פדיון הבן לתינוק בן של גוי ויהודייה

שאלה

פדיון הבן ‏-אבא אינו יהודי ,ואמא יהודית האם אנחנו אומרים כשיגיע לבר מצוה עושים לו פדיון (שו״ע) או נעשה עכשיו אחרי 30 יום. הבעיה אם נחכה עד גיל 13 אולי לא יעשה בכלל. ‏הם לא שומרים תורה מצות ‏וכמעט ודאי שישכחו מזה?

תשובה

לספרדים ולאשכנזים – טוב שיפדו אחרים, אחרי שלושים יום מהלידה עם ברכה.

מקורות

הינו חייב בפדיון כמבואר בשו"ע סי' ש"ה סעי' י"ח וכתב הש"ך בס"ק כ"ב "לכשיגדיל דהכהנת אינה חייבת בפדיונו דאין האשה חייבת לפדות את בנה כדלעיל סעיף ב' והישראל בעל הכהנת פשיטא דאינו חייב בפדיונו שהרי אינו אביו שנתעברה מן העובד כוכבים ולפ"ז אם לא נתעברה מן העובד כוכבים רק שנתחללה בביאת עובד כוכבים ואח"כ נתעברה מישראל חייב בפדיונו".

ב

כתב השו"ע ביו"ד סי' ש"ה סעי' ט"ו "עבר האב ולא פדה את בנו, כשיגדיל חייב לפדות עצמו.  (ויש מי שכתב דכותבין לו על טס של כסף שאינו נפדה ותולין לו בצוארו, כדי שידע לפדות עצמו כשיגדיל) (מהרי"ל)".

פתחי תשובה יורה דעה סימן שה ס"ק כה "עיין בת' זכרון יוסף חי"ד סוס"י כ"ו שכתב דהיינו שיהיה בן י"ג שנה דוקא דאע"ג שחייב בכל המצות מדרבנן משהגיע לחינוך היינו דוקא במצות שיכול לקיימן גם אחר שיגדיל משא"כ במצוה זו דפדיון שאם יקיימנה עכשיו לא יכול לקיימה שוב כשיגדיל ע"ש וכעין סברא זו כתב המזרחי סוף פרשה לך לך בטעם הדבר לא מל אאע"ה א"ע קודם שנצטוה ע"ש ועמ"ש לקמן ר"ס שע"ג"

ש"ך יורה דעה סימן שה ס"ק כ "הל' מגומגם די"ל גם המחבר מודה בהא מיהו לפי מ"ש לעיל ס"ק י"א א"צ לטס של כסף וגם לרוב פעמים הטס של כסף בא לידי איבוד ע"כ טוב יותר לפדותו הב"ד כשהוא קטן".

וכתב הרמ"א בסעי' י' "ואין האב יכול לפדות על ידי שליח. וגם אין ב"ד פודין אותו בלא האב (ריב"ש סי' קל"א".

ש"ך יורה דעה סימן שה ס"ק יא "וכן הב"ד יכולים לפדותו בלא האב אם עבר האב ולא פדאו או אם מת האב קודם שנפדה וכל שכן שאבי אביו יכול לפדותו בכה"ג עכ"ד וע"ש שהאריך וכ"פ מהרש"ל בשם מהר"מ מ"ץ והובא בדרישה סעיף י"ד דיכול לפדותו ע"י שליח, ובספר מע"מ כתב שם דאין הב"ד יכולים לפדותו כשמת האב כשהוא קטן דכל עוד שהוא קטן אינו בר חיובא כו' ואין דבריו מוכרחים וע"ל ס"ק כ'".

