שאלה:
מה הדין לגבי קליפות אגוזים ושקדים בשבת, האם לכתחילה מותר להניחן בצלחת?
תשובה:(מאת מרן הרב מרדכי אליהו)
קליפות שאינן ראויות למאכל בהמה הן מוקצה ואסור לטלטלן, ואסור להניחן בתוך צלחת מדין מבטל כלי מהיכנו[1]. ועל כן צריך להניח בתוך הצלחת מקודם לחם או פרי, ואח"כ את הקליפות, וכשירצה לזרוק את הקליפות לאשפה, יקחן בכלי עם הפרי, ושם יוציא את הפרי על מנת לאוכלו מיד, וישליך את הקליפות[2]. ואם אי אפשר להוציא את הפרי או שהוא מלוכלך, יכול לזרוק את הפרי לאשפה ואין בזה משום "בל תשחית"[3].
ועיין שו"ע (סי' ש"ח סעי' כ"ז) ולמשנ"ב שם (ס"ק קט"ז) שמשמע, שמותר להניח את הלחם אחר שהניח את הקליפות, ולכה"ח שם (ס"ק קפ"ה) אוסר ומצריך להניח ראשית את הלחם או את הפרי, ועיין בא"ח (ש"ש פרשת מקץ אות ט"ו)[4]
מקורות:
[1] כתב הבא"ח (ש"ש פרשת מקץ סעי' ט"ז): "כל דבר שאסור לטלטלו – אסור ליתנו בתוך כלי, משום דהוי מבטל כלי מהיכנו, ולכן אסור להניח כלי על השלחן כדי להניח בו קליפי ביצים או קליפי אגוזים וכיוצא שאין ראויים למאכל אדם. ודוקא אם כלי זה הוא ריקן שאין בו דבר הראוי למאכל אדם".
יש שהקשו על הבא"ח שאוסר הנחת כלי ע"מ לתת בו קליפות, ומביאים את דברי הב"י (סימן רס"ה), וז"ל: "כתוב בהגהות אשר"י (פ"ג סי' י"ח) דמותר לתת כלי תחת נר של שעווה, דכיון דאפשר לנער האיסור מתוך הכלי, לא חשיב מבטל כלי מהיכנו, ולא דמי לשמן שאינו רוצה לנערו ולהפסידו, משום הכי הוי מבטל כלי מהיכנו, אבל האי נר ודאי ינער קודם שיאחז האור בכלי". והביאו המשנ"ב (סי' רס"ה ס"ק ה'), וז"ל: "אסור לשים כלי לקבל שמן – אבל מותר לתת תחת נר של שעוה או של חלב שחושש שמא יפול וידליק מה שתחתיו ומניח שם כלי שיפול על הכלי, ומטעם דכיון דאפשר לנער מיד האיסור מתוך הכלי, כמש"כ סימן רע"ז, לא חשיב מבטל כלי מהיכנו, ולא דמי לשמן שאינו רוצה לנערו ולהפסידו". כלומר, יש חילוק בין שמן שרוצה שיתקבל בתוך הכלי וניחא לו בכך ולכן אסור לשים תחתו כלי, לבין חלב ושעוה שהוא לא רוצה שיהיו בכלי רק שאינו חפץ שילכלכו שם וממילא ינערו אח"כ. ולכן מותר להניח כלי מתחת למקום המתקבל שם שעוה, ואין זה נקרא מבטל כלי מהיכנו. וא"כ לפ"ז יקשה לכאורה על הבא"ח מדוע אסר לשים את הקליפות לתוך הכלי, הרי יכול לנער אותם, שהרי הם פסולת ולא ניחא לו לאדם בשימורם?
