שאלה
אם אני אוכל מספר של סופגניות, האם אני מתחייב בברכת המזון?
תשובה
א. אדם שאוכל סופגניות אפיות מברך המוציא, אמנם אם הם ממלואות מברך במ"מ ומעין שלש, כל שאכל עד לשיעור של מאתים ושלושים גרם, (אך לכתחילה לא יאכל יותר משיעור מאה ושמונים גרם) אך אם קובע סעודתו על כך, כגון שאוכל כשיעור מאתים ושלושים גרם ולמעלה, צריך ליטול ידיו ולברך המוציא וברכת המזון.
ב. סופגניות שעיסתן נתבשלה או טוגנה בשמן עמוק, הרוצה להחמיר יאכל בתוך סעודה של פת גמור ולכוון בברכתו להוציא את הסופגניות, אך מעיקר הדין אם לא אכל בסעודה אפילו אכל שיעור קביעות ולמעלה לעולם מברך רק במ"מ וברכת מעין שלש.
מקורות
ראשית כל נביא דברי הגמ' בפסחים (ל"ז:) בעניין חיוב הפרשת חלה בעיסה שנאפתה במחבת וכדו', ושם נתבאר דפליגי ביה ר' יוחנן ור"ל במעשה אילפס, היינו אדם הנותן עיסה במחבת או במרחשת אי אית בהו דין חלה, דלדעת ר"י חייב בחלה כל שלא טיגנו עם משקה (אומנם עם קצת שמן שלא ישרף לא נקרא משקה כן כתב הגהות מיימוניות פרק ג' בשם הסמ"ק, עיין ב"י ד"ה "וכתבו" סימן קס"ח) ולדעת ר"ל כל מעשה אילפס פטור מחלה.
ובתוס' (שם, ד"ה "דכולי עלמא") כתבו דר"ח פסק בזה כדעת ר"ל, ואילו ר"י פסק כדעת ר' יוחנן, והוסיף דעל ידי משקה מודה ר' יוחנן דמעשה אילפס פטור, ואין מברכין עליו המוציא.
וביאר ר"ת דדוקא בבלילתו רכה נחלקו ר' יוחנן ור"ל אולם בבלילתו עבה כולי עלמא מודו דחייב בחלה אפילו ע"י משקה, משום שחיוב חלה הוא משעת גלגול (היינו מזמן שנעשית עיסה), וכן מברך עליה המוציא, ואין חילוק בזה בין מים לשמן, וכתב עוד דלכן על גלטוני' (כעין לחם רחב אפוי בשמן, גמ' שוטנשטייין) וירבלי (עוגות ממולאות ירקות) מברך המוציא, אומנם על אופטלק"י (פת שנילושה עם תבלין, פת הבאה בכסנין וכדו') אינו מברך המוציא, אע"פ שנעשה בלא משקה משום דאין עליו תוריתא דנהמא, ואילו טריתא אע"פ שחייב בחלה, מ"מ אין מברך עליו המוציא משום שאינו סועד את הלב.וכן גרימזל"י (חוטי בצק ארוכים ודקים) אע"פ שחייב בחלה אין מברך עליהם המוציא, דלית בהו תוריתא דנהמא.
נמצא שלדעת ר"ת המחייב בחלה, זה הגלגול כשהבלילה עבה, ובכדי לברך המוציא צריך תנאי נוסף, שיסעד את הלב, וכן שתהא עליו צורה של לחם, ובלא זה אף שחייב בחלה אינו מברך המוציא.
