לברך על ה'הלל') גם בחוץ לארץ ולא רק בארץ ישראל. ומצאתי פוסקים שכתבו שנהגו כן לברך, מהם הגאון החסיד רבי כלפון משה הכהן זצוק"ל (בספרו 'ברית כהונה'), שהיה ראב"ד בעיר ג'רבה, וכן הגאון הגדול רבי רפאל ברוך טולדאנו זצוק"ל (בקיצוש"ע שלו), כתב שכך נהגו במרוקו. וכן ראיתי שנהגו בני קהילת גרוזיה כאן בארץ לברך על קריאת ה'הלל'.
וחשבתי שאולי סמכו על הרי"ף והרא"ש שהיו כתרי לעומת הרמב"ם, על כן מברכים על ה'הלל', אבל אם כך היו צריכים לברך גם בארץ-ישראל. ואם נפסוק על פי הכלל של 'יש ויש הלכה כיש', אז גם בחוץ לארץ אין לברך, ומדוע נוהגים כן לברך בחוץ לארץ?
תשובה: (מאת מרן הרב מרדכי אליהו)
בהמשך למכתבנו מיום כ"ו אדר ברצוני לציין בפניך שבשו"ע כתוב: "ויש ויש" לא "יש ויש", ואז אין פוסקים כדעה ב' באופן מוחלט. לכן כתב שם להלכה, שנוהגים בארץ ישראל כדעת הרמב"ם שלא מברכים, וממילא מובן שבחוץ לארץ לא קבלו הלכה זו.
וכן פסק ב"חיים שאל"(ח"א סימן צ"ט), שבן ארץ ישראל היוצא לחוץ לארץ, יכול לברך לאחרים כיון שאין זה מדינא אלא כך הוא המנהג בשני המקומות[1].
ובר מן דא, שסברת הרמב"ם שעל מנהג לא מברכין, אינה רק דעת הרמב"ם בלבד אלא גם דעת התוס' (ערכין דף י' ובתענית דף כ"ח ע"ב). לפיכך לא אומרים על מנהג ספק ברכות להקל. בחוץ לארץ נהגו לברך ובארץ ישראל לא נהגו. ועיין ב"ארץ חיים" (סתהון) בהקדמה בדיני מנהג[2].
מקורות:
[1] הובא בכה"ח (סי' תכ"ב ס"ק ל"ה).
[2]ראה ארץ חיים (סתהון, כלל כ"ד ד"ה "ואפילו היכא"), שכתב שהגם שמרן כתב שמנהג ארץ ישראל שלא לברך על הלל בר"ח, האשכנזים בירושלים מברכים.