שאלה
אשה בהריון אחרי שהיא אוכלת כשיעור ביצה לחם (50 גרם) מקיאה, ואין לה חשק לאכול שוב כלום,כבר קרה לה כך כמה פעמים.
מה הדין לגבי הנטילה אם לא מספיקה לאכול כביצה האם תברךכאשר יש חשש גדול שיקרה שוב? ואם הקיאה מה דינה לגבי בברכת המזון, וברכה אחרונה?
תשובה
נטילת ידים – אם בדעתה לאכול כביצה פת, חייבת בנטילה עם ברכה אע"פ שאח"כ כנראה שתקיא.
ברכה ראשונה – אם אוכלת ואח"כ תקיא, חייבת בברכה ראשונה כיון שכוונתה לאכול.
ברכה אחרונה – אם הקיא חלק מהאוכל ונשאר לה כשיעור ברכה אחרונה במעיה, תברך אם מסופקת תשמע ברכה מאחר, או שתברך ותהרהר שם ומלכות בלבה.
קידוש במקום סעודה – למעשה מחמת ספק לא תחזור ותקדש בלילה, מחמת ספיקו של פתח הדביר אלא תשמע קידוש מאחר, ואם אין לה אפשרות טוב שתברך ותהרהר שם ומלכות בלבה, אמנם ביום אם שתתה מיין לא תברך שוב, אמנם אם לא שתתה תברך לכו"ע.
מקורות
איתא בגמ' שבת (דף קמז ע"ב) "אין עושין אפיקטויזין (כלומר לגרום לעצמו להקיא) בשבת, אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן לא שנו אלא בסם אבל ביד מותר, תניא רבי נחמיה אומר אף בחול אסור, מפני הפסד אוכלין".
כתב השו"ע סי' שכ"ח סעי' ל"ט "אין עושין אפיקטוזין (פי' הערוך אפיק טפי זון כלומר להוציא עודף המזון) דהיינו גרמת קיא אפי' בחול, משום הפסד אוכלים; ואם מצטער מרוב מאכל, בחול מותר אפילו בסם; ובשבת, אסור בסם ומותר ביד".
ב
איתא בגמ' סוכה דף מ ע"א "דתניא: אין מוסרין פירות שביעית לא למשרה ולא לכבוסה, רבי יוסי אומר: מוסרין" ובע"ב כתב "מאן תנא להא, דתנו רבנן: לאכלה ולא למלוגמא, לאכלה ולא לזילוף, לאכלה ולא לעשות ממנה אפיקטויזין. כמאן – כרבי יוסי. דאי רבנן – הא איכא נמי משרה וכבוסה".
כתב הרמב"ם הל' שמיטה פרק ה הלכה י "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ולא למלוגמא ולא לזילוף ולא להקיא ולא למשרה ולא לכביסה".
אמנם שם איירי שמראש אוכל ומקיא כדי שיוכל לאכול עוד כדברי רש"י שם ובזה יש משום הפסד אוכלין אבל כאן היא צריכה לאכול בשביל לחזק גופה ומה שמקיאה בא מחמת צרבות וכדו' וא"כ מותר לה וחייבת לאכול.
נטילת ידים
כתב השו"ע בסי' קנ"ח סעי' א' "כשיבא לאכול פת שמברכין עליו: המוציא, יטול ידיו אפילו אינו יודע להם שום טומאה, ויברך: על נטילת ידים", כתב השו"ע סי' קנ"ח סעי' ב' "ש מי שאומר שאם אינו אוכל אלא פחות מכביצה, יטול ידיו ולא יברך".
כתב המשנ"ב ס"ק ט' "פחות מכביצה וכו' – הטעם משום דלענין טומאה פחות מכביצה אינו מקבל טומאה מדאורייתא ולא יטמא ע"י הידים לכן יש לומר דגם על הנטילה לא גזרו או אפשר כיון דלענין בהמ"ז חשיבא אכילה דהא קי"ל דמברכין בהמ"ז על כזית חשיבא גם לענין נט"י ולא פלוג חכמים בתקנתן ולכן יטול ידיו ולא יברך דברכה אינה מעכבת הנטילה. ודע דאם היה באוכל שיעור כביצה אפילו בלא קליפתה לכו"ע צריך נטילה בברכה [דגול מרבבה וש"א]".