אומנם ראה בב"י (סימן קס"ח) דאייתי להרבה מן הראשונים דפליגי על דעת ר"ת בזה, וס"ל דאף בבלילתו עבה כל שדעתו ליתן את העיסה במשקין, דהיינו לבשלה או לטגנה אין בה חיוב מצד הפרשת חלה. אולם אם מתחילה דעתו היתה לאפות את העיסה, ולבסוף נמלך לטגנה או לבשלה לא פקע חיובא מיניה וחייבת בחלה. – והוסיף ר' שמשון דאפילו כשעושה אותה על דעת לבשלה או לטגנה אם נטל מעט מן העיסה לאפותה בתנור חייבת כל העיסה בחלה, דחיישינן שמא תמלך ליקח כשיעור חלה, וראה עוד בב"י (סימן שכ"ט, יו"ד) שהוסיף על כך, דאם העיסה היה בדעתו לבשלה או לטגנה, ורק חשב ליקח חלק מן העיסה ולאפותה ועדיין לא אפה אותה בפועל לא נתחייבה בחלה, ורק אם אפה בפועל חייבת בחלה, משום דהוא גזירה הבו דלא להוסיף עלה עיי"ש. ועיין עוד בט"ז (שם, ס"ק ד' מה שחילק וביאר בכל זה).
לדעת הר"ש העיסה לא חייבת בחלה ולכן לא מברכים עליה המוציא, לדעת ר"ת כיון שעיסה חייבת בחלה א"כ מברכים עליה המוציא ולכן המהר"ם מרוטנברג שחשש לדעת ר"ת היה אוכל רק בתוך סעודה. [וראה בב"י בסי' שכ"ט ובר"ש ובתוס' שם באריכות].
ופסק בשו"ע סי' שכ"ט סעי' ג' "עיסה שבלילתה עבה, וגלגלה על דעת לבשלה או לטגנה או לעשותה סופגנין או ליבשה בחמה, ועשה כן, פטורה. גלגלה לעשות ממנה לחם, ונמלך לבשלה או לטגנה או לעשותה סופגנין או ליבשה בחמה, חייבת, שכבר נתחייבה משעת גלגול. גלגלה על דעת סופגנין וכיוצא בהן, ונמלך לעשותה לחם, חייבת". כלומר שפסק את הר"ש.
וכתב בסעי' ד' "אפילו כשעושה אותה על דעת לבשלה וכיוצא בו, אם דעתו לאפות ממנה מעט, ואפאו, אפילו אין באותו מעט שיעור חלה, כולה מתחייבת על ידו".
וכתב הש"ך בס"ק ד' "דכיון דגלגלה ע"ד לבשלה לא חל עליה חובת חלה דבתר דעתו אזלינן מיהו הרבה פוסקים חולקים דהיכא דבלילתה עבה אפי' גלגלה ע"ד לבשלה חייבת בחלה דמיד נתחייבה משעת גלגול כדאיתא בב"י לכן יש להחמיר להפריש חלה בלא ברכה או לאפות מעט ממנה שע"י כן תתחייב כולה בחלה וכדבסעיף שאחר זה וכמו שכתב הרא"ש וטור ופוסקים בשם מהר"ם ע"ש" וכן נראה שמצדד הט"ז בס"ק ב' כלומר להחמיר כמהר"ם מרוטנברג.
וכתב בביאור הגר"א "מתני' ה' פ"ק דחלה וכפי' הר"ש שם ואינו כן דעת ר"ת [ועבא"ח סי' קס"ח סי"ג] וער"ש שם והרא"ש ס"ב ובתוס' הנ"ל דפסחים והרא"ש שם ובתוס' דברכות ל"ז ב' ד"ה לחם כו'".
וראה שם באריכות בדברי הר"ש שהביא שם ראיות מהירושלמי ומר"י הגלילי וז"ל "ועוד ראיה דאין מברכין המוציא על דבר שנתבשל במשקין דההיא דסוף פ' כל שעה דא"ר יוסי דאין יוצאין ברקיק המבושל אף על פי שלא נמחה שהבישול מבטלו מתורת לחם כדמוכח התם אף על גב דר"מ פליג עליה קיי"ל כר' יוסי וכיון דלאו לחם הוא אין מברכין עליו המוציא וחביצה דכיצד מברכין שלא נתבשל והא דתניא התם הכוסס חטה מברך עליו בפה"א טחנה אפאה ובשלה בזמן שהפרוסות קיימות בתחלה מברך עליו המוציא ולבסוף מברך עליו ג' ברכות". א"כ מצינו שבישול עוקר אפיה ולכן אע"פ שנתחייבה בחלה כיון שבשלתי אותה אין לה חיוב חלה נמצינו למדים שהשו"וע שפסק את הר"ש להלכה למד את ר"י כגמ' בפסחים.
