איסוף ביצים מן הלול

שאלה:

אני מתגורר במושב בגליל המערבי בו יש 60 משפחות, חלקן דתיים וחלקן חילונים. יש לנו במושב ענף כלכלי משותף הנקרא: 'לול רבייה', בלול זה מגדלים תרנגולות, ולוקחים את הביצים שהן מטילות למדגרה. ענף זה מוחזק ומטופל על ידי צוות מבין חברי המושב, צוות זה אוסף את הביצים מידי יום (ואף בשבת). האיסוף הוא ידני, ונעשה מספר פעמים ביום כדי למנוע שברים ונזקים לביצים.

במושבנו התעורר ויכוח לגבי איסוף הביצים בשבת. אני מבקשים מכבודו שיפסוק לנו הלכה לגבי השאלות הבאות:

א. האם איסוף ביצים מן הלול בשבת אסור אפילו אם האוספים הם חילונים?

ב. הרווחים מענף זה ניתנים במשותף לכל חברי המושב, האם מותר ליהנות מכספים אלו?

ג. האם ניתן לומר שרק שביעית מהרווחים אסורה בהנאה (בגלל האיסוף בשבת)?

ד. האם יש דרך כלשהי בה מותר לאסוף ביצים בשבת?

ה. האם חבר דתי במושב יכול לקבל את החלק שלו מהרווחים של 'לול הרבייה', מענף אחר שאין בו חילול שבת (וכך הוא לא יהיה שותף לענף בו מחללים שבת)?

תשובה:(מאת מרן הרב מרדכי אליהו)

א. איסוף ביצים בשבת אסור לכל יהודי^[1] אפילו אם הוא קורא לעצמו 'חילוני'[2].

ב-ג. אסור ליהנות מעבודת שבת, ולכן שביעית מהרווחים אסורים בהנאה[3].

ד. ניתן לפתור את הבעיה אם הביצים יתגלגלו מהתרנגולת לתוך מגש שהונח בו חפץ או לחם מערב שבת או לפני ההטלה^[4].

ה. חבר דתי במושב יכול לקבל את חלקו ברווחים מענפים אחרים.

מקורות:

[1]כתב טור (סי' שכ"ב): "ביצה שנולדה בשבת – אסור לאוכלה ואפי' לטלטלה אסור, ואפי' נתערבה באלף – כולן אסורות. ויכול לכוף עליה כלי שלא תשבר, ובלבד שלא יגע בה. ושבת שלאחר י"ט או לפניו, נולדה בזה – אסורה בזה".

וטעם האיסור כתב המשנ"ב (סי' שכ"ב סק"א): "אפילו לטלטלה – דכיון דלא חזי לאכילה כמוקצה דמיא. והאי דאסורה באכילה [היינו לגומעה חיה], הוא משום גזירה שבת דמיקלע אחר יו"ט, שאז ביצה הנולדה בה – אסורה מדאורייתא באכילה, דכל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה ונמצא כשנאכלנה דיו"ט הכינה לשבת, וזה אסור, מדכתיב: והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו, וסתם ששי חול הוא, להורות לנו דדוקא בחול צריך להכין לסעודת שבת וכן ליו"ט דגם הוא איקרי שבת, אבל ביו"ט – אסור להכין לסעודת שבת, וכ"ש דבשבת אסור להכין לסעודת יום טוב, וע"כ כשנולדה הביצה ביום טוב שחל יום א' – ג"כ אסור מן התורה לאכלה, דבודאי נגמרה במעי התרנגולת מאתמול, ונמצא דשבת הכינה ליו"ט כשנאכלנה. ואף על גב דהכנה בידי שמים היא ולא בידי אדם, גם זה הוא בכלל הכנה ואסור, וע"כ גזרו רבנן בכל שבת ויו"ט כשנולדה, שאסור". כלומר שלדעת המשנ"ב אם נולד בשבת שאחר יו"ט אסור מדאורייתא.

ובדעת הרמב"ם (בפירוש המשניות ביצה פ"א מ"א) מצינו: "ביצה שנולדה ביו"ט בית שמאי אומרים תאכל כו' – המוקצה אסור לאכלו ביום טוב, ומוקצה הוא הדבר שהפרישו מאכילה ונתכוין עליו שלא לאכלו, וכמו כן נולד אסור ביום טוב. ונולד הוא הדבר שיאסר ביום טוב מה שלא חשב עליו, כמו הפירות הנובלות מן האילנות, ועל אלו השני עיקרים תסוב זו המסכתא. ואין מחלוקת ביניהם בזה המקום. וכשיהיה שום עוף עומד לגדל ביצים בלבד ולא לשחיטה ולאכילה, אין מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל שביצתה שנולדה ביום טוב – אסורה, לפי שאותו עוף מוקצה. אבל המחלוקת בתרנגולת העומדת לאכילה, וטעם איסור בית הלל משום הכנה הוא, כי לשון התורה: והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו – חול מכין לשבת, וחול מכין ליום טוב, ואין יום טוב מכין לשבת, ואין שבת מכינה ליום טוב! ויש לנו עוד, כי הביצה שנולדה היום, מאתמול נגמרה, כשיחול יו"ט אחר שבת ונולדה ביום טוב – אסורה, מפני שהשבת הכינה אותה ונאסור אותה בכל יו"ט, גזירה יום טוב אחר השבת, וכמו כן תיאסר כשנולדה בשבת משום שבת אחר יום טוב, וכמו כן הכנה שהיא הכנה טבעית אסרוה, גזירה מדרבנן, ובה חולקין בית שמאי ומתירין אותה" וכו'.

והאמת מה שיש לעיין בזה דהרי להלכה אנו סוברים שאיסור הכנה הוא מדרבנן והפסוק הוא רק אסמכתא.

דהגמ' (פסחים דף נ"ו ע"ב) אומרת: "והכא בהואיל קמיפלגי, דרבי אליעזר סבר: אמרינן הואיל ואי בעי איתשיל עלה ממוניה הוא, ורבי יהושע סבר: לא אמרינן הואיל. איתמר: האופה מיום טוב לחול – רב חסדא אמר: לוקה, רבה אמר: אינו לוקה. רב חסדא אמר: לוקה, לא אמרינן הואיל ומיקלעי ליה אורחים חזי ליה. רבה אמר: אינו לוקה, אמרינן הואיל. אמר ליה רבה לרב חסדא: לדידך דאמרת לא אמרינן הואיל, היאך אופין מיום טוב לשבת? אמר ליה: משום עירובי תבשילין. ומשום עירובי תבשילין שרינן איסורא דאורייתא?! אמר ליה: מדאורייתא צורכי שבת נעשין ביום טוב, ורבנן הוא דגזרו ביה גזירה שמא יאמרו אופין מיום טוב אף לחול, וכיון דאצרכוה רבנן עירובי תבשילין אית ליה היכירא".

ונפק"מ תהיה שלמ"ד שההיתר של עירובי תבשילין הוא מדין הואיל, אז אסור לבשל ממש סמוך לשקיעה, כיון שאז גם אם יגיעו אורחים לא יספיקו לאכול (וכך חושש הב"ח למעשה). וא"כ השו"ע בסי' תקכ"ז סעי' א' סתם ולא חילק בין לבשל באמצע היום לבין סמוך לשקיעה, ועל כן חייב להיות שסובר שהפסוק של איסור הכנה הוא אסמכתא ועירובי תבשילין הם מדרבנן (ומ"מ למעשה אנו חוששים ולא מכינים סמוך לחשיכה), וא"כ ה"ה כאן שהאיסור הוא מדרבנן. ויש לדחות, כיון שהב"י (סי' תקכ"ז) הביא דברי התוס' ביצה (דף ב' ע"ב ד"ה "וביום") דמחלקים בין בישול דהוי תיקון מלתא לביצה שלא היתה בעולם.