וכתב בשער הציון ס"ק ט' "הגר"א ושארי הרבה אחרונים, וישבו בזה קושית המגן אברהם וכולם פסקו כהשולחן ערוך, אך הגר"א בעצמו משמע דסבירא לה דעל שיעור כזית צריך נטילה מדינא ובברכה".
כתב הכה"ח בס"ק ח' "יש מי שאומר שאם אינו אוכל אלא פחות מכביצה וכו'. והטעם כתב בבית יוסף משום דכיון דפחות מכביצה אינו מקבל טומאת אוכלין איכא למימר דלא הצריכו בו חכמים נטילה, ואיכא למימר דסתם הצריכו נטילה לאוכל פת ולא חילקו בין פחות מכביצה ליתר מכביצה, הילכך יטול מספק ולא יברך עכ"ל. והביאו הט"ז ס"ק ג', עולת תמיד אות ג'. ומטעם זה כתב בשלחן ערוך דין זה בשם יש מי שאומר משום דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי ולא יברך משום ספק ברכות להקל. ואם כן כיון דהטעם דפחות מכביצה אין צריך נטילה משום דאינו מטמא טומאת אוכלים, משמע הא כביצה דצריך נטילה הוא כביצה בלא קליפתה, דהא טומאת אוכלין שיעורה כביצה בלא קליפתה כמו שכתב הרמב"ם ז"ל פרק ד' מהלכות טומאת אוכלין יעו"ש, וכן כתב דגול מרבבה, ועיין בספרו נודע ביהודה חלק אורח חיים סימן ל"ח יעו"ש, וכן כתב רבינו זלמן אות ב', משנה ברורה אות ט'. ואם כן לפי מה שכתב החק יעקב בסימן תע"ב אות ח"י בשם מהרי"ל דב' קליפות ביצים יחזיקו מים שיעור ביצה ומחצה עם הקליפה, אם כן הוי שיעור ביצה בלא קליפה ג' רבעי ביצה עם הקליפה. וכן כתב הנודע ביהודה שם. ולפי מה שכתבנו לעיל סימן פ"א אות ג' בשם הרמב"ם דשיעור ביצה עם הקליפה י"ח דראה"ם מים, אם כן שיעור ביצה בלא קליפה הצריכה נטילת ידים היא י"ג דראה"ם ומחצה. ולכן יש לאכול כשיעור הזה או יותר אם אפשר כדי שיברך על הנטילה אליבא דכולי עלמא ולצאת מספק ברכות".
ב
ובסעי' ג' כתב השו"ע "אם אוכל פחות מכזית, יש מי שאומר שאין צריך נטילה".
כתב המשנ"ב ס"ק י' "פחות מכזית וכו' – דזה לא חשיבי אכילה אף לענין בהמ"ז והנה הט"ז פסק כן לדינא דא"צ נטילה וכן הוא דעת הב"ח וכן הסכים הגר"א והברכי יוסף והביא כן בשם הרשב"ץ ודעת הלחם חמודות והמ"א וא"ר ועוד אחרונים דאף בפחות מכזית דינו כפחות מכביצה ויטול ידיו ולא יברך וע"כ לכתחלה נכון להחמיר בזה. [ודע דשיעור כזית דצריך נטילה לכו"ע הוא אף אם היה מפירורין דקין מצטרפין ואם היה כביצה שלימה מהפירורין צריך לברך על הנטילה ג"כ]. אם אכל מעט פת למתק חריפות השתיה באופן המבואר לקמן סימן רי"ב דא"צ לברך המוציא משום דהוא טפל להשתיה י"א דגם נט"י א"צ אף אם יש בו כביצה וי"א דצריך עיין א"ר ובפחות מכזית נראה שבודאי יש לסמוך שלא להצריך נטילה בזה אף לכתחלה דבלא"ה יש מקילין וכנ"ל אך בכזית או כביצה יטול ידיו ולא יברך על הנטילה מחמת ספק".
