העלאת נפטר לארץ

שאלה

מת שנקבר בחו"ל על מנת שבעתיד יקברו אותו בארץ ישראל. האם צריך להמתין 12 חודש או אפשר להביאו מיד?

תשובה

עדיף שיחכו לזמן שודאי יתעכל הבשר לפי שיעור הארץ שלהם, (יש הבדל בין הארצות). אמנם עצם הפנוי יש להתייעץ עם רב המקום. כן הורה מורינו הגאון הרב יוסף אליהו שליט"א.

מקורות

איתא במסכתא שמחות פרק יג ה"ז "אין מפנין לא את המת, ולא את העצמות, ממקום בזוי למקום מכובד, ואין צריך לומר ממקום מכובד למקום בזוי; ובתוך שלו, אפילו ממקום מכובד למקום בזוי הרי זה מותר, שכן הוא כבודו". ופ"ד איתא שם "אמר רבי עקיבא זו היתה תחילת תשמישי לפני חכמים, השכמתי ומצאתי הרוג אחד והייתי מטפל בו בשלשה תחומי שבת עד שהבאתיו למקום קבורה וקברתיו, וכשבאתי והשערתי דברים לפני חכמים, אמרו לי על כל פסיעה ופסיעה שהיית פוסע מעלין עליך כאילו היית שופך דמים, ודנתי קל וחומר בעצמי, ומה אם עכשיו שנתכוונתי לזכות חטאתי, אילו נתכוונתי למעט על אחת כמה וכמה. וכשהיו אומרים דבר זה לפני רבי עקיבא היה אומר זו היתה תחילת זכותי".
ובגמ' בבא בתרא דף קנד ע"א "איתיביה רבי יוחנן לרבי שמעון בן לקיש: מעשה בבני ברק באחד שמכר בנכסי אביו ומת, ובאו בני משפחה וערערו לומר קטן היה בשעת מיתה, ובאו ושאלו את רבי עקיבא: מהו לבודקו? אמר להם: אי אתם רשאים לנוולו; ועוד, סימנין עשויין להשתנות לאחר מיתה". כלומר שהטעם שאסור לפתוח את הקבר הוא משום ניוול.
וכתב בהאור זרוע (הל' אבילות סי' תי"ט) "ועל ענין הולכת המת מעיר לעיר פירשתי אני המחבר ושאלתי מרבותי על מעשה שנעשה באחד שהתיר ביום טוב שני להוליך את המת מעיר לעיר אחרת ע"י היהודים והמת לא צוה, ובעיר שמת בה הי' בית – הקברות ולעיר שהוליכוהו שם לא נקברו אבותיו של מת. ודבר זה נראה בעיני אפילו בחול אסור, כי בזיון המת הוא וגם צער הוא שמטלטלים אותו מעיר לעיר, צא ולמד ממת מצוה, דאמור רבנן דקנה מקומו ואין בעל השדה יכול לעכב עליו מלקוברו בשדהו מפני שצער הוא לו שמטלטלים אותו ואינו נקבר מהרה במקום שמת וכאילו שופך דמים, דכל המוליך את המת כאלו שופך דמים, וכל שכן המוליך את המת ממקום שיש בו בית – הקברות, כדתניא: אמר ר"ע, זו הי' תחלת תשמישי לפני חכמים, השכמתי מצאתי הרוג אחד והייתי מטפל בו ג' תחומי שבת עד שהבאתיו למקום הקבורה וקברתיו, וכשבאתי לפני חכמים והרציתי דברים, אמרו לי: כל פסיעה ופסיעה שהיית פוסע כאלו היית שופך דם נקי. פירוש, מפני שהי' לו לקוברו במקום שנמצא, כדתניא לעיל בסמוך: מצא אותו בין שדה בור לשדה ניר, קוברו בשדה בור. ותניא: אין מפנין את המת ואת העצמות מקבר מכובד למכובד ולא מן בזוי למכובד ואצ"ל מן המכובד לבזוי ובתוך שלו אפילו מן המכובד לבזוי, ערב לאדם שיונח אצל אבותיו. והוא בחול מיתניא, כדמוכח בשמחות. הא למדת דאם הי' כבודו של מת אפילו באותה עיר יותר מעיר שמת בה אין מפנין אפילו את עצמות, כ"ש שאין מוליכין אותו כשהוא שלם דאיכא בזיון טפי, כדתניא: אר"א בר' צדוק, כך אמר אבא בשעת מיתתו: בני, בתחלה קברוני בבקעה ולבסוף לקטו עצמי ותנו בדלוסקמא וכו'. הא למדת שלא צוה להוליך עצמו אלא כשיהיו עצמות. וכל מת לענין [קברות] עירו כמת מצוה לענין מקומו". כלומר שהטעם משום צער למת.
