שאלה:
ברצוני להתיחס למכתביי האחרונים לכבודו, בנוגע למנהג העדה ההודית להדליק נרות שבת בברכה בבית הכנסת, אשר כבודו פסק לנו – שאסור להמשיך במנהג זה, כי אין מקור ידוע למנהג זה של ההודים.לאחר פסיקת הרב נחלקה עדתנו לשניים, אלו שצהלו צהלת ניצחון, ואלו שנאלצו בצער ובכאב לקבל את העובדה החדשה.
אני, כאחד השייך לאחרונים, שוחחתי עם זקני העדה ועם רבנים שונים, והצלחתי ללקט כמה עובדות מענינות. ברצוני להביא אותן בפני הרב, בניסיון להחזיר את המנהג היפה של עדתנו, הדלקת נרות עם ברכה, בתקווה לראות שוב את נרות השבת מפיצים אור לכל עבר בבית הכנסת שלנו.
ההסבר שקיבלתי למנהג זה הוא, שבמקרה וליהודי אין זמן לחזור לביתו המרוחק לפני כניסת השבת, הוא יכול ללון ולאכול בבית הכנסת, המשמש כבית, אם מדליקים בו נרות בברכה. מקרה כזה אירע לאשתי ולי בביקורנו האחרון בבומביי. המטוס שלנו נחת באיחור רב, סמוך מאד לכניסת השבת, כך שלא הצלחנו למצוא חדר בבית-מלון בזמן, ובסופו של דבר ישנו בבית הכנסת המקומי. בבירורים שעשיתי, נוכחתי לדעת, שמנהג זה קיים גם בעדת תימן, וההסברים למנהג, כנ"ל.
המתנגדים למנהג טוענים, שבתנאי הארץ, שאין אוכלים ואין ישנים בבית הכנסת, אין יותר מקום למנהג זה. א. הטיעון הזה אינו נכון, כי יש אנשים, כאשר יש להם אירועים, כמו: אזכרה, בר-מצווה, ברית מילה, עורכים סעודה או מסיבות בבית כנסת גם בשבתות. ב. אם נקבל טיעון זה, הרבה מנהגים שבטל טעמם בארץ, יבוטלו, כגון: אכילת אורז בפסח, שמקורו בכך שאורז היה המאכל העיקרי והזול, ועוד.
הסברים נוספים שקיבלתי על המנהג הנ"ל הם: שכך אנו מקבלים את השבת באווירה חגיגית וחמה. ועוד, שהדלקת הנרות בברכה, מבדילה אותם מנרות שמדליקים באירועים שונים, במסעדות ובבתי מלון.
בבירורים שערכתי אצל רבני עיר שונים בארץ, רב מסוים אמר לי: "כל מנהג, אם הוא לא סותר את ההלכה, הוא כשר לפי ההלכה, ואסור לבטלו. המנהג הזה של ההודים, משום שהוא לא סותר הלכה, אסור לבטלו, וחובה להמשיכו, היזהרו במנהגי אבותיכם". הרב גם ציין, שמנהג זה מוזכר כבר בתלמוד (עיין ביצה ד' ב', פסחים ק"ו ב' בתוספות, רמב"ם הלכות שבת פרק כ"ט, בהגהות מימוניות אות ט' ובהקדמה לסידור תפילה תכלאל נוסח תימן).
רב נוסף הסביר לי על חשיבות המנהג, שהוא בסיס הדת, ושלפעמים מנהג אף מבטל הלכה, לכן יש להיזהר מלשנות ממנהג הקדמונים.
אני בתקווה שאחרי בדיקת ההסברים והטיעונים שהבאתי, כבוד הרב יתיר לנו להמשיך במנהגנו זה, בו נהגו אבותינו מדורי דורות.
תשובה:(מאת מרן הרב מרדכי אליהו)
ראיתי את מכתביך האחרונים, והם בהמשך למכתבי מיום י"ג בכסלו תשמ"ט. אני מצטער לכתוב לך שאותם הרבנים שכתבו או שהודיעו לך, שאפשר להמשיך במנהג לברך ברכה על הנרות בבית הכנסת כמו שנהגו בהודו, טעו. כאן בארץ אין מקום למנהג זה ויש לבטלו. בנוסף לנימוקים שכתבתי במכתבי מיום י"ג בכסלו תשמ"ט, אני חוזר ומדגיש שאנחנו פוסקים כדעת הרמב"ם[1] ושו"ע[2], שברכה שאינה צריכה היא איסור דאורייתא.
וגם לפי מכתבך האחרון, שאתה כותב בו, שבהודו לפעמים אנשים באים לבית הכנסת, ובאים באיחור, ועל בשרך חזית כשהיית בהודו, ולא הצלחת למצוא חדר במלון, וישנת בבית הכנסת המקומי שם. הנכון הוא, שאתה היית צריך להדליק שם במקום שבו אתה לן או אוכל, ולא בבית הכנסת, אך אם נהגו שם יכולת לסמוך על המנהג.
כאן בארץ אין לינה ואכילה בביהכנ"ס, ומה שכתבת, ואני מצטט אותך: "ישנם אנשים כאשר יש להם ארועים, כמו: אזכרה, בר מצוה, ברית מילה, עורכים סעודה או מסיבות בבית כנסת גם בשבתות" – הנכון הוא שעושים זאת בבוקר אחר התפילה ולא בלילה, לפיכך אין היום בארץ מקום שבבית הכנסת ישנים או אוכלים שם.
כל מה שאומרים שאין לשנות ממנהג אבותינו, זה נכון, הרי נאמר: "ואל תטוש תורת אמך". אך כשזה נוגד את ההלכה, ובפרט כשמדובר בברכה שאינה צריכה או בברכה לבטלה, יש איסור של "לא תשא".
לפיכך במקום שנהגו כמו בהודו ששם יש אפשרות של אכילה ולינה, יכולים לסמוך על דעת מה שכתב מר"ן (סימן רס"ט) שלא לבטל את המנהג, אך כאן בארץ ישראל לא היה מנהג כזה, לכן אין לחדשו, כלשונו של מרן[3]: "אבל יותר טוב להנהיג שלא לקדש בבית הכנסת וכן מנהג ארץ ישראל".
וכבר כתבנו לך שאם רוצים להדליק נרות בביהכנ"ס בכדי להשרות אווירה של שמחה, יכולים להדליק לפני תפילת מנחה, כי סביר שזה לפני השקיעה, אך בלי ברכה, או אם רוצים יכולים לברך בלי שם ומלכות, ושלום על ישראל.
יהי רצון שיתקיים בנו הפסוק: "כי נר מצוה ותורה אור", ויאיר ה' דרכיכם, ותמשיכו לקיים מנהגיכם כדת וכדין.
מקורות:
[1] רמב"ם (הלכות שבועות פי"ב ה"ט).
[2] שו"ע (יו"ד סי' של"ד סעי' ל"ז).
[3] שם.
