שאלה
ילדה בת פחות משלוש שנים האם יש בעיה שתאכל בבית ספר מאכל בכשרות שאנו לא אוכלים בבית?
תשובה
אם הבת מבינה כשאומרים לה על דבר שאסור לעשותו, הנך מצווה להפרישה מאיסורים, ובכלל זה ממאכל לא כשר.
אך כאן בדבר מאכל אם לשיטתך ההכשר טוב אבל לא מהודר יש להקל לה לאכול עד גיל חינוך (6), אך אם הוא לדוג' מיקל בדבר שלשיטתך אסורו מדרבנן ולשיטת נותני הכשרות מותר, לאשכנזים יהיה מותר ולספרדים יהיה אסור לה.
אמנם אם מקלים בדבר תורה לכו"ע אין להקל ולאכול.
מקורות
כתב השו"ע בסי' שמ"ג סעי' א' "קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו, אבל אביו מצווה לגעור בו להפרישו ( מאיסור דאורייתא); ולהאכילו בידים, אסור אפילו דברים שאסורים מדברי סופרים; וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד ואפי' בדברים שהם משום שבות. הגה: וי"א דכל זה בקטן דלא הגיע לחינוך, אבל הגיע לחינוך צריכים להפרישו (תוס' פרק כ"כ). וי"א דלא שייך חינוך לבית דין, אלא לאב בלבד (ב"י)".
וכתב המשנ"ב בס"ק ג' " באמת אפילו מאיסורא דרבנן חייב להפריש כמו דצריך לחנכו במצות דרבנן וכדלעיל בסק"ו ס"א אלא נ"מ דבאיסור דרבנן אם לא הפרישו האב אין ב"ד מוחין בידו אבל באיסור דאורייתא ב"ד מוחין ביד האב להפרישו והגר"א פירש דלהכי נקט מאיסור דאורייתא דמאיסור דרבנן פעמים שאין צריך להפרישו ואף ליתן לו לכתחלה מותר דהיינו בשצריך לכך וכגון רחיצה וסיכה ביוה"כ וכו' אבל החינוך בל"ת בין של תורה בין של דבריהם הוא בכל תינוק שהוא בר הבנה שמבין כשאומרים לו שזה אסור לעשות או לאכול אבל תינוק שאינו בר הבנה כלל אין אביו מצווה למנעו בע"כ מלאכול מאכלות אסורות או מלחלל שבת אפילו באיסור של תורה כיון שאינו מבין כלל הענין מה שמונעו ומפרישו וכן אם הוא כהן אין צריך להוציאו מבית שהטומאה בתוכו אא"כ הוא בר הבנה אזי מצוה על אביו להוציאו כדי להפרישו מן האיסור מחמת מצות חינוך. ולהכניסו בבית שטומאה בתוכו וכן לספות לו בשאר איסורים אסור אפילו בתינוק שאינו בר הבנה עדיין וכמו שנכתוב לקמיה"
וכתב בס"ק ד' "ולכן אסור ליתן לתינוק (אפי' שאינו בר הבנה) דבר מאכל של איסור אפילו לשחוק בו שמא יאכלנו דהוי כמאכילו בידים [מ"א]". וכן כתב הכה"ח ס"ק י"ג וי"ט
ב
כתב בחידושי הרשב"א (יבמות קי"ד ע"א): "ומיהו משמע לי דבאיסורין של דבריהם מותר לומר לו לאכול בפירוש, דהא למ"ד בשל תורה ב"ד מצווין להפרישו בשל דבריהם אין ב"ד מצווין להפרישו כדמתרצינן הכא הב"ע בעציץ שאינו נקוב מדרבנן ואמרי' נמי בדמאי הקלו, וכיון שכן כיון דקי"ל דאף בשל תורה אין ב"ד מצווין להפרישו בשל דבריהם מחתין בו דרגא אחת יותר ומתירין בו אפילו לומר לו לאכול". ומיהו כתב בתשובה (ח"א סי' צב) שלא אמר כן אלא להלכה אבל לא למעשה.
וכתב הבית יוסף (סי' שמ"ג): "ולענין איסורין דרבנן כתב הר"ן בריש יומא (א. ד"ה יום הכפורים) שכל שהוא לצרכו של תינוק אף על פי שהגיע לחינוך מאכילין אותו איסור דרבנן אפילו בידים, וכן כתב הרשב"א (שם ושבת קכא. ד"ה שמעת). והרמב"ם בסוף מאכלות אסורות (פי"ז הכ"ז) כתב דלהאכילו בידים אסור אפילו דברים שאיסורן מדברי סופרים וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד ואפילו בדברים שהן משום שבות".
וכתב השו"ע (סי' שמ"ג סעי' א'): "קטן אוכל נבלות – אין בית דין מצווין להפרישו, אבל אביו מצווה לגעור בו ולהפרישו (מאיסור דאורייתא). ולהאכילו בידיים – אסור, אפילו דברים שאסורים מדברי סופרים וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד, ואפילו אם זה דברים שיש בהם משום שבות".
וכתב הביאור הלכה (שם בד"ה "מדברי סופרים"): "ודעת הרשב"א והר"ן דאם התינוק צריך לכך מותר אפילו לספות לו בידיים דבר שהוא אסור מדרבנן, אך המחבר סתם לדינא כדעת החולקים עליהם ואוסרים בכל גווני". וראה בהמשך דבריו שסמך על הרשב"א והר"ן למעשה. וכך סובר הכנה"ג (סי' שמ"ג אות ד'-ה').
העולה
אם הבת מבינה כשאומרים לה על דבר שאסור לעשותו, הנך מצווה להפרישה מאיסורים, ובכלל זה ממאכל לא כשר.
אך כאן בדבר מאכל אם לשיטתך ההכשר טוב אבל לא מהודר יש להקל לה לאכול, אך אם הוא לדוג' מיקל בדבר שלשיטתך אסורו מדרבנן ולשיטת נותני הכשרות מותר, לאשכנזים יהיה מותר ולספרדים יהיה אסור לה.
אמנם אם מקלים בדבר תורה לכו"ע אין להקל ולאכול.