וכתב בשו"ת חתם סופר חלק ב (יורה דעה) סימן רצה "בהא סלקינין אם גם דעתו דעת תורה מסכמת מהיות טוב יפדנו ב"ד בברכה בלי שם ומלכות בממון של היתום או יזכו לו הממון ויתנו לכהן במתנה ע"מ להחזיר כעצת מעדני מלך הנ"ל ויתלו לו ט"ס של כסף שחקה עליו ספק פדוי ולכשיגדיל ויביא ב' שערות יחזור ויפדה עצמו כנ"ל ומתוך הדברים למדנו באם האב חי ואינו בעיר טוב יותר שיפדה האב במקום שהוא שם מאשר יפדנו ע"י שליח ומ"ש דגול מרבבה סי' ש"ה דלית ליה חזקת חיים במ"כ לפום רהיטא לא עיי' ספ"ק דעירוכין דאפילו לעובר במעי אמו אמרינן מהו דתימא לא הוה ליה חזקה דחיותא קמ"ל דיהיבנא ליה חזק' חיות אפי' לחלל שבת עליו מכ"ש הכא דליכ' אלא ספק ברכה לבטלה דרבנן בעלמא כשיפדה ע"י שליח נפלין ברברבתא הנ"ל וכן ראיתי מעשה ממ"ו חסיד שבכהונה זצ"ל [ועיין בסי' הקודם]".

וכתב ערוך השולחן סעי' י"ד "וכן נראה מדברי רבותינו בעלי הש"ע סעי' ט"ו שכתבו עבר האב ולא פדה בנו כשיגדיל חייב לפדות את עצמו ויש מי שכתב שכותבין לו על טס של כסף שאינו נפדה ותולין לו בצווארו כדי שידע לפדות עצמו כשיגדיל עכ"ל ומדלא כתבו שאחרים יפדו אותו ש"מ דס"ל דאין לאחרים לפדותן אך באמת אין ראיה מזה דאינהו דינא קאמרי ועל אחרים ליכא דינא שמחוייבים לעשות כן ופשיטא שאם רצונם לפדותו תבא על ידם ברכה וכן דעת אחד מהגדולים שטוב יותר שהב"ד יפדוהו בקטנותו ויזכו המעות להכהן בעבורו משום דהרבה פעמים נאבד הטס וישאר לגמרי בלא פדיון [נקה"כ] ואין זה כבתוך ל' יום שהרי כבר הגיע זמנו אלא שאין על מי להטיל המצוה אלא על עצמו ובאמת תיכף חל חיוב עליו אלא שלא שייך חיוב על הקטן ולכן אם אחרים פוטרים אותו מחיובו וודאי דטוב וישר הוא אבל לא שנאמר דהוי בתוך ל' יום ואין בזה שום טעם לומר שהוא כבתוך ל' [כנלע"ד] וגם אין לומר שאין זה זכות אלא חובה משום דרוצה לעשות המצוה בעצמו כשיגדיל [וזהו טעם הט"ז] וגם זה אין סברא כלל דאדרבא וודאי ניחא ליא שתקויים המצוה כעיקרה מבן ל' יום דהתורה כשצוותה דאם לא פדה אביו שחייב הוא לפדות עצמו כשיגדיל לא פטרה גוף זה מפדיון בהגיעו לזמן חיובו אלא שאין על מי להטיל ולא הטילה תורה על ב"ד כבמילה משום שיש כאן הפסד ממון ולכן אמרה תורה דהוא מחוייב לכשיגדיל אבל לא שכל הזמן הזה אין חיוב כלל על הגוף הזה [והנה הח"ס סי' רצ"ה והחמ"ש סל"א נטו להט"ז וכתבו שיפדוהו ב"ד עתה בלא ברכה ולתלות לו טס שבהגדלו יפדה עוד א"ע בלא ברכה ומימינו לא שמענו זה והגר"א סקי"ד פסק בפשיטות כהש"ך וכן נראה עיקר לענ"ד וכמדומה שכן המנהג]".

וכתב מרן הרב בהערות לקיצו"ש סי' קס"ד הערה ח' "יש אומרים לתלות קמיע לתינוק שאין לו אב שכשיגדיל ידע לפדות את עצמו אבל המנהג שלא להמתין עד שיגדל כיון שיש בזה חשש סכנה ולכן בית דין או סבו או אדם אחר פודים אותו".

העולה

לספרדים ולאשכנזים – טוב שיפדו אחרים עם ברכה.