וכתב בשער הציון ס"ק יא "והנה החיי אדם בכלל נ"ו מיקל אף בכזית כל עוד שהוא פחות מכביצה, ולי נראה שאין להקל בזה, דלהגר"א משמע דסבירא לה בעלמא דעל כזית יש ליטול ידיו ולברך".
וכתב הכה"ח בס"ק י' "אם אוכל פחות מכזית וכו'. כן כתב בשלחן ערוך על פי מה שכתב בבית יוסף בשם הרוקח סימן רפ"ג דעל פחות מכזית אין צריך נטילה. מיהו הלחם חמודות בחולין פרק כל הבשר אות ע"ב כתב דטעות נפל בהעתקת בית יוסף ועל פי זאת הטעות כתב להלכה בשלחן ערוך אבל זה אינו וצ"ל דעל פחות מכביצה אין צריך נטילה, וכתב שכן הוא ברוקח, וסיים ולכן יש ליטול בלא ברכה על כל פת הן מעט הן הרבה עד כביצה שאז חייב גם כן בברכת על נטילת ידים יעו"ש. וכן כתב מגן אברהם ס"ק ד', רבינו זלמן אות ב'. אבל המטה יהודה אות ג' כתב ליישב דברי השלחן ערוך, וסיים דאף על גב דהלחם חמודות ומגן אברהם חלקו על השלחן ערוך בדין פחות מכזית וסבירא להו דדינו כפחות מכביצה דיטול ולא יברך, אנו אין לנו אלא פסק השלחן ערוך הלכה למעשה, וכן נראה דעת הב"ח ז"ל, והרוצה להחמיר תבא עליו ברכה עכ"ד. וכן כתב הלבוש בפחות מכזית לכולי עלמא אין צריך נטילה. וכן כתב הט"ז ס"ק ג', יד אהרן בהגהות בית יוסף, ברכי יוסף אות ד', וכתב דהכי נקטינן. ומיהו האליה רבה אות ד' כתב דיש להחמיר וליטול בלא ברכה, וכן נראה דעת הפרי מגדים באשל אברהם אות א', מאמר מרדכי אות ו', נהר שלום אות ב', דרך החיים אות ב'. אבל הבית מנוחה בדיני נטילת ידים אות א' כתב כדברי הברכי יוסף וכתב דהכי נהוג עלמא ודלא כהאליה רבה והפרי מגדים רק הרוצה להחמיר תבא עליו ברכה יעו"ש. ונראה כיון דדין זה בפלוגתא שניא, אף על גב דכתב הבית מנוחה דנהוג עלמא דאין ליטול על פחות מכזית, נכון להחמיר וליטול כדי לצאת כל הדיעות. ובלאו הכי יש נזהרין מלאכול פחות מכשיעור כדי שלא לאכול בלא ברכה אחרונה, ואם כן כל שכן בפת שיש עליו כמה כוונות כמו שכתבנו בסימן הקודם, ואם כן מי הוא זה אשר יערב אל לבו לבא לאכול פחות משיעור בלא נטילת ידים וברכת המזון. ועיין לקמן סימן קס"ח אות ע"ה".
ג
כתב השערי תשובה קנ"ח ס"ק א' "ויברך ענט"י. וכתב הריטב"א בחולין דף ק"ו אם בירך ענט"י ונמלך שלא לאכול לא הוי ברכה לבטלה ע"ש והביאו בק"א למחזיק ברכה". וכ"כ בחזו"א (או"ח סי' כ"ה סק"ח).
וכתב הכה"ח בס"ק ו' "ומי שבירך על נטילת ידים ונמלך שלא לאכול לא הויא ברכה לבטלה. הריטב"א בחידושי חולין על דף ק"ו, מחזיק ברכה בקונטריס אחרון אות א', שערי תשובה אות א'. והטעם כתב בשדי חמד אסיפת דינים מערכת ברכות אות כ"ט משום דכל שבשעת הברכה כונתו לשם מצוה אף דאחר כך נמלך בתר שעת הברכה אזלינן והיא היתה לצורך שהיה דעתו לאכול, אלא שכתב דיש לפקפק דנראה דאין הכל מודים בזה, וסיים מכל מקום דאין נכון לעשות כן וידחוק עצמו לאכול כדי שלא יכנס בחשש ברכה לבטלה ח"ו, וגם הריטב"א אפשר יודה דלכתחלה בלא שום הכרח אין לעשות כן יעו"ש. ועוד עיין שם שהביא פלוגתא בשאר מצות גם כן אם היתה כוונתו לעשות מצוה ובירך אם יכול לחזור יעו"ש. ועל כן צריך ליזהר לכתחלה שלא יגרום לעשות ברכתו לבטלה למפרע אם אפשר לו לקיים המצוה".