וכתב המשנ"ב (סי' תקי"ג ס"ק א'): "ביצה שנולדה ביום טוב וכו' – אפילו מתרנגולת העומדת לאכילה דליכא בה מוקצה דאי בעי שחיט לה, מ"מ הביצה אסורה באכילה, דביו"ט שחל להיות באחד בשבת אסורה מדאורייתא, דכל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה במעיה ואין שבת מכין ליו"ט, וגזרינן יום טוב דעלמא משום יום טוב אחר השבת, וכיון דאסורה באכילה ממילא אסורה בטלטול". וכן כתב הכה"ח (שם ס"ק א'): "ביצה שנולדה ביום טוב – אסור ליגע בה, אפילו מתרנגולת העומדת לאכילה, משום דביום טוב שחל להיות באחד בשבת אסור מדאורייתא, דכל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה ואין שבת מכין ליום טוב, וגזרינן יום טוב דעלמא אטו יום טוב שחל באחד בשבת".

רש"י (שם) פירש: "שיש לו מתירין – שיכול לאכלו אחר יום טוב בהיתר גמור. אפילו באלף לא בטיל – ואף על גב דמדאורייתא חד בתרי בטיל, דכתיב (שמות כג): אחרי רבים להטות, אחמור רבנן, הואיל ויש לו מתירין לאחר זמן לא יאכלנו באיסור על ידי ביטול".  לכאורה משמע אבל לטלטל – מותר.

וכתב כה"ח שם: "והא דאסורה בטלטול משום לא פלוג. ים של שלמה פרק קמא דביצה סימן ה', מגן אברהם ס"ק א'. והוא מגמרא ביצה ב' ע"ב. ומה שכתב משום לא פלוג, ר"ל משום דאין חילוק בין ביצה הנולדה מתרנגולת העומדת לגדל ביצים לנולדה מתרנגולת העומדת לאכילה, דכיון דשניהם אסורים באכילה – אסורים נמי בטלטול, וכמו שכתב הים של שלמה שם והביא דבריו הערך השלחן אות א'. וכן כתב הרמב"ם פרק א' דין ך' דכשם שאסור לאכלה כך אסור לטלטלה. וכן כתב הרשב"א בעבודת הקודש שער ה' אות ד'. וכן כתב הערך השלחן שם בשם כמה פוסקים ראשונים דאוסרים בטלטול בביצה הנולדה מתרנגולת העומדת לאכילה, ודלא כתוספות שבת מ"ה ע"ב, יעו"ש".

ומהא דנקטו ההיתר של לכפות עליה כלי, משמע דאסור לטלטלה אפי' אם חושש שתשבר.

ולגבי נגיעה בה – ראה במאמר מרדכי שבת פרק פ"א דינים שונים בהלכות מוקצה סעי' י"א י"ב.

[2]כתוב בגמ' סנהדרין (מ"ד ע"א): "חטא ישראל. אמר רבי אבא בר זבדא: אף על פי שחטא – ישראל הוא". ופרש"י: "חטא ישראל – מדלא אמר חטא העם – עדיין שם קדושתם עליהם". וראה עוד בפרי מגדים (אשל אברהם סי' שכ"ה ס"ק כ"ב). וראה בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' נ"ו).

וכתב הרמב"ם באיגרת השמד: "ותדע שצריך האדם לידע עיקר מעיקרי הדת, והוא שירבעם בן נבט והדומים לו נפרעים ממנו על עשית העגלים ועל בטול ערובי תבשילין והדומה לו. שלא יאמר אדם: קים ליה בדרבה מיניה! לא יאמר זה אלא בדיני אדם בעולם הזה, אבל השם יתברך נפרע מבני אדם על החמורות ועל הקלות ונותן שכר על כל דבר שעושים. על כן צריך האדם לידע, שכל עבירה שיעשה נפרעים ממנה עליה", ומי שמבקש ממנו עובר משום לפני עוור.

[3] ישנם כאן כמה טעמים לאסור:

יש לאסור משום הנאה ממעשה שבת, ואע"פ שלא נעשה בגוף החפץ:

כתב הריטב"א (עירובין מ"א ע"ב): "ולפי מה שכתבנו בפרק ר' אליעזר דמילה (שבת ק"ל ב') לדעת הרב ר' יונה ז"ל אפילו בשבת לא מתסר מעשה שבת מפני שנעשה בו איסור העברה ברשות הרבים או הוצאה והכנסה, שלא אסרו במעשה שבת אלא דבר שיש בו מעשה, דהיינו שנעשה שום תיקון בגופו שזה נקרא מעשה, והיינו דנקטינן בכל דוכתא מעשה שבת, וטעמא דמסתבר הוא".

וכן כתב הרשב"א (שבת ק"ל ע"ב): "ומורי הרב ז"ל כתב בהלכותיו דשבות שיש בו מעשה ושבות שאין בו מעשה דאמרינן התם כולם באמירה לגוי הן וכדעת הרב אלפסי ז"ל, אלא שאין פירוש מעשה מלאכה כמו שפירש הרב ז"ל, שאפילו במביא דרך גגות מלאכה הוא עושה, ואי משום דאינה מלאכה דאורייתא היה לו לומר: ולא שני לך בין שבות שיש בו מעשה דאורייתא לשבות שאין בו מעשה דאורייתא, אלא שיש בו מעשה פירוש שנתחדש בו מעשה בגופו של דבר, כגון עשיית כלי או אפיה ובישול ולהחם מים וכיוצא באלו שנתחדש ענין בגופן, ודמי האי מעשה ללישנא דאמרינן בעלמא (ב"ק ע"א א') לרבי יוחנן הסנדלר מעשה שבת דאורייתא, והתם לא קרי מעשה שבת אלא כגון אפיה ובישול וכיוצא בהן, אבל הבאת כלים ואוכלין מרשות לרשות ודאי לא מיתסרי אפילו לרבי יוחנן הסנדלר בהבאתן, כיון שלא נתחדשה בהן הכנה בשבת, ולפיכך החמירו באמירה לגוי אפילו במקום מצוה היכא דקא מתקן ומחדש מידי בגוף הדבר משום דהוי טפי עובדין דחול, אבל בשבות שאין בו מעשה בגופו של דבר, כגון הבאה בלבד מרשות לרשות אינו נראה כעובדין דחול ולא החמירו באמירתו, אלו דברי מורי הרב ז"ל".

האחרונים להלכה נסתפקו בדין זה, וז"ל בעל ערך השולחן (סי' שי"ט ס"ק ג'): "אם עבר וסינן מים או יין, נראה לי לכאורה דמותר לשתותו. ולא דמי למבשל בשבת, כמ"ש הרשב"א ריש פרק ר"א דמילה, והסכים עמו הריטב"א ר"פ מי שהוציאוהו דלא קנסו אלא בבישול ודכוותיה דנעשה בגוף הדבר מעשה חדש, אבל אם לא נעשה מעשה בגוף הדבר, כגון הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים – מותר, ע"ש. אבל החק יעקב (סימן תנ"ד) כתב דאם הוציא מרשות היחיד לרשות הרבים הו"ל כדין מבשל, ע"ש. וכן משמע בבית יוסף (סוף סימן רנ"ט)  בשם המרדכי, דבמלאכה דאורייתא אע"ג דלא נעשה בגוף התבשיל – אסור. ועמ"ש סימן של"ט דבאיסור דרבנן – שרי אפילו במזיד כל כה"ג דלא נעשה בגוף הדבר מעשה חדש ולא נהנה במעשה ההוא, אבל באיסור תורה לא סמכינן על ר' יונה והריטב"א, ע"ש".

הנה, הערך השולחן הביא את דעת הרשב"א דהיכא דלא נעשה ע"י מלאכתו שינוי בגוף החפץ – לא קנסו חכמים את השימוש בו.

אלא שהרב פעלים (ח"א אור"ח סי' י"ג) מביא תשובת הרשב"א ששם מבואר היפך הדברים, שגם היכא דלא נעשה שינוי בגוף החפץ – קנסוהו רבנן, וז"ל: "מיהו שוב ראיתי למרן ז"ל בבית יוסף סימן רנ"ג, שהביא מתשובת הרשב"א ז"ל (שו"ת הרשב"א החדשות סי' ח"י) במי שבישל תבשילו מערב שבת כל צרכו, ולמחר בשבת אמר  לגוי להדליק אש ולחמם תבשילו דאסור, אף על פי שלא נעשה מלאכת איסור בגוף התבשיל, שכבר נתבשל מערב שבת [וכתב עוד כמדומה שאפילו אחר שנצטנן – אסור לו לאותו שבת, דקנסינן ליה כל  שהזיד ואמר לגוי לעשות לו מלאכה דאורייתא בשבילו, וכן פסק רמ"א ז"ל בהג"ה בשלחן ערוך (סי' רנ"ג סעי' ה'), דאסור לומר לגוי להחם קדרה אם נצטנן, ואם עשה כן – אסור לאוכלו אפילו צונן], ע"ש".

וכתב הרב פעלים, וז"ל: "ולכאורה י"ל הא דאסר הרשב"א באותו שבת בלבד היינו דוקא בנידון דידיה, שהגוי עשה המלאכה ולא ישראל, דהדין הוא אפילו אם לא נצטנן אינו אסור אלא באותו שבת, אבל בנ"ד בבורר שהישראל עשה המלאכה, דהדין הוא אם לא חזר ועירבם דאסור לו לעולם, כדין המבשל בשבת דאסור לו לעולם".

עוד מובא באותה תשובת הרשב"א שהביא הב"י (סי' רנ"ג), וז"ל: "גוי שמילא מים בשביל ישראל – שלא ישקה מהם אפילו בהמתו, לפי שהוציאו מהבור שהוא רשות היחיד לשפת הבור שהוא רשות הרבים ואע"פ שעשאה הגוי מעצמו שלא מדעת ישראל ושלא נעשה בגוף המים מלאכת איסור". וא"כ לכאורה דברי הרשב"א בתשובתו סותרים את דבריו שכתב בחידושיו.

וצריך לתרץ שמה שהביא בחידושיו הם משם רבו רבינו יונה, ואיהו לא ס"ל כוותיה אלא כמו שכתב הוא עצמו בתשובותיו.

כתב החיי אדם (כלל ט' סעיף י"א): "ודוקא בדבר שנעשה מעשה בגוף הדבר, שנשתנה מכמות שהיה כמבשל וכיוצא בו. אבל המוציא מרשות לרשות שלא נשתנה הדבר מכמות שהיה, אם בשוגג – מותר אפילו לו אפילו בו ביום. ואם במזיד – אסור אפילו לאחרים עד מוצאי שבת מיד. ומכל מקום יש להחמיר בכל איסור תורה כמו מבשל", עכ"ל.

וכתב בנשמת אדם: "והנה מה שחלקתי בין בישול למוציא מרשות לרשות, כן כתב הרמב"ם להדיא בפ"ו בהל' שבת הלכה [כ"ג ו]כ"ד, וכ"כ חי' רשב"א ריש פרק ר"א דמילה, וכן כתב בהדיא הריטב"א עירובין ר"פ מי שהוציאוהו. וכן מוכח שהרי פסק בש"ע סי' ת"ה בפירות שהוציא בשבת אפילו שלא במקומן בשוגג יאכל, ומדכתב סתמא משמע דמותר אפילו לו וכדאיתא להדיא ברמב"ם, ועל כרחך צריך לומר דסבירא ליה חילוק זה, וכמו שכתב בהדיא הריטב"א שהקשה מאי שנא ממבשל… אבל כיון דהשו"ע פסק כרמב"ם דמיירי בשבת והתם נמי יש איסור העברה ד' אמות ברה"ר, וע"כ צ"ל כמו שכתב הריטב"א, והא דבחזרו למקומם מותר, היינו כמ"ש תוס' כיון שהן במקומן". והביאור הלכה (סי' שי"ח ד"ה "אחת משאר מלאכות") פסק את דברי החיי אדם. וע"כ אין להתיר אלא בשוגג במקום צורך גדול.

דבר נוסף כתב כה"ח (סי' שי"ח ס"ק י"ב): "ומי שנתבשל בשבילו דינו כמו אחר… אמנם כל זה דוקא במבשל במקרה אבל בפונדק ישראל שמבשל בקביעות מדי שבת בשבתו ודאי אסור למי שנתבשל בדעתו ורצונו. ועוד אפילו למי שלא נתבשל בשבילו כלל אין ליקח ממנו משום לפני עור לא תתן מכשול ומשום מסייע ידי עוברי עבירה. כתב סופר אורח חיים (סימן ן'), יעו"ש".

וראה מש"כבשו"ת קול אליהו (שבת פרק ג' שאלה ח' ובהערה י"א), וז"ל: "עיין בגמרא (עבודה זרה נ"ה ע"ב), וז"ל: 'ואין דורכין עם ישראל שעושה פירותיו בטומאה, שאסור לסייע ידי עוברי עבירה'. והרמב"ם הלכות תרומות (פרק י"ב הלכה י'), וז"ל: "ישראל שעושה פירותיו בטומאה – אין בוצרין עמו, ואין צריך לומר שאין דורכין עמו מפני התרומה שתעשה בטומאה, אבל מוליכין עמו חביות לגת ומביאין מן הגת". ובבית יוסף (חו"מ סימן שנ"ו), וז"ל: "מה שאמר והקונה ממנו עון גדול הוא שמחזיק ידי עוברי עבירה שגורם לו לגנוב פעם אחרת וכו'. בפרק האיש מקדש (קידושין נ"ו ע"ב): 'אמרי: לאו עכברא גנב אלא חורא גנב'". ובשו"ע (חו"מ סי' שנ"ו סעי' א'), וז"ל: "אסור לקנות מהגנב החפץ שגנב, ועון גדול הוא, שהרי מחזיק ידי עוברי עבירה וגורם לו לגנוב גנבות אחרות, שאם לא ימצא לוקח – אינו גונב", וה"ה להכא. וע"ע לכה"ח (סי' שי"ח ס"ק י"ב)".

וראה בפירוש המשנה לרמב"ם (שביעית פרק ה' משנה ו'), וז"ל: "אמר ה': ולפני עור לא תתן מכשול, הכוונה בזה, שמי שעוורה אותו התאוה והדעות הרעות, אל תעזרהו על עורונו ותוסיף להתעותו. ולפיכך אסור לסייע לעבריינים בעשיית העבירות, ולא לגרום למה שיביאם לכך, אלא נעשה בהיפך".

[4] כתב השו"ע (סי' ש"י סעי' ח'), וז"ל: "כלי שיש עליו דבר האסור ודבר המותר – מותר לטלטלו, כגון: מחתה שיש עליה מבע"י אפר שמותר לטלטלו לכסות בו רוק או צואה, ויש עליה ג"כ שברי עצים שהם אסורים בטלטול – מותר לטלטל מחתה כמו שהיא; וכגון שדבר המותר חשוב מדבר האסור; אבל אם דבר האסור חשוב יותר מדבר המותר – בטל אצלו ואסור לטלטלו". וע"ע  משנ"ב שם (ס"ק ל"ז) ובכה"ח (ס"ק נ"ט). וע"ע מאמר מרדכי (שבת חלק ה' פרק ע"ט סעי' ל"א -נ"א).