וצריך עוד לעיין בהלכה זו בדברי הטור והשו"ע בסי' קס"ח שמשמע שחששו שם לדברי ר"ת כתב הטור בסי' קס"ח "כל דבר שבלילתו עבה אפילו בישלו במים או טיגנו בשמן לחם גמור הוא וחייב בחלה ומברכין עליו המוציא ובלבד שיש בו תואר לחם" כלומר שפסק את ר"ת וראה בב"י בדרישה מה שכתב בזה.
וכתב השו"ע בסי' קס"ח סעי' י"ג "אפילו דבר שבלילתו (פירוש לישת הקמח במים) עבה, אם בשלה או טגנה אין מברך עליה המוציא, אפילו שיש עליה תוריתא דנהמא ואפילו נתחייבה בחלה, דברכת המוציא אינו הולך אלא אחר שעת אפייה; ויש חולקין ואומרים דכל שתחילת העיסה עבה, אפילו ריככה אח"כ במים ועשאה סופגנין (פירוש עיסה שלשוה ועשאוה כמין ספוג) ובשלה במים או טגנה בשמן, מברך עליהם המוציא (ונהגו להקל), וירא שמים יצא ידי שניהם, ולא יאכל אלא ע"י שיברך על לחם אחר תחלה". כלומר שדעתו בסתם כר"ש וי"א כר"ת וסיים שירא שמים יאכלם בתוך סעודת פת כלומר שחושש לר"ת ובהלכות חלה לא חשש לו כלל.
ועיין בט"ז ומג"א שם [ועיין במג"א בס"ק ל"ב וכן בגר"א שעיקר ראיית ר"ש היא מר"י דפסחים ועיין בלבושי שרד מה שהסביר את דין חביצא] ובביאור הלכה מה שישבו מיהו מדברי הב"י דאייתינן לעיל נראה דאין חילוק.
וכתב הכה"ח בס"ק פ"ז על דברי הרמ"א שנהגו להקל "פירוש שנהגו להקל ולברך בורא מיני מזונות כסברא הראשונה. וכן כתב בבית יוסף דנהגו העולם שלא לברך המוציא על הסופגנין וכיוצא בהן אף על פי שעושין תחלת עסתן עבה. וכן כתב הלבוש. וכן כתב הט"ז ס"ק י"ז. ומה שכתב הב"ח דנהגו להקל פירושו שמברכין עליהם המוציא, כתב עליו הט"ז שם דלא דק יעו"ש. וכן כתב המגן אברהם ס"ק ל"ד, סולת בלולה אות י"ב, מאמר מרדכי אות כ"ז, רבינו זלמן שם, חיי אדם שם, יפה ללב אות ד'", וכ"כ המשנ"ב בס"ק ע"ד.
ב.
ובברכי יוסף (סימן קס"ח) להחיד"א, מצאנו מחלוקת אחרונים נוספת בדין איטריות וכדו', שקבע סעודה עליהם אי ברכתם מזונות, או המוציא (בפנים המקורות דלהלן, דנו הפוסקים אף בנידונינו באריכות עיי"ש), ז"ל: "על האלטריא"ה והמאקרוניס, הן ודומיהן, אי קבע עליהן, דעת הרב הגדול בעל מחנה אפרים בתשובה, כי באה בספר פרח שושן כלל א' סי' ד', דאף אי קבע יברך בורא מיני מזונות וברכה מעין שלש. אך דעת הרב גנת ורדים והרב פרח שושן שם סי' ה' לברך המוציא וברכת המזון. והרב בית דוד א"ח סי' פ"א גם הוא עלה ונסתפ'ק בזה וארוכ'ה לו עלתה, ועמ"ש (הר' בית דוד) סי' תקל"א. ומורי הרב זלה"ה בספר נחפה בכסף סי' ב' נטה לדעת הרב מהר"א נבון, והשיב להשגות הרב פרח שושן. וכן הסכים הרב לשון לימודים סי' פ"ה." עכ"ל.
המעיין במקורות הנ"ל, יחזי דהאחרונים דנו באריכות, גם בענין הברכה על מיני פת הבאה בכיסנין כשקובע סעודתו עלייהו היאך תהא ברכתו, כמו כן נחלקו בברכתו, כשצורת הכנתו משתנית, בבישול או באפיה, עיי"ש, מ"מ מידי ספיקא לא נפקן מי יברך.
והנה ראה בכף החיים (שם, ס"ק ק"ח) שהכריע כך למעשה: "ועל כן לכתחלה אם אפשר יש לפוטרו בברכת המוציא כמו שכתב מרן ז"ל, ואם אי אפשר כגון שאין לו פת מאיזה סיבה אז יברך עליו במ"מ ולאחריו מעין שלש מאחר שכן נהגו וכו' אלא צריך ליזהר שלא יאכל כדי שביעה כי אם פחות מג' ביצים, ואם לא ידע ואכל כדי שביעה אז ג"כ לא יברך אחריו כי אם מעין שלש דכיון דאיכא פלוגתא בזה למעוטי בברכות עדיף" (ועי"ע בדבריו ס"ק קט"ז), אמנם למתבאר המנהג אינו כן כמבואר בב"י וכו' ובמקום מנהג לא אמרינן סב"ל וכן הכריע מרן הרב, וראה בשיעורו של מו"ר הרה"ג יוסף אליהו בעניין אפיה אחר בישול בשבת ושם הכריע שלא צריך לאכולו בתוך הסעודה.
ג.
עתה נראה דיש לחלק בנידון דידן, בסוגי הסופגניות שרוצה לאוכלם, היאך צורת הכנתם, אי ע"י אפיה, או ע"י בישול, או טיגון בשמן עמוק, דבסופגניות שנאפו, יברך עליהם המוציא, אל"כ הם ממלאות שאז דינם כפת הבאה בכסינין, וכשקובע סעודתו עלייהו צריך לברך המוציא וברכת המזון. אך אם צורת עשייתן ע"י בישול או טיגון בשמן עמוק, נראה שהרוצה להחמיר יאכל לכתחילה בתוך הסעודה של פת גמור דווקא ולכוון בברכת המוציא נמי עלייהו, ברם מעיקר הדין אי אכלם שלא בסעודה לעולם מברך עליהם במ"מ ומעין שלש, אפילו באכל שיעור קביעות סעודה דסב"ל וכן כתב מרן הרב בקול צופייך 254. ועי"ע בזה בספר פסקי תשובות (סימן קע"ז אות ז' ובהערה 52).
ד.
שיעור קביעות סעודה, ביאר מרן הרב זצ"ל בקיצור ש"ע (סימן מ"ח ס"ק ד') דהוא מאתים ושלושים גרם ומעלה, אך ממאה שמונים עד מאתים ושלושים הוא ספק וישתדל לא לאכול שיעור כזה.
העולה מן האמור:
א. אדם שאוכל סופגניות אפיות מברך המוציא, אמנם אם הם ממלואות מברך במ"מ ומעין שלש, כל שאכל עד לשיעור של מאתים ושלושים גרם, (אך לכתחילה לא יאכל יותר משיעור מאה ושמונים גרם) אך אם קובע סעודתו על כך, כגון שאוכל כשיעור מאתים ושלושים גרם ולמעלה, צריך ליטול ידיו ולברך המוציא וברכת המזון.
ב. סופגניות שעיסתן נתבשלה או טוגנה בשמן עמוק, הרוצה להחמיר יאכל בתוך סעודה של פת גמור ולכוון בברכתו להוציא את הסופגניות, אך מעיקר הדין אם לא אכל בסעודה אפילו אכל שיעור קביעות ולמעלה לעולם מברך רק במ"מ וברכת מעין שלש.