וכתב המשנ"ב ס"ק א' "טעם תקנת נטילה הוא משני דברים אחד מפני סרך תרומה והיינו כיון דידים עסקניות הן ונוגעים בכל דבר ובזמן שהיה נוהג טומאה וטהרה והכהנים אכלו תרומה היו צריכין ליטול ידיהם מדברי סופרים קודם אכילת תרומה כדי שלא יטמאוה בנגיעתן וכדי שיהיו רגילין הכהנים בזה גזרו ג"כ על כל איש ישראל האוכל פת שאסור לאכול עד שיטול ידיו וגם עכשיו שאין הכהנים אוכלין תרומה מפני הטומאה לא בטלה תקנה זו כדי שיהיו רגילים בני ישראל כשיבנה בהמ"ק ב"ב לאכול בטהרה ועוד טעם לתקנת נטילה משום נקיות וקדושה וסמכו בגמרא [ברכות נ"א] אקרא דוהתקדשתם והייתם קדושים".
כלומר שטעם התקנה הוא משום סרך טומאה או משום נקיות ולא תליא בהנאת בני מעיו, וכ"ש הכא שאמנם קרוב לודאי שתקיא אבל לא תמיד כך, ומה שבדעתה לאכול ואח"כ לא אוכלת כביצה יש להקל כריטב"א ואין זה נחשב כברכה לבטלה.
המוציא
כתב השו"ע סי' ר"ח סעי' א' "על חמשת המינים שהם: גפן ותאנה ורימון וזית ותמרה, מברך לאחריהם ברכה אחת מעין שלש".
כתב השו"ע סי' ר"י סעי' א' "האוכל פחות מכזית בין מפת בין משאר אוכלים, והשותה פחות מרביעית בין מיין בין משאר משקים, מברך תחלה ברכה הראויה לאותו המין, ולאחריו אינו מברך כלל".
וכתב שם בסעי' ב' "הטועם את התבשיל אינו צריך לברך עד רביעית, ואפילו אם הוא בולעו; וי"א שאם הוא בולעו טעון ברכה, ולא פטרו את הטועם אלא כשחוזר ופולט ואז אפילו על הרבה אינו צריך ברכה. הגה: וספק ברכות להקל".
וכתב המשנ"ב ס"ק י"ג "הטועם וכו' – דאע"ג דאסור ליהנות מן העוה"ז בלא ברכה אפילו כל שהוא בין באכילה בין בשתיה היינו כשמכוין לאכול ולשתות אבל הכא שאין כונתו אלא לטעום לידע אם צריך מלח או תבלין א"צ ברכה לא לפניה ולא לאחריה ואפילו אם הוא אוכל קצת מהמאכל אחר הבישול [שאין ביכלתו לתקן אז המאכל] ורק לידע אם הוא טוב ג"כ מצדדים הא"ר והפמ"ג דגם זהו בכלל טעימה אחרי שאין כונתו לשם אכילה". ובס"ק י"ד כתב "עד רביעית – ועד בכלל אבל יתר מרביעית כיון שהוא הנאה יתירה חשיב כמו שמתכוין לאכילה". ובס"ק י"ט כתב "וספק ברכות להקל – היינו באפילו אם הוא בולע לא יברך כיון שאין כונתו לאכילה וכסברא הראשונה. והנה המ"א חולק על השו"ע והרמ"א וס"ל דבבולע לכו"ע חייב לברך אבל כמה אחרונים החליטו עם פסק הרמ"א דהוא ספק ברכה ולא יברך ולכתחלה טוב ליזהר הרוצה לבלוע שיתכוין ליהנות ממנו בתורת אכילה ויברך עליו [ח"א]".