וראה בכלבו בהל' אבלות דף קל"ג: "אין מעתיקין ממקום למקום, שהבלבול קשה למתים מפני שמתיראים מיום הדין. וזכר לדבר ישנתי אז ינוח לי (איוב ג', י"ג), ובשמואל (א' כ"ח, ט"ו) מהו אומר: למה הרגזתני"
וכתב השו"ע בסי' שס"ג סעי' 'א "אין מפנין המת והעצמות, לא מקבר מכובד לקבר מכובד, ולא מקבר בזוי לקבר בזוי, ולא מבזוי למכובד, ואצ"ל ממכובד לבזוי. ובתוך שלו, אפילו ממכובד לבזוי, מותר, שערב לאדם שיהא נח אצל אבותיו. וכן כדי לקוברו בארץ ישראל, מותר". ובסעי' ז' "אסור לפתוח הקבר אחר שנסתם הגולל, אפילו אם עוררים היורשים לפתחו כדי לבדוק אם הביא שתי שערות".
וכתב הט"ז יורה דעה סימן שסג ס"ק א "הטעם דבלבול קשה להם שמתייראין מיום הדין וזכר לדבר ישנתי אז ינוח לי".
ובש"ך בס"ק ד' כתב "משום כבוד המתים הקבורים באותה העיר שמבזה אותם שלא לנוח אצלם את זה".
ניוול
ובשו"ת יוסף אומץ סימן לט "וראיתי להרב מהר"ץ שם בסימן ן' שהסכים דפתיחת הגולל אפילו אין בודקין אותו הוא חמור דלפותחו ולראות בניוולו הוא חמור והאריך בזה. ומוכח מדבריו דאף שאין נוגעים בו כלל אסור שלא לראות בניוולו. ולכאורה מסוגית בתרא דף קנ"ד ודף קנ"ה הנז' דאמר רבי עקיבא אין אתם רשאין לנוולו משמע דדוקא כשזזין אותו לבודקו אז הם מנוולים אותו יותר. והכי מוכח ממ"ש דף קנ"ד דאמרי לקוחות זוזי שקל לינוול ולינוול. משמע דע"י הבדיקה שזזין אותו וממשמשין בו מתנוול יותר. ולא קפיד רבי עקיבא אלא כשהוא מתנוול יותר על ידיהם. וכן נראה מדברי הר"מ פרק כ"ט דמכירה שכתב אין שומעים להם לנוולו וכ"כ מור"ם סימן רל"ה שאין מנוולים המתים ע"ש. אמנם ודאי דאסיר כל שנסתם הגולל לפותחו משום חרדת ואימת הדין והמתים מתבלבלים וכמשז"ל".
החכם צבי (בסי' מ"ז) תירץ דר"ע נקט הטעם הגדול שבשניהם, שהוא הניוול, ולא נקיט הטעם החלוש ממנו שהוא הצער מחרדת הדין – לפי שהנוול קשה למת יותר מצער של חרדה, כמו דאמרינן בסנהדרין מ"ה, א, שלחכמים אין האשה נסקלת ערומה משום דבזיונא דאינש עדיפא לי' טפי מניחא דגופא, ופירש"י: "הלכך נוח לה שתיסקל בלבושה ותשהה למות ואף על גב דאיכא צערא דגופא, ולא תבזה אותה להפשיטה", הרי שהניוול קשה מן הצער.
ובספר שבות יעקב ח"ב סי' ק"ג עמד מעצמו על סברת החכם צבי וראייתו מסנהדרין הנ"ל, ודחה אותה: "דדווקא בחיים אמרינן דבזיונא עדיפא לי', שלא יתבייש בהאי עלמא, דהוא ביזוי לו ולזרעו אחריו, משא"כ צער הגוף הוא רק לפי שעה שהולך למות מיד בלאו הכי, משא"כ בעולם הבא חרדת יום הדין ודאי גדול מניוול לפי שעה".