אמנם למרות שהב"י הביא חילוק זה של ההגהות אשר"י, מ"מ לא פסקו בשו"ע. וגם בב"י מבואר דלא ס"ל את דברי ההגהות אשר"י להלכה, משום שכתב שדברי ההגהות אשר"י תלויים במחלוקת האם דין בסיס לדבר האסור הוא דוקא כאשר מניח את המוקצה בערב שבת על מנת שיהא על ההיתר כל השבת או אפילו אם הניח מדעתו רק לחלק מהשבת. ונחלקו בזה הראשונים, וז"ל הב"י: "וצריך לומר דסבירא ליה כדעת בעל התרומות (סי' רנ"ד ד"ה "פרק הנוטל") שכתב רבינו בסימן ש"ט (עמ' קצ"ט) דלא מיקרי מניח אפילו הניח האיסור מדעתו אלא אם כן דעתו שישארו שם כל השבת, אבל אם היה דעתו ליטלם בשבת הוי שוכח ושרי לנער אבן שעל פי חבית ומעות שעל הכר, דאילו לדעת מי שחולק עליו, כל שהניח דבר האסור מדעתו מיקרי מניח ונעשה כלי בסיס לדבר האסור ואסור לנערו. וכבר הזכיר הר"ן סברא זו בריש פרק מי שהחשיך (ס"ו ע"ב ד"ה "דאי בעי") בשם הרז"ה (שם), וכתב (הר"ן שם ד"ה "ואחרים") שיש חולקין ואומרים דכשם שאסור לבטל כלי מהיכנו לכל היום הכי נמי אסור לבטלו למקצתו של יום".
ואכן השו"ע (סי' ש"ט סעי' ד') מביא מחלוקת זו, וז"ל: "שכח אבן ע"פ חבית, או מעות על הכר – מטה חבית על צדה והאבן נופלת, ומנער הכר והמעות נופלים; ואם היתה החבית בין החביות, בענין שאינו יכול להטות אותה במקומה – יכול להגביה כמו שהיא עם האבן למקום אחר להטותה שם כדי שיפול מעליה. ואם הניחם עליה מדעתו, על דעת שישארו שם בכניסת השבת – אסור להטות ולנער. וי"א דאפילו הניחם שם ע"ד שישארו שם בכניסת השבת כדי שיטלם בשבת – מותר להטות ולנער בשבת; ולא אסרו אלא במניחם על דעת שישארו שם כל השבת". נמצא שהשו"ע סובר בסתם שאף אם הניח מדעת בערב שבת שיוציאם במהלך השבת הוי מוקצה, וקי"ל ש"סתם ויש – הלכה כסתם". ולדעה זו לא ס"ל את דעת ההגהות אשר"י ויהא אסור להניח כלי אף לקבל את השעוה והחלב אפילו שיכול לנערם. ונמצא לפ"ז מבוארים דברי הבא"ח שאסור ליתן את הקליפות לתוך כלי משום מבטל כלי מהיכנו.וע"ע לקמן בהערה הבאה.
[2] בגמ' שבת (קמ"ג ע"א): "תנן, בית שמאי אומרים: מעבירין מעל השולחן עצמות וקליפין. ובית הלל אומרים: מסלק את הטבלא כולה ומנערה". ובגמ' שם: "אמר רב נחמן: אנו אין לנו אלא בית שמאי כרבי יהודה, ובית הלל כרבי שמעון". ופירש רש"י שם: "אין אנו סומכין על משנתינו כמות שהיא שנויה אלא מוחלפת השיטה, ובית שמאי כרבי יהודה ובית הלל כרבי שמעון".
ונחלקו הראשונים באלו עצמות איירי. דעת רש"י שם (ד"ה "עצמות"), שמדובר אפי' בעצמות שאינן ראויות למאכל בהמה. אבל דעת התוספות (שם ד"ה "עצמות וקליפין") שמדובר בעצמות שלכל הפחות ראויין למאכל בהמה. וכן כתבו הרי"ף (נ"ט ע"ב) והרא"ש (שם פרק כ"א סי' ב') והר"ן (שם ד"ה "מתני'") והרמב"ם (שבת פרק כ"ו הל' ט"ז).
ומרן בשו"ע (סי' ש"ח סעי' כ"ז) כתב, וז"ל: "עצמות שראויים לכלבים, וקליפים שראוים למאכל בהמה, ופרורים שאין בהם כזית – מותר להעבירם מעל השלחן; אבל אם אין הקליפים ראוים למאכל בהמה – אסור לטלטלם, אלא מנער את הטבלא והם נופלים. ואם יש פת על השלחן – מותר להגביה הטבלה ולטלטלה עם הקליפים שאינם מאכל בהמה, שהם בטלים אגב הפת".
לכן, יכול להניח את הקליפות בצלחת, אך יזהר להניח בתוכה קודם לכן חתיכת לחם או דבר אחר שיש לו ערך ואינו מוקצה, ורק אחר כך יניח בתוכה את העצמות והקליפות, כך שהצלחת תהפך ל"בסיס לדבר המותר והאסור" ותהיה מותרת בטלטול כשיהיו עליה הלחם והקליפות. אבל אם יניח את העצמות והקליפות על כלי שאין בו חתיכת לחם וכדו' הוא "מבטל כלי מהיכנו" ואסור, וכן יעשה בעצמות הנשארות מהאוכל, שיניח בצלחת מעט לחם וכד' לפני ששם בה את העצם. דרך נוספת היא להשאיר מעט בשר על העצם ואז אינה מוקצה (ועיין למשנ"ב שם ס"ק קי"ד).
לכן למעשה, הדרך הטובה ביותר, שיניח בצלחת המיועדת לפסולת בעודה ריקה פרי הראוי לאכילה, ואח"כ יניח בה את הפסולת, ולפני שזורק הכל לאשפה יטול את הפרי בידו (ברירת אוכל מתוך פסולת שמותרת בשבת) ויאכל אותו, ואת השאר יזרוק. וכן פסק הבן איש חי (ש"ש מקץ סעי' ט"ז) לאסור לשים קליפי ביצים או אגוזים בכלי משום מבטל כלי מהיכנו, אלא א"כ יניח קודם בכלי מאכל אדם, אמנם אנו סוברים שמותר להניח גם דבר שהוא עומד למאכל בעלי חיים המצויים אצלו, ואח"כ את הקליפות כיון שהקליפות בטלות לגביו, ועי"ז לא נעשה מבטל כלי מהיכנו ע"י הנחת הקליפות על הצלחת.
והטעם שיכול לטלטל את הצלחת עם הקליפות והלחם, אע"פ שבכל בסיס לדבר האסור והמותר צריך לנער את המוקצה אם יכול, ביאר הכה"ח (שם ס"ק קפ"ה), וז"ל: "כלומר אף על גב דבכל מקום דהוי בסיס לאיסור ולהיתר אם יכול לנער – צריך לנער, כמ"ש סימן ש"ט סעיף ג' ולא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד כמ"ש סימן שי"א סוף סעיף ה', שאני הני שהם בטלים לגבי פת, אבל כל מידי דלא בטיל לגבי פת ולא הוי עליה תורת כלי אין מטלטלין אגב פת". וכן כתב ערוך השולחן (שם סעי' נ"ב) [מיהו החזו"א (הלכות שבת סימן מ"ח ס"ק ג') כתב שדברי השו"ע שאם יש פת על השולחן – מותר לטלטל השולחן אף ללא ניעור הקליפין, אין להם מקור בגמרא, ואף שכתוב בגמרא (שבת קמ"ג ע"א): "שמואל מטלטל להו אגב ריפתא" ומשמע לכאורה כדברי השו"ע, דחה זאת החזו"א וסבר שטלטול גרעינים המונחים על הלחם שונה מטלטול שולחן שבו יש גם גרעינים וגם לחם, ומ"מ למעשה כתב החזו"א: "מיהו על הרוב אי אפשר לנער במקומו שיהיו נדרסין תחת רגליו, והלכך מותר לטלטל הטבלא למקום האשפה או לאבוס ולנערה שם, וזהו בכלל צריך למקומו המבואר בשו"ע"].
[3] ראה בספר חסידים (סי' תרס"ז), וה"ה לכאן כיון שיש לו שום צורך בפרי.
[4] אם הניח את הקליפות בכלי ריקן, נחלקו הפוסקים אם מותר להניח עתה דבר מאכל כדי להתיר לטלטל את הצלחת.
מקור הדין הוא בגמ' שבת (ל' ע"ב; מ"ג ע"ב), שם מבואר שאם יש מת והוא מוקצה, היו מניחים עליו דבר היתר כדי שיהיה מותר לטלטלו. במקום אחר (קמ"ב ע"ב) אומרת הגמרא: "רב אשי אמר … לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד".
וכתב הב"י (סי' ש"י): "והר"ן (כ"א ע"ב דבור ראשון) כתב פירוש אחר בשם הרמב"ן (מ"ז ע"א ד"ה "מחתה") שאפילו באפר שאינו ראוי – שרי, והכי קאמר: מטלטלין כנונא אגב קיטמיה, כלומר שאף על פי שהאפר אינו ראוי, ואיכא נמי בתוך הכנונא דבר אחר שאינו ראוי לטלטל דהיינו שברי עצים, אפילו הכי כיון שהמחתה מותרת לטלטלה מפני שהיא ראויה לתשמיש – אין אוסרין אותה מפני אפר ושברי עצים שבה, משום דהנהו מילי טפלים הם לכלי ובטלי אגבה ולא הויא מחתה לדידהו בסיס לדבר האסור". לפ"ז אם אדם הניח קליפות על הצלחת, הדין שמותר לטלטלה כיון שמתבטלות לגבי הצלחת, וכתב הב"י: "וכתב עליו הר"ן ולא נראה לי שיהא דעת הרי"ף כן, דלדידן דלא קיימא לן כרבי שמעון במוקצה מחמת איסור לא משכחת לה שיהא האפר דבר שאינו ניטל ותהיה הכנונא מותרת אלא כשהסיקו גוי בשבת דלא אתקצאי בין השמשות, אי נמי באפר שהוסק מערב שבת אלא שאינו ראוי לטלטלו מפני שנפלו עליו מים וכיוצא בו, וכל כיוצא בזה היה לו להרי"ף לפרש, עכ"ל". וכו'. כלומר שדעת הרי"ף שאע"פ שהכלי חשוב מדבר האיסור המונח עליו, הוא נעשה בסיס לו כיון שבא לשמשו, שאם לא כן היה לו לפרש.
וכתב בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' תתמ"ו): "שק שיש בו כיס מעות – שרי לטלטל בשבת, כמו כינונא אגב קיטמא, אע"ג דאיכא עליהם שברי עצים, אבל להניח ביום השבת כדי לטלטל הכיס – אסור אפילו להציל מן הדליקה או מן הגנבים או מן הלסטים או מן המלכות, כדמוכח בפרק נוטל (דף קמ"ב ע"ב) גבי שכח ארנקי בחצר, ודסקייא מלאה מעות דאמר מר זוטרא הלכתא ככל הני שמעתא, ורב אשי אמר: אפילו שכח נמי לא אמרו אלא בכיכר או בתינוק או כלאחר יד בלבד, וקי"ל כרב אשי דאמר: אפילו שכח נמי לא אמרו אלא בכיכר (או תינוק למת בלבד)", והביאו הב"י בסי' ש"י. משמע מלשון הרשב"א שאם הניחו כיס מעות בערב שבת בתוך השק, אף שאין בשק גם דבר היתר – מותר לטלטלו, והטעם לכאורה – שהשק לא מתבטל לכיס המעות, אבל אסור להניח ביום השבת כדי לטלטל [וראה בגדי ישע על המרדכי רמז תמ"ז ס"ק א' שביאר כן בדעת הרשב"א].
אמנם בשו"ת הרשב"א (ח"א סימן כ"ב) כתב: "שאלת עוד: מת ביום טוב ראשון דאמרו ז"ל: יתעסקו בו עממין, לאחר שהוא נתון בארונו מהו לטלטלו ישראל להוציאו לבית הקברות, מי נימא מותר מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה שלא לצורך או לא נאמר שזה כהוצאת אבנים לבנין. וכן אם מותר לטלטלו על ידי ארונו כמעות בתוך התיק וכאבן בתוך הכלכלה. תשובה: זו מחלוקת ישנה היא ואם באתי לכתוב דברי הראשונים בראיותיהם עמל היא בעיני, אבל אנו מקובלים מרבותינו נוחי נפש שאסור, ואם יש אצלכם ספר תורת האדם לרב רבי משה בר נחמן ז"ל לשם תמצאו הכל בארוכה. מכל מקום מה שאמרת שמותר לטלטל התיבה אף על פי שיש מעות בתוכה וארגז שיש בתוכה אבן, אינו כן, כי לא אמרו אלא מצילין תיק הספר עם הספר ותיק התפילין עם התפילין אף על פי שיש בתוכן מעות מפני שהתיק תשמיש הספר והתפילין, והן עיקר והמעות כטפלה, והתירו לו לטלטל הכל מחמת הצלת הספר והתפלין כדי שלא יתעכב בהצלתן עד שיוציא הספר והתפלין ינער את התיק. וכן הדין בכלכלה שיש בה פירות והאבן בתוכה שאם הם פירות דלא מטנפי – אסור להוציאה עד שינער את האבן מתוכה, כדאיתא בפרק נוטל בגמרא תיבה שיש בתוכה מעות כיוצא בה, ואם אין בה אלא מעות לית דין ולית דין שאסור לטלטלה דנעשית בסיס לדבר האסור, כמעות שעל הכר וכיוצא בזה והמת שבארון כיוצא בזה, וכל שכן שהארון אינו אלא לתשמישו של מת ונעשה לו בסיס גמור". א"כ משמע דלא כהרמב"ן דהארון מתבטל לגבי המת כיון שנעשה תשמיש למה שעליו.
ויש ליישב ע"פ דברי הרמ"א (סימן ש"י סעיף ח' בהגהה), שכתב: "וכל זה לא מיירי אלא שהיה ההיתר עם האיסור מבעוד יום; אבל אם היה האיסור עליו לבד – לא מהני מה שהניח אצלו ההיתר בשבת (ב"י בשם תשובת הרשב"א)". כלומר הרמ"א מבאר את תשובת הרשב"א – לגבי שק שהניח בתוכו בע"ש כיס מעות דמותר לטלטלו, דאיירי באופן שמונח בשק מערב שבת דבר היתר החשוב יותר מהמעות.
וכתב השו"ע (סי' ש"ח סעי' ה'): "יש מתירים לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור אפי' מחמה לצל על ידי ככר או תינוק". ובסימן שי"א (סעי' ה'): "לא התירו לטלטל על ידי ככר או תינוק אלא במת בלבד, אבל לא בשאר דברים האסורים לטלטל".
וביאר הט"ז (סימן שי"א סק"ה): "ואין להקשות ממה שכתב בסי' ש"ח סעיף ה' דכלי שמלאכתו לאיסור – שרי מחמה לצל על ידי כיכר או תינוק, הכא שאני כיון דהוקצה מחמת גופו, הוא כאבן, מה שאין כן התם דעל כל פנים כלי הוה. וזו הוא ששנינו מדוכה מטלטלים אגב השום שיש עליה אפילו מחמה לצל, כן כתב ב"י בסי' ש"ח בשם תשובת הרא"ש. ואין להקשות ממה שכתוב בסי' ש"י דמטלטלין כלי שיש בו דבר האסור והמותר, דהיינו שברי עצים הם דבר האסור מכל מקום מטלטלין בשביל ההיתר שיש שם והעצים הם גופם מוקצה כאבנים וכמת, דשם הוה האיסור בטל נגד ההיתר וכמאן דליתיה דמי, כיון דדבר המותר הוא חשוב. ואשר"י וטור סיים כאן הלכך אותן שמטלטלין מנורה שהדליקו עליה בשבת על ידי ככר או תינוק לא יפה הם עושים, עכ"ל. ותימא הוא מ"ש זה מההיא דסי' ש"ח ס"ה שזכרתי, דהא כאן במנורה גם כן כלי הוא אלא שמלאכתו לאיסור ולמה יועיל שם ככר או תינוק טפי מכאן. ותרתי הני פיסקי דהרא"ש נינהו. אלא דההיא דסימן ש"ח הוא תשובת הרא"ש והך דהכא הוא בפסקיו בפרק נוטל, והך דהכא עכ"פ עיקר, שכ"כ ב"י בסימן רע"ט בשם ריב"ש שאין לטלטל המנורה על ידי לחם שנותנין בשבת דלא אמרו ככר ותינוק אלא במת בלבד וע"כ אין לסמוך על הקולא דסי' ש"ח סעיף ה'. ויש קצת ליישב דשאני התם בסי' ש"ח דשרי לטלטלו להדיא לצורך גופו ומקומו רק מחמה לצל – אסור, בזה מועיל ככר או תינוק, מה שאין כן כאן במנורה דאפילו לצורך גופו ומקומו – אסור כדלעיל, ע"כ לא מועיל ככר או תינוק".
כתב הרמ"א (סי' ש"י סעי' ח'): "אבל אם היה האיסור עליו לבד – לא מהני מה שהניח אצלו ההיתר בשבת". וביאר הט"ז (סי' ש"י סק"ח): "נראה דהיינו מערב שבת היה האיסור עליו לבד ונעשה בין השמשות בסיס לדבר איסור, אז לא מהני מה שיניח בשבת דבר היתר גם כן עליו, אבל אם בשבת הונח עליו דבר איסור הואיל ובין השמשות לא אתקצאי, הוה ליה מוקצה לחצי שבת וקיימא לן דאין מוקצה לחצי שבת, אלא שכל זמן שהאיסור מונח עליו – אסור בטלטול, ע"כ מותר להניח עליו דברים של היתר חשובים מן האיסור ומטלטלם כנ"ל". כלומר הט"ז הבין ברשב"א שרק אם האיסור היה מונח עליו בע"ש לא מועיל להניח על הכלי דבר היתר. ומה שכתב הט"ז להתיר היינו בבסיס שנעשה באמצע השבת ולא איתקצאי בין השמשות, ואז מותר להניח דבר היתר שחשוב יותר מהדבר איסור ולטלטל את הבסיס.
כתב השו"ע (סי' ש"ח סעי' ה'): "יש מתירים לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור אפילו מחמה לצל ע"י כיכר או תינוק". וביאר משנ"ב (שם סקכ"ו): "על ידי כיכר או תינוק – לאו דוקא ככר הוא הדין אם נתן שאר חפץ המותר בתוכה. והנה דעה זו היא דעת הרא"ש, אבל הרבה מהראשונים חולקין ע"ז וס"ל דלא התירו ככר ותינוק אלא למת בלבד לטלטלו על ידיהם, וכדלקמן בסימן שי"א ס"א, אבל לא בשאר דבר מוקצה אף שהוא כלי, וכן הכריעו הרבה אחרונים. וכ"ז דוקא אם יניח בתוך הכלי שאר דבר שאינו מיוחד לה, אבל אם מונח שם דבר המיוחד לה כמו שום במדוכה ששוחקין בה או שמונח בקדירה קצת מהתבשיל, לכו"ע מותר לטלטל הכלי אגב המאכל".
ובכה"ח (סי' ש"ח ס"ק נ"ב) כתב: "יש מתירין וכו'. הא דכתב יש מתירין משום דיש אוסרין, כמו שכתב בב"י, יעו"ש. ועל כן כתב הט"ז ס"ק ד' נראה דאין להקל בזה, וכן כתב הגר"א. ומכל מקום במקום הפסד מרובה יש לסמוך על המתירין. רבינו זלמן אות כ"ב. וכל זה דוקא אם יניח בתוך הכלי שאר דבר שאינו מיוחד לה, אבל אם מונח שם דבר המיוחד לה, כמו שום במדוכה ששוחקין בה או קצת תבשיל בקדירה, לכולי עלמא מותר לטלטל הכלי אגב האוכל אפילו מחמה לצל, כן משמע בב"י".
כתב השו"ע (סימן ש"ח סעיף כ"ז): "עצמות שראויים לכלבים, וקליפים שראויים למאכל בהמה, ופרורים שאין בהם כזית – מותר להעבירם מעל השלחן; אבל אם אין הקליפים ראויים למאכל בהמה – אסור לטלטלם אלא מנער את הטבלא והם נופלים. ואם יש פת על השולחן – מותר להגביה הטבלה ולטלטלה עם הקליפים שאינם מאכל בהמה, שהם בטלים אגב הפת; ואם היה צריך למקום השולחן, אפילו אין עליה אלא דברים שאינם ראויים למאכל בהמה -מותר להגביה ולטלטלם".
וכתב כה"ח (שם אות קפ"ה): "שהם בטלים אגב הפת. כלומר, אף על גב דבכל מקום דהוי בסיס לאיסור ולהיתר אם יכול לנער צריך לנער כמ"ש סימן ש"ט סעיף ג' ולא אמרו כיכר או תינוק אלא למת בלבד, כמ"ש סימן שי"א סוף סעיף ה', שאני הני שהם בטלים לגבי פת, אבל כל מידי דלא בטיל לגבי פת ולא הוי עליה תורת כלי – אין מטלטלין אגב פת, כן כתבו הרא"ש בתשובה ורבינו ירוחם חלק י"ג, ומשמע מזה דמותר להניח אצלם כיכר או תינוק דומיא דמת, אבל בפסקיו פרק ב' דיום טוב כתב דוקא לזורקו בפיו כשאוכלם לתוך הסל שהלחם בו אבל להניח לחם עליהם כדי לטלטל – אסור, דלא אמרו כיכר או תינוק אלא למת בלבד (והטעם כתב שם משום כבודו של מת הקילו). והרמב"ן במלחמות והר"ן כתבו, דהא דאסור בשאר מילי בככר היינו כשמטלטל האיסור ממש, אבל כשמטלטל ההיתר והאיסור מונח עליו – מטלטלו עמו. ואם תאמר, ליהוי הריפתא והסל בסיס לדבר אסור ולתסרי, יש לומר כיון שכל עצמו אינו עושה כן אלא לזורקן לא הוה בסיס, עכ"ל. וכהאי גוונא כתב הט"ז סימן ש"י ס"ק ח' דאם בין השמשות לא הוה בסיס רק בשבת – שרי להניח היתר אצלו והוי בסיס להיתר ולאיסור ולטלטלם, דאין מוקצה לחצי שבת, יעו"ש".
ועיין עוד כה"ח (סימן ש"י אות נ"ט): "שם בהגה. אבל אם היה האיסור עליו לבד וכו'. נראה דהיינו מערב שבת היה האיסור לבד, ונעשה בין השמשות בסיס לדבר איסור, ואז לא מהני מה שיניח בשבת דבר היתר גם כן עליו, אבל אם בשבת הונח עליו דבר איסור, הואיל ובין השמשות לא אתקצאי הוי ליה מוקצה לחצי שבת וקיימא לן דאין מוקצה לחצי שבת, אלא שכל זמן שהאיסור מונח עליו – אסור בטלטול, ועל כן מותר להניח עליו דברים של היתר חשובים מן האיסור ומטלטלם. ט"ז ס"ק ח', אליה רבה אות ט"ו". זה דהביא רק דעת הט"ז ולא הביא דברי החולקים כבסי' ש"ח נראה שהתיר בשופי.
