שאלה:
המשנה ברורה (סימן ש"ח ס"ק נ"א) כתב: "מחצלת שלמה שזרקה מבעוד יום לאשפה, בטלה דעתו אצל כל אדם". האם אפשר לדמות למחצלת זו, כל כלי שלם שכאשר אדם זורק אותו לאשפה "בטלה דעתו אצל כל אדם", ולכן הוא מוקצה בשבת?
תשובה:(מאת מרן הרב מרדכי אליהו)
כל כלי הראוי לשימוש דינו כדין מחצלת, ואם זרקו אותו לאשפה – בטלה דעתו אצל כל אדם ועדיין שם כלי עליו. אך כלים שיש רגילות לזורקם לאשפה לאחר שימוש חד פעמי , כגון: כוס של לבן וכו' – יש להם דין מוקצה אם זרקם לאשפה[1].
מקורות:
[1] הגמ' בשבת (קכ"ד-קכ"ה) דנה בענין שבר כלי אם מותר לטלטלו בשבת. ונחלקו ר"י ות"ק אם צריך שישתמשו בשבר כעין מלאכתו הראשונה, ונפסקה ההלכה כת"ק, שאין צורך שישתמש בשבר מעין מלאכתו הראשונה, אלא כל שראוי למלאכה. עיין ברי"ף (דף מ"ח ע"א בדפי הרי"ף) וברמב"ם (פכ"ה מהל' שבת הי"ב) ושו"ע (סי' ש"ח סעיף ו') שאין צורך שישתמש בשבר מעין מלאכתו הראשונה, אלא כל מלאכה, ואין נ"מ אם נשבר [הכלי לגמרי] בשבת או בחול. ולשון השו"ע שם: "כל הכלים שנשברו אפילו בשבת" וכו' (וזה דלא כמו שכתבו התוס' שם ד"ה "ורבא", שלסברתו אם נשברו בשבת – אסור משום נולד).
ואם יש בכלי שנשבר, ולא ראוי למלאכתו הראשונה, משום נולד – כתב הביאור הלכה (על סעיף ו' ד"ה "לשום" ובסעיף ז' ד"ה "שנשברה"), וז"ל: "כתב המ"א (ס"ק ט"ו) דלפי מה שכתב בסימן תצ"ה די"א דנולד אסור בשבת, בעינן כשנשבר בשבת שיהא ראוי למלאכתו הראשונה דוקא, כגון: שברי עריבה לצוק לתוכן מקפה ושל זכוכית לצוק לתוכה שמן, אבל הרבה אחרונים [הב"ח וט"ז וא"ר ותו"ש] כתבו דכיון דעדיין ראוי לשום מלאכה – לאו נולד הוא ובכלל מוכן הוא".
אולם משמע מדעת הב"י שיש סוג אחר של נולד והוא בענין חלק משבר כלי. שהטור כתב, וז"ל: "חתיכת חרס שנשברה בחול" וכו'. ולכאורה למה כתב הטור שנשברה בחול ולא בשבת? כתב הב"י שנראה שהטור כתב כך אליבא דתוס' (שם ד"ה "ורבא"), לסברת רבא. והוסיף הב"י, וז"ל: "אך תימה דכיון דחזי לכסות כלי אפי' נשבר בשבת נמי לאו נולד הוא לת"ק דר"י, וכמו שנתבאר בסמוך, וכיון דרבינו כתב בסמוך דאפי' נשברו בשבת – שרי לטלטלן כיון שראויים לכסות כלים וכדברי ת"ק, היאך כתב כאן דנשברה בחול שרי לטלטולי דמשמע הא אם נשברה בשבת – אסור. ושמא י"ל דהתם בכלים שנשברו והכא בכלי שנשברה ממנו חתיכה וכדדייק לישנא דרבינו, דכיון שהכלי עדיין משמש תשמישו הראשון, וחתיכה זו שנשברה ממנו לא היתה ראויה לשמש בפני עצמה קודם שנשברה, ועכשיו שנשברה היא ראויה לשמש בפני עצמה הוי נולד", עכ"ל הב"י. היינו, שאם נשבר כל הכלי אז לא בעינן שישתמש בשברים מעין תשמישו הראשון, אלא כל שראוי לתשמיש כל דהוא ואפי' נשבר בשבת. אבל כלי שנשברה ממנו חתיכה בלבד והחתיכה אינה ראויה לשמש בתשמיש הראשון, ושאר הכלי ממשיך לשמש בתשמיש הראשון, אז מהחתיכה שנשברה בטל ממנה דין כלי מתשמישה הראשון ועתה יש לה תשמיש חדש ועל כן הוי נולד, וזה גם לדידן שפוסקים שמי שאין לו מוקצה – אין לו נולד.
אולם הדרכי משה שם לא הסכים לתירוצו של הב"י, ותירץ שהזכיר בחול לאפוקי שבת, משום סיפא דאיירי דזרקם לאשפה, ואז רק אם נשברה ביום חול וזרקה לאשפה ביום חול ביטלו מדין כלי, אולם אם נשבר בשבת וזרקו בשבת לאשפה, או נשבר ביום חול וזרקו בשבת לאשפה – לא בטל ממנו דין כלי, ולפיכך נקט נשברה בחול, עיי"ש. ועיין לב"ח שתירץ כתירוץ הדרכי משה, וכתב על תירוצו של הב"י: "ואין רמז לחילוקו זה בתלמוד". ואעפ"כ כתב הלבוש שיש לפסוק כתירוץ הב"י, וכן כתב יד אהרון. ויש לעיין על המשנ"ב (סי' ש"ח ס"ק ל"ב) שפסק דלא כתירוץ הב"י, ולפחות היה צריך להביא את סברתו לחומרא.
ואין לומר שהב"י אינו סובר כתירוץ הדרכי משה, מפני שבפירוש כתב שם בב"י שאם זרקה לאשפה מבעוד יום – אסור, משום דביטלה מתורת כלי כשקדש היום, "אבל אם לא זרקה עד שחשכה, מאחר דכשקדש היום היה מוכן לא פקע מינה תו שם כלי", עכ"ל. וכן הוא לשונו בשו"ע: "ואם זרקה לאשפה מבעוד יום – אסור לטלטלה, כיון שבטלה מהיות עוד כלי". היינו לפי דברי מרן בב"י ובשו"ע הטעם שמותר לטלטל שבר כלי הוא, כי עדיין ראוי הוא לשימוש כל שהוא ועדיין שם כלי עליו. אבל אם זרקו בשבת, מאחר והיה לו דין כלי בשבת זריקתו לאשפה אינה מבטלתו מדין כלי, ודינו כדין זורק כלי לאשפה בשבת שמותר לטלטלו.
ברור הוא שאם זרק כלי שלם בע"ש באשפה שמותר להוציאו ולהשתמש בו, וכתב המשנ"ב (שם ס"ק נ"א) דהטעם הוא משום דבטלה דעתו אצל כל אדם. וכתב בשער הציון (שם ס"ק נ"ד) דכן משמע מתוס' (שם ד"ה "אם זרקן"), והיינו כדברי הר"ן בחידושיו בפירוש התוס' שם שלכאורה אינם מובנים, שכתבו דאם זרקה בער"ש אין לדמותו לגלימא, [וכתב הר"ן: "פי' אבל משחשיכה לא בטלה מתורת כלי, דכיון שהותרה למקצת שבת הותרה לכל השבת"]. ועיין שם ברש"י (ד"ה "מבעוד יום") שכתב: "גלי דעתיה מאתמול דלאו מנא היא", וא"כ אפי' אין לו צורך בכלים ממש וזרקם לאשפה אנו אומרים בטלה דעתו.
ונ"מ בכוסות "לבן" העשויים מפלסטיק ודרך בני אדם לזורקם לאשפה ולא משתמשים בהם, ולעיתים משתמשים בהם הולכי דרכים או לשימוש אחר. ברור הוא שאם אכל "לבן" בשבת ונשאר לו הכוס – אין לכוס דין מוקצה ולא דין נולד. ואפי' זרקם למשולש שבכיור או לאשפה ביום שבת, מאחר ובע"ש היה לו דין כלי ובפועל שימש כלי ל"לבן" זה עדיף משבר כלי, ואין לו דין מוקצה ומותר להשתמש בו אם ירצה. אבל אם זרקו מע"ש לאשפה או למשולש (ואם צריך לזרוק לפח האשפה שברחוב דוקא או אפילו לאחר הדלת, עיין בביאור הלכה שם ד"ה "לאשפה"), יש לדון אם הוא ככלי ואז בטלה דעתו אצל כל אדם, ויהא מותר בשבת לטלטלו אם צריך לו. או נאמר מאחר ובדרך כלל אין דרך בנ"א להשתמש בו וזורקים אותו לאשפה, אז אם זרקו מע"ש בטל ממנו דין כלי ואסור לטלטלו בשבת.
ע"כ למעשה אם זרק כוס "לבן" או דבר דומה לו, שהוא לשימוש חד פעמי, לאשפה בשבת, ברור הוא שמותר אח"כ לטלטלו אם נזקק לו. ובלבד שלא יהא סדוק באופן שאי אפשר להשתמש בו יותר. אבל אם זרקם לאשפה בע"ש יש להסתפק אם ביטלו משם כלי ואסרו, או נאמר עדיין שם כלי עליו אפי' בהיותו באשפה. הדעת נוטה לאסור, ואין זה דומה לגלימה או לכלי שלם שכולם משתמשים בהם, ולא נזרקים לאשפה, והזורק בטלה דעתו, ומסתבר שגם הוא עצמו בעל הגלימה או הכלי, יכול לקחתו מהאשפה בשבת, דאין זה ביטול כלי אלא אי שימוש בכלי, ולא בטל ממנו דין כלי בבין השמשות. אבל כוס "לבן" שאין לו דין כלי לאחר שימושו, כי עומד הוא להזרק וזרקו, הרי בטלו מדין כלי בערב שבת, כי בדרך כלל לא משתמשים בהם בפעם השניה. וכן כלים העשויים מנייר או קרטון, או שקיות חלב וכדומה, ואפי' בכוס חד פעמי נראה שזריקתו היא ביטולו. וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"א או"ח סי' י"ג), שו"ת קול אליהו (שבת פרק ט"ז שאלה י"ג). וראה מש"כ במאמר מרדכי (שבת ח"ד פרק ע"ח סעי' ל"ד ואילך) בהרחבה.