כתב הכה"ח בס"ק כ"ד "אינו צריך לברך. זהו לשון הטור. ומשמע מזה דאם רוצה לברך רשאי, ועל כן הגיה הב"ח לאמר אין לברך ופירושו דאסור לברך עליו דכיון דאינה טעונה ברכה הויא ברכה לבטלה יעו"ש. מיהו השיירי כנסת הגדולה בהגהות הטור כתב דהוא דוחק גדול למחוק כל הספרים, ומכל מקום לענין דינא הסכים כהב"ח דאין לברך יעו"ש. וכן הסכים אליה רבה אות ד', ערך השלחן אות ו', מאמר מרדכי אות יו"ד", וכ"כ המשנ"ב ס"ק י"ד,
וכתב הכה"ח בס"ק כ"ב "ולכן כיון דאיכא פלוגתא בזה, וגם בעיקר הדין יש פלוגתא דיש אומרים אם הוא בולע צריך ברכה ולא פטרו אלא אם כן פולט, על כן הטועם קודם גמר הבישול לראות אם חסר איזה דבר יש להרהר הברכה בלבו, אבל אם טועם אחר גמר בישול יש לכוין לשם אכילה ולברך. ועיין לקמן אות כ"ט".
וא"כ אם היה כוונתו לאכול ולשתות משמע שמברך ברכה ראשונה אם בולעו לכו"ע ומה שאח"כ מקיא לא אכפת לן.
ברכה אחרונה
כתב הברכי יוסף סי' ר"ח ס"ק א' "יש להסתפק במי שאכל פירות כשיעור ברכה אחרונה ותכף כשאכלם וירדו חדרי בטן הקיאם כלם אינהו ואביזריהו אם יברך ברכה אחרונה על הנאת גרונו. והנה ראיתי להרב פנים מאירות ח"ב סי' ז"ך שבתוך דבריו כתב דברי הרא"ש (ברכות פ"ב סי' ו) דברכה צריך שיהנה בתוך מעיו. וכתב על זה וז"ל, ובאיסור מצינו שחייב הנאת על גרונו אף שאינו נהנה בתוך מעיו, דאיתא סוף גיד הנשה (חולין קג ב) אכל חצי זית והקיאו וחזר ואכלו חייב מאי טעמא הרי נהנה גרונו בכזית, וכו' וכן פסק הרמב"ם פי"ד דמאכלות דין ג', ובודאי לענין ברכה אחרונה אם אכל חצי זי'ת והקיאו וחזר ואכל אותו חצי זית שהקיאו אינו חייב לברך ברכה אחרונה, וע"כ דלא ילפינן אכילה דאוכלין לברכה מאכילה דאיסורין, דהתם חייב בהנאת גרונו והכא אכילה במעיים בעינן, וסמכוהו אקרא ואכלת ושבעת, שמע מינה דבעינן אכילה לכלל שביעה, ואינו אלא בכרס מלאה, עכ"ל. ולפי דבריו בנדון שלנו נראה דלא יברך. אך מדברי הרא"ש במטעמת שהביא הוא ז"ל יש מקום לומר דאין ראיה, דדילמא כשירד במעיו כנידון דידן ברכה ואיסור שוו בשיעוריהן. וצריך להתישב בדבר. ומיהו נראה דמצד אחר לא יברך בנ"ד, דהא קי"ל דאם נתעכל המזון לא יברך, ולא גרע זה מנתעכל. ודוק היטב", והביאו בשערי תשובה רח ס"ק א' "אכל הפירות כשיעור ברכה אחרונה ושוב הקיא' לא יברך ברכ' אחרונה דלא גרע מנתעכל כ"כ בר"י וע' פמ"א ר"ב סי' כ"א", כתב הכה"ח בס"ק ג' " שאכל פירות כשיעור ברכה אחרונה ותכף כשאכלם וירדו חדרי בטן הקיאם כולם אינו מברך ברכה אחרונה דלא גרע זה מנתעכל המזון דאינו מברך. ברכי יוסף אות א', שערי תשובה אות א'. וכן כתב הדברי מנחם בהגהות הטור אות א' והשיג על דברי קול אליהו חלק א' סימן ט' יעו"ש, קיצור שלחן ערוך סימן נ"א אות ט"ו".