וכן כתב המשנ"ב (סימן ש"י סקל"ז) כהט"ז: "…האיסור עליו לבד – ר"ל בבין השמשות, ע"כ לא מהני הנחת ההיתר אצלו, דאפילו אם היה ניטל האיסור לגמרי משם, ג"כ אסור, כיון דאתקצאי לבין השמשות וכנ"ל בס"ז, אבל אם בשבת הונח עליו דבר איסור, הואיל וביה"ש לא אתקצאי הו"ל מוקצה לחצי שבת, וקי"ל דאין מוקצה לחצי שבת, אלא כל זמן שהאיסור מונח עליו – אסור בטלטול, ע"כ מותר להניח עליו דבר של היתר החשוב יותר, ומטלטל הכל ביחד, אם אי אפשר לו לנער האיסור משם".
אבל בסימן ש"ח כתב המשנ"ב (ס"ק קט"ז): "ואם יש פת – ואפשר שאפילו לכתחלה מותר להניח פת כדי להגביה הטבלא אם קשה ליה הניעור, עיין במ"א ופמ"ג". כלומר לא התיר בשופי אלא רק בדרך אפשר.
סברה נוספת מצאנו להקל לגבי קליפות במג"א (שם ס"ק נ"א), שכתב: "והרמב"ן במלחמות והר"ן כתבו, דהא דאסור בשאר מילי בככר היינו כשמטלטל האיסור ממש, אבל כשמטלטל ההיתר והאיסור מונח עליו – מטלטלו עמו. ואם תאמר, ליהוי הריפתא והסל בסיס לדבר אסור ולתסרי, יש לומר כיון שכל עצמו אינו עושה כן אלא לזורקן לא הוה בסיס, עכ"ל".
ועיין בחזון איש (הל' שבת סי' מ"ח ס"ק ג'), דמה שמועיל הנחת הלחם הוא כאשר מונחים על גביו הקליפות ומשום דבטלי לגביו, אבל לא מועיל להניח לחם על השולחן אפי' קודם הנחת הקליפות כיון שצריך לנערם, אבל שייך להתיר מדין שאינו יכול לנערם במקומם כיון שצריך את המקום למדרס רגליו, ולכן מותר לו לטלטלם.
להלכה נראה, כיון שלדעת הרמב"ן אין דין בסיס אם הקליפות מונחים בתוך כלי כיון שהכלי לא מתבטל להם, וממילא מותר לטלטל את הכלי אפי' בלי להניח עליו דבר היתר, ואף שאנו לא פוסקים כדבריו, ניתן לצרפו לסברות שהביא הט"ז שמותר להניח עליו דבר היתר, כיון שלא היה מוקצה בבין השמשות, וכן שטלטול בסיס קל יותר מטלטול המוקצה עצמו, ועוד שכל מה שעושה כן זה כדי לזורקם, כפי שכתבו הרמב"ן והר"ן, ע"כ נראה להקל כאן.
אמנם לכתחילה ודאי שאסור להניח קליפות בצלחת ריקה אף שבכוונתו להניח אח"כ פת, משום מבטל כלי מהיכנו שאפי' לשעה אסור, וכן כתב הבא"ח (ש"ש פר' מקץ סעי' ט"ז) ובמשנ"ב (סי' רס"ה ס"ק ה') שאיסור מבטל כלי מהיכנו הוא אפי' לפי שעה, וכן משמע מהשו"ע (סי' רס"ו סעי' ט') [וראה בחתם סופר בהגהותיו לשו"ע על המג"א סי' ש"ח ס"ק נ"א].