נתעכל הבשר
אך בשרו עליו יכאב (איוב י"ד, כ"ב), אבל לאחר שנתעכל הבשר, פסק הדין וליכא חרדה וממילא מותר לפנות. ובירושלמי מועד קטן פ"א ה"ה: "בראשונה היו קוברין אותו במהמורות, נתעכל הבשר היו מלקטין את העצמות וקוברין אותו ברזים (בארונות העשויים מארזים). אותו היום הי' מתאבל ולמחר הי' שמח, לומר שנינוחו אבותיו מן הדין".
וחידש בשו"ת נודע ביהודה מהדורא קמא – יורה דעה סימן פט "תשובה מה שכתב מר דברקב לא שייך בלבול, יפה דן ויפה הורה ולא עוד אלא נלע"ד שאפילו בעצמות אם לא נשאר רק עצם בלי בשר לא שייך בלבול. וסמיכות שלי מדברי הטוי"ד סי' שס"ג נשאל לרבינו האי גאון וכו' והשיב דלא כדין עושים דהא חיישי רבנן למקום תפיסת שני מתים וכו'. הרי שעיקר החשש שמונחים עצמות הרבה מתים בגומא אחת אבל עיקר ליקוט עצמות ממקום קבר לא קפיד משום בלבול אלא ודאי דאחר עיכול הבשר ואז כבר פסק הדין ליכא בלבול ואך בשרו עליו יכאב כתיב אבל אחר כלות הבשר אין חשש.
ועוד ראיה מדברי הב"י שם שעל מה שכתב הטור הכא אין מלקטין וכו' כתב הב"י בת"ה מסיים בה מקום שנהגו וכו' וכתב על זה הרמב"ן ומסברא מקום שנהגו כגון שנהגו לשנותם אחר עיכול הבשר וכו' ע"ש. והיינו דקודם עיכול הבשר אי אפשר לנהוג כן משום בלבול".
וכן צידד בשו"ת מהר"ם שיק יורה דעה סימן שנד "אלא דלכאור' לפי מ"ש בתשובת חכ"צ סי' נ' דהא דנקטו הפוסקי' הטעם דאין מפנין משום חרדת הדין מיירי דווקא אם הי' הארון של המת ארון מסוגר ורק דמטלטלין אותו ממקום למקום ואז לא שייך רק משום חרדת הדין אבל לפתוח הארון וכ"ש אם קוברין כמו שקוברין עתה בזמנינו שהגוף מונח על הקרקע וצריך ליקח משם הרקב והעצמות ולפעמים יש שם בשר נרקב בכה"ג בוודאי יש בזיון דניוול טפי ונהי דנראה דאפי"ה עפ"י דין הש"ע מותר בכה"ג שהרי גם הש"ע מיירי כשקוברין בקרקע כדאי' שם סי' שס"ב דראוי לקבור בקרקע ואפי"ה התירו בש"ע לפנותו כדי לקברו בקבר אבותיו בסי' שס"ג מ"מ לדעתי יש לחוש אולי כשיפתחו הקבר ימצאו שם רקבון וגלד ולא יהי' באפשרי לקבץ כל הנ"ל ונמצא שפתחו את הקבר וניוולו את המת בחנם ולכך לדעתי שב וא"ת עדיף כיון שאין הכרח לזה (וגם לא ראינו ולא שמענו וכעין זה הולכין אחר המנהג):
ולכאורה אמרתי דבנידון הנ"ל אדרבה יש קולא יותר דלפי האמור לעיל כבר עבר מעת שנקברה ט"ו חדשים ומת מסתמא נידון י"ב חודש וא"כ שוב אין לחוש לחרדת הדין ומותר לפנותו ומטעם זה נראה לישב דקדוק של מרן הגאון הנ"ל דשם בסנהדרין אמרינן דמפנין עצמות דקברות דהתם שאני כיון דכבר נכלה כל הבשר ולא נשאר רק עצמות שוב אין דין כמו שלמדו חכז"ל מקרא דבשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל וכמו שהביא שם בסי' שס"ג בשם תשובת הרשב"א ליתן סיד על הבשר מטעם זה:
וא"כ מש"ס דידן מוכח רק עצמות כיון דאז שוב אין כאן חרדת הדין אבל עדיין לא ידענו במת שיש עליו בשרו אי מותר לפנותו לקברות אבותיו או לשלו ומיושב דקדוק של מרן הגאון זצ"ל ועכ"פ בענין הנ"ל נראה דיבקשו מחילה ממנה על מה שאין מפנין אותה לקברות משפחתה הוא משום חששא דלא רוצים לנוול אותה כדלעיל ובזה לדעתי תנוח נפש המת וגם נפש האם הנעצבת למנוחה ומשיבת נפש תשיג כן נ"ל ומ"ש עוד בענין פינוי עיין בתשובת נוב"י ח"א סי' פ"ט".
והקשה בשו"ת יוסף אומץ סימן לט "ודע דבשו"ת נודע ביהודה י"ד סוף סימן פ"ח כתב רב אחד דכשהוא תרווד רקב לא שייך בלבול והרב הגאון המחבר סימן פ"ט הוסיף לומר דאחר שנתעכל הבשר ונשארו העצמות לחוד לא שייך בלבול דכבר פסק הדין והביא ראיות על זה ע"ש אך יש להעיר ממ"ש דעצמות יהודה היו מגולגלים. וכן ממ"ש עצמותיו מרקיבין וצריך להתישב".
ובשו"ת שיבת ציון סימן סג כתב לדחות ראיות אביו בעל הנודע ביהודה "אמנם קשה לי דבירושלמי בספ"ב ממסכת מ"ק שהביא הטור וב"י בריש סימן שס"ג מפורש דגם העצמות אין מפנין ממקום למקום וז"ל הירושלמי. אין מפנין את המת ואת העצמות מקבר מכובד למכובד וכו' ולא ממבוזה למכובד עכ"ל, הרי מפורש דאף העצמות אסור לפנות משום חרדת דין ואם אמנם ראיות אאמ"ו הגאון זצ"ל המה חזקים מהא שהביא הטור בסימן שס"ג שנשאל רבינו האי על מה שמלקטין עצמות ומערבין אותן ומניחין בגומא שבמערה וכן בה"ק שנתמלא ואין להם מקום עוד לקבור מתיהם חופרים בקברי ישנים ומניחים העצמות לבד, השיב רבינו האי גאון דשלא כדין עושים דהא חיישי רבנן לתפיסת שני מתים, מזה הוכיח אאמ"ו הגאון זצ"ל מדכתב שהאיסור הוא שמניחים הרבה עצמות בגומא אחת מכלל דמשום פנוי העצמות מקבר לקבר ליכא למיחש דלא שייך חרדת הדין בעצמות, ושלא יהיה סתירה על רבינו האי מירושלמי נ"ל לומר שיש לדחות ראיות אאמ"ו הגאון זצ"ל דמשום פנוי העצמות מקבר לקבר ליכא קפידא בדין של רב האי גאון דכיון שנהגו כן מימים ימימה שאם נתמלא הבה"ק ומערות שמפנים העצמות כדי שיהיה מקום לקבור המתים א"כ הוי זה כאלו התנו מתחילה בשעת קבורה לפנות העצמות אם יתמלא הבה"ק והוי זה כמו שנתנו מתחילה ע"מ לפנות ואין בזה משום איסור בלבול כמו שהביא הטור והמחבר שם ולכך לא הרעיש על מנהגם זה כ"א משום דחיישי לתפיסת שני מתים, וכן מסיים שם שאם יש להם דוכתא אחרינא לקבור מתיהם אף על פי דוחק וטרחא ילך לשם ולא ינוול המתים, והטעם בזה כמ"ש דכל זמן שיש להם דוכתא אחרינא אסור דמתחלה לא היה דעתם לפנות העצמות אלא אם לא יהיה להם שום מקום לקבור מתיהם וכן מסיים הטור שם וכתב לפיכך אסור לפנות המת או העצמות ממקומן לצורך מת אחר, הרי מפורש דגם העצמות אסור לפנות, גם הראיה שניה שהביא אאמ"ו הגאון זצ"ל מבית יוסף שהביא דברי הרמב"ן ז"ל בספר תורת האדם שכתב דמקום שנהגו לשנותם היינו אחר עיכול הבשר מכלל דקודם עיכול הבשר אי אפשר לנהוג כן משום בלבול, גם מזה אין ראיה דיש לומר דאין כוונת הרמב"ן ז"ל לומר דאחר עיכול הבשר מותר לפנות אלא כוונת הרמב"ן ליתן טעם למקום שנהגו ללקט העצמות היינו משום שנוהגין לקבור את מתיהם בלי ארון בקרקע כדי למהר עיכול הבשר דכשהמת מונח בקרקע בלי ארון אז נתעכל הבשר מהר וכן הביא אח"כ כשנהגו לקבור במהמורות בלי ארון כדי שיתעכל ואח"כ נותנים העצמות בארון דרך כבוד וא"כ הוי זה כמו שהתנו מתחלה לפנות העצמות אחר עיכול הבשר וליכא איסור כיון שקוברין רק לפי שעה כל משך זמן העיכול.
אמנם ראיתי בס' תורת האדם שכתב הרמב"ן שם ונהגו לקבור במהמורות בלי ארון כדי שיתעכל הבשר ויתנו העצמות בארון מותר סימן יפה לו שאומרים נינוחו עצמותיו מן הדין עכ"ל, מזה הוא קצת ראיה לאאמ"ו הגאון זצ"ל, אבל גם מזה אין ראיה ולאו כוונת הרמב"ן דאחר העיכול ליכא בעצמות משום איסור פנוי המתים אלא כוונת הרמב"ן דלכך קוברים במהמורות בלי ארון למהר העיכול משום דזה ודאי כל זמן שהבשר קיים אינו נוח מן הדין כמ"ש אך בשרו עליו יכאב ולכך עושין תחבולה למהר עיכול הבשר אבל אעפ"כ עדיין איכא חרדת הדין בעצמות אם מפנים העצמות ממקום למקום רק ההיתר במקום שנהגו הוא משום דנתנו מתחילה לקבר כדי לפנותו כמ"ש לעיל.
עוד נראה לי לומר דאף אם יהבינא להך סברא דאחר עיכול הבשר שוב ליכא חרדת הדין ופסק הדין לגמרי מ"מ טעם הירושלמי שאוסר אף פנוי העצמות הוא משום ניוול וס"ל להירושלמי דגם בעצמות בלי בשר ג"כ שייך ניוול כשרואין גווית האדם מפורק בלי לבוש עור ובשר, ובפרט לפ"מ שכתב אאמ"ו הגאון זצ"ל בנו"ב מה"ת חלק יו"ד סי' קס"ד שהניוול להחיים כשרואין סוף האדם שנשארו רק עצמות ע"ש, ואף שהכל בו שהביא הב"י בסי' שס"ג כתב לפרש טעם הירושלמי שאין מפנין המתים משום חרדת הדין, נ"ל דמפרש כן על איסור פינוי המתים בטרם שנתעכל הבשר בזה יש תרי טעמים, א' משום ניוול כמו שאמר ר"ע במסכת ב"ב, ועוד טעם משום חרדת הדין כמו שאמר שמואל הנביא לשאול במעשה דבעל אוב למה הרגזתני לעלות ואיתא במסכת חגיגה דף ד' ע"ב דאזיל שמואל ואתיה למשה בהדיה אמר ליה דלמא ח"ו לדינא מתבעינא קום בהדאי וכו' ע"ש, הרי דקודם עיכול הבשר איכא תרי טעמי, חד משום ניוול ואידך משום חרדת הדין, אבל אחר העיכול אם לא נשארו רק עצמות אף דליכא משום חרדת הדין מ"מ אסור לפנות העצמות משום ניוול.
ולפ"ז יש לישב למה נקט ר"ע במסכת ב"ב במעשה דבני ברק הטעם משום דאינן רשאין לנוולו ולא נקט הטעם משום חרדת הדין דטפי מסתבר ליה לר"ע לנקוט טעם מספיק דגם במקום דליכא חרדת הדין עכ"פ איכא משום ניוול.
היוצא מזה דבירושלמי ובטור ובב"י בסי' שס"ג מפורש דגם בעצמות אסור לפנות ממקום למקום. אמנם אעפ"כ אין לאסור בנדון דידן ואדרבה מצוה וחיוב הוא לפנות העצמות קודם שמחזיק בו אחר כמו שהביא הב"י וש"ע בסי' שס"ג שאם אינו משתמר בזה הקבר שיש לחוש שיוציאוהו מצוה לפנות למקום אחר, והרי בנדון דידן אם ישתקע הבה"ק ברשות אחרים איכא למיחש שיוציאו העצמות או ינהגו בו מנהג בזיון.
סיומא דהך פסקא שאם אי אפשר לרצות השר להניח הבה"ק ביד ישראל ויש לחוש לאיבה וצריכין להניח לו הבה"ק אזי יראו עכ"פ לפנות הקברים עד מקום שידם מגעת ויקברו העצמות מכל קבר וקבר בפני עצמו בבה"ק החדש ויזהרו שלא לקבור עצמות משני מתים בקבר אחד כמו שפסק הטור בשם רבינו האי גאון".
ציווה
ובתשו' הרשב"א ח"א סי' שס"ט (הובא גם בב"י יו"ד שס"ג), כתב באחד שצוה קודם מותו שישאוהו למקום אבותיו וביום שמת נאנסו ולא היו יכולין לישא אותו שמה והכניסוהו לשעה בקבר מקום פטירתו, ונשאל הרשב"א אם מותר לפנותו ולהוליכו, והשיב: "ולפנותו ממקומו [עמוד תרכב] כדי לקוברו במקום שצוה למקום קבורת אבותיו מותר… שערב לו לאדם להיות נקבר אצל אבותיו… וכן בשנתנוהו מתחלה על דעת לפנותו מותר… ובנידון דידן שצוה לפני מותו ושנקבר על דעת לפנותו שהוא מותר ומצוה על בניו לקיים דבריו". וראה בב"י שהביא דברי הר"י שבצווה בכל עניין מותר.
וכתב בשו"ת זכרון יוסף, חו"מ סי' ט' (הובא גם בחידושי רע"א ליו"ד) לדחות דברי הש"ך דאם כן אמאי בצוה שומעים לו? אלא טעם האיסור הוא משום בזיון המת להוליכו ולטלטלו ממקום למקום, וגם יש לחשוש שמא יסריח בדרך ויש בזה נוול למת, ולכן בצוה מותר להוליכו – דרשאי אדם למחול על בזיונו ונוולו.
להעביר לארץ
בתוספתא ע"ז פרק ה מובא: "כל הקבור בארץ ישראל באילו קבור תחת המזבח. כתיב הכא מזבח אדמה תעשה לי וכתיב התם וכפר אדמתו עמו". והביא הש"ך סימן שסג סעיף א אות ג: "שהוא כפרתו שעפר ארץ ישראל מכפר שנאמר וכפר אדמתו עמו". וכתב הרמב"ן תורת האדם שער הקבורה "אבל לכפרה שלו ולכבודו כגון להעלותו לארץ ישראל ולירושלים או לקברות אבותיו – מותר".
וכתב בפת"ש ס"ק ב' "כדי לקברו בא"י עי' (בתשובת ר"ל בן חביב סי' ס"ג) שכתב דאף אם גילה דעתו בחייו בפירוש דלאו שפיר למיסק מיתנא לארעא דישראל (וכדעת רבי בר קיריא בירושל' סוף כלאים) אפ"ה שרי לבנוהי למיסקיה ומצוה קא עבדי מיהו היכא דפקיד לבניו בפירוש דלא לסקוהו אינו רוצה להפריז על המדה ולהורות לבניו שיעברו על דבריו ע"ש".
וכתב בגשר החיים פכ"ז סעי' ח' "ומנו בזה ד' תעליות א. התחיה בארץ בלי גלגול מחילות ב. ניצולר מחיבוט הקבר ג. אינו נעשה רימה ותולעה ד. עלית נשמה עולה דרך שער השמים באופן ישר". אמנם הכא יש רק עניין א', ולכן נראה שימתינו לי"ב חודש שיכלה הבשר כך שלא יתנוול שם.
ובתשו' הרדב"ז ח"ב סי' תרי"א: "שכל שהוא לתועלת המת אין בו משום בזיון, כי זהו כבודו. והראי' מדתנן במס' שקלים: כל הכלים הנמצאים בירושלים דרך ירידה לטבילה טמאין… דברי ר"מ. ר"י אומר: כולם טהורים חוץ מן הסלע והמגריפה והמריצה המיוחדים לקברות. פירוש מגריפה – כלי שגורפין וכונסין בו העצמות כשהם מפוזרים. מריצה – כלי שרוצצים ומשברין בו עצמות המת להכניסם בסל להוליכם ממקום למקום". וראה בשרידי אש ח"ב סי' ק' בארוכה.
העולה
עדיף שיחכו לזמן שודאי יתעכל הבשר לפי שיעור הארץ שלהם, (יש הבדל בין הארצות). אמנם עצם הפנוי יש להתייעץ עם רב המקום. כן הורה מורינו הגאון הרב יוסף אליהו שליט"א.