ובסי' ר"י ס"ק י"א כתב " ואם אכל חצי זית והקיאו ואכל חצי זית אחר יש להסתפק אם מצטרף, ומתשובת הרב פנים מאירות חלק ב' סימן ז"ך מפורש יוצא דאינו מצטרף, דלענין ברכה בעינן שיהנה בתוך מעיו ולא אזלינן בתר הנאת הגרון כאכילה דאיסור יעו"ש. ברכי יוסף אות ג'. וכתב וצריך להתישב בדבר. ועיין לעיל סימן ר"ח אות ג' דמשמע נמי דאינו מצטרף יעו"ש".
ה'מנחת חינוך' (מצווה שי"ג) "וע' מג"א סי' ר"י מביא בשם כנה"ג דגבי בהמ"ז אפי' יותר מכדי אכילת פרס מצרף והמג"א השיג ובפמ"ג שם כתב דוקא אם אכל כזית דילפינן מן ואכלת בעי כדי אכילת פרס וביותר אינו מצרף אבל אם אכל כדי שביעה עיקר בהמ"ז מה"ת על הנאת מעיים והוא שבע אפי' שהה יותר מכדי אכילת פרס מצטרף ומחויב לברך מה"ת ע"ש וכו' ובעיקר דברי הפמ"ג שדעתו דבבהמ"ז אם שבע מחויב מה"ת לברך אף ביותר מכדי אכילת פרס דעיקר בהמ"ז על הנאת מעיים ע"ש דמ"מ הניח דין זה בצ"ע כדרכו. אך לע"ד נראה מבואר דין זה להדיא בש"ס וכו' כמו דביה"כ ל"מ הנאת מעים בלא הנאת גרון דהיינו בתוך א"פ ה"ה בבהמ"ז אינו חייב על הנאת מעיים רק בצירוף הנאת גרון כנלע"ד:
והנה נראה ג"כ דעל הנאת גרון לחוד כגון אכל והקיא וחזר ואכל אפי' כ"ה אינו חייב בבהמ"ז כי מצד הסברא שביעה אינו שייך רק בהנאת מעיים היינו במילוי הכרס נהי דכתבתי לעיל דגם הנאת גרון בעינן היינו דלא מהני מילוי הכרס לחוד בלא הנאת גרון אבל הנאת גרון בלבד בודאי אינו שבע ואינו חייב בבהמ"ז וא"כ כיון דבש"ס מבואר דביתובי דעתא היא התחלת שביעה כמבואר השתא שבועי משבעא כו' אלא פחות מכביצה מייתבא דעתא וכביצה שבועי משבעא א"כ דבהנאת גרון לחוד לא יוכל לבא לידי שביעה א"כ נראה דגם לא מייתבא דעתא". וכתב הפתח הדביר סי' קפ"ד ס"ק ג' שהאוכל ומקיא פטור מברכת המזון.
כתב בשו"ת תורה לשמה סימן קכה "מיהו לענין ברכת המזון דכתיב ואכלת ושבעת ושביעה דאכילה היא בהנאת מעיים הנה אם זה הקיא כל מצה שאכל תיכף כשירדו חדרי בטנו נהי דחשיבה אכילה ויצא חובת אכילת מצה מ"מ ליכא שביעה בשעת ברכת המזון ואיך יברך בכרס רקנית ועוד חכם אחד המופלג בחכמה הי"ו אמר על זה דלא גרע מהיכא דנתעכל המזון דלא יברך עכ"ד הי"ו וישרו דבריו בעיני ולכן נראה בעבור בהמ"ז יחזור ויאכל מצה כדי שיברך בהמ"ז וישתה כוס ג' מיהו אם הקיא אחר שאכל האפיקומן או כ"ז שהוא משער בעצמו שאם יאכל יחזור ויקיא בודאי ה"ז יברך בהמ"ז בלי הזכרת שם ומלכות אלא יכוין שם ומלכות במחשבה דוקא וישתה כוס ג' דבהמ"ז בשביל ד' כוסות".
כתב הבן איש חי ש"ר פרשת חוקת סעי' י"ג "אם אכל והקיא והוא מסופק אם נשאר במעיו כזית ממה שאכל ה"ז נכנס בבית הספק ולא יברך בהמ"ז אלא עד שיאכל עוד אם אפשר לו לאכול, ואם לא אפשר לו ישמע ברכה מאחרים ויתכוין לצאת י"ח, ואם גם זה לא אפשר יברך בהמ"ז בלי שם ומלכות ורק יהרהר שם ומלכות ולא יוציא מפיו. ודין זה לאו דוקא בבהמ"ז אלא ישנו גם באוכל או שתה יין והקיא דדינא הכי כאשר כתבנו ועיין אחרונים".
כתב בשו"ת חלקת יעקב אורח חיים סימן נב "וראיתי באגלי טל מלאכת טוחן סי' ס"ב (שציין כת"ה) שדעתו לומר שלענין ברכה העיקר תלוי בהנאת מעיו לחוד, וראייתו שהרי בנתעכל המזון שוב אינו מברך שעבר השביעה, הרי שאינו מברך על מה שהי' שבע מתחילה, דאם כן אפילו נתעכל נמי, ועכ"ח דאינו מברך רק על הנאתו של עכשיו, והרי הנאת גרונו כבר עברה, ומה"ט אינו מברך על הריח לאחריו כיון שכבר עבר הנאתו, כמ"ש הכלבו הובא במג"א רט"ז סק"א, ולענין ברכה שלפני' תלוי גם כן בהנאת מעיו לבד, שהרי מטעמת אי"צ לברך בטועם ופולט, וכבמג"א ר"י סק"ט, משום דאינה נקרא הנאה אלא בתוך מעיו… וממילא מוכח דחיוב ברכה שלפני' על הנאת מעיו לבד אפילו כשלא נהנה גרונו, כיון שלמדו בקו"ח מברכה שלאחרי' שחיובה רק על הנאת מעיו, דהנאת גרונו כבר עברה… עכ"ל".
וכתב מרן הרב בהערות לקיצוש"ע סי' נ"א ס"ק י"ב "אם הקיא חלק מהאוכל ונשאר בקיבתו שיעור ברכה אחרונה יש אומרים שיברך ברכה אחרונה".
קידוש במקום סעודה כתב עוד בפתח הדביר סי' רע"ג סעי' א' לענין קידוש וסעודת שבת כתב הכה"ח בסי' רע"ג ס"ק ו' "ואם אחר שקידש וסעד סעודה הגונה כדת וכהלכה ויקם וילך ותיכף הקיאו אם יכול לסעוד במקום אחר בלתי קידוש, עיין פתח הדביר אות א' דשקיל וטרי בהאי עניינא ומסיק שלא לחזור ולקדש במקום סעודה שניה וכל שכן דאיכא צד דהויא ברכה לבטלה, רק אם אפשר לשמוע קידוש מאחר שמקדש לעצמו ויכוין שומע ומשמיע הוא הנכון יעו"ש".
וראה בשו"ת הר צבי אורח חיים א סימן קסג "ע"ד השאלה במי שקדש ואכל, ואחרי אכילתו הקיא כל מה שאכל קודם שבירך על מזונו, כיצד דינו אם מחויב לברך על מזונו, ואם יצא ידי קדוש, כיון דאין קידוש אלא במקום סעודה.
והנני להשיב על ראשון ראשון, אם מחויב לברך בהמ"ז, הנה בראשונה יש לבאר אם החיוב של ברהמ"ז הוא על הנאת הגרון או על הנאת המעיים, שהרי לענין אכילת איסור נחלקו בזה רבי יוחנן ור"ל (חולין קג ע"ב) שרבי יוחנן סובר הנאת גרון ולכן אם אכל חצי זית והקיאו וחזר ואכל חצי זית והקיאו חייב ור"ל סבר הנאת מעיים ולכן אם אכל חצי זית וכו' פטור שמעיו לא נהנו מכזית שלם שבשעה שנכנס למעיו חצי זית השני כבר לא היה חצי זית הראשון, אבל אם אכל כזית שלם ואח"כ הקיאו גם לר"ל חייב שהרי היה כאן הנאת מעיו מכזית שלם.
והנה בפנים מאירות (ח"ב, סימן כז) כתב, שלענין חיוב ברכת המזון לכו"ע אין חייבים על הנאת גרון אלא על הנאת המעיים, וכ"ה בחת"ס או"ח (סימן קכז), ובמנ"ח (מצוה שיג). ואם אכל חצי זית והקיאו וחזר ואכל חצי זית אחר פטור מברכת המזון. ולכאורה משמע שדוקא באכל חצי זית והקיאו וחזר ואכל חצי זית אחר, אבל באכל שיעור שלם והקיאו אח"כ חייב, שהרי יש כאן גם הנאת גרון וגם הנאת מעיים, ולעומת זאת י"ל דכיון שהקיאו לא גרע מהא דקיי"ל כל שנתעכל המזון שבמעיו שוב לא יברך, וה"נ אין לך עיכול גדול מזה שהרי הקיאו (אלא שמדברי הפמ"א והחת"ס משמע שלא נחתו לזה).
ובספר קול אליהו (סימן ט) עמד על חקירה זו באכל והקיא אם חייב לברך ברהמ"ז, ודעתו שם להשוות חיוב בהמ"ז לאכילת איסור שהחיוב הוא על הנאת גרונו, ועמד שם גם על זה דאע"ג דקיי"ל לענין ברכת המזון כל שנתעכל המזון שבמעיו שוב לא יברך, ובהקיאו לא יהא גרע מנתעכל המזון, וכתב דהא ליתא דלא יבצר שלא ישאר לו תמצית מן המאכל במעיו, אמנם במי שאכל כזית ממש והקיא שיעור כזית ממש בהא ודאי לא יברך אחריו עכת"ד. אולם בספר אמרי בינה (או"ח סימן יד) מסיק להלכה שגם אם אכל יותר מכזית והקיאו אפילו אם נשאר מעט במעיו אינו חייב לברך ברהמ"ז שלענין ברכת המזון בעינן שישבעו מעיו וכל שהקיאו אינו שבע מזה.
ואשר לשאלתו אם יצא בזה יד"ח קדוש במקום סעודה, הנה המקור של קדוש במקום סעודה כתב הרשב"ם בפסחים (קא ע"א) שהוא מן הכתוב וקראת לשבת עונג – במקום עונג שהוא הסעודה שם תהא הקריאה של קידוש, ולענין סעודת שבת ויו"ט מבואר בכת"ס (או"ח סימן צו) שאם אכל חצי זית והקיאו וחזר ואכל וכו' אין יוצא בזה סעודת שבת משום דכתיב בהו עונג ואין כאן עונג, ולפי"ז יש לדון גם באכל שיעור שלם והקיאו שלא יצא בזה דאפשר שזה לא נקרא עונג וממילא דלא נחשב קדוש במקום סעודה, אא"כ כשהוא שבע בשעת הקדוש ורק אז הוי קדוש במקום עונג.
וקצת יש להביא ראיה שעיקר קדוש במקום סעודה הוא שיהא שבע בשעת הקדוש, מהא שכתב המחבר (סימן רעא סעיף ו): אם גמר סעודתו וקדש היום קודם שיברך ברהמ"ז, יברך בהמ"ז על כוס ראשון ואח"כ יאמר קדוש היום וכו' וכתב שם הרמ"א: ויש מחלוקת אם צריך לאכול מעט אחר קדוש, דהיינו שיש אומרים דמכיון שאכל מתחילה הוי קדוש במקום סעודה ושוב א"צ לאכול אף שהסעודה היתה של חול, נחשבת לקדוש במקום סעודה, הרי שלי"א אלו, עיקר קדוש במקום סעודה הוא, שיהא שבע בשעת הקדוש, וכל שהוא שבע בשעת הקדוש, נחשב הקדוש במקום עונג, אף שהאכילה היתה בחול, ומזה יש ללמוד קצת גם לאידך גיסא שאם הוא לא שבע כגון שהקיא אעפ"י שאכל לא נקרא קדוש במקום ענג, ואין כאן קדוש במקום סעודה".
העולה
נטילת ידים – אם בדעתה לאכול כביצה פת, חייבת בנטילה עם ברכה אע"פ שאח"כ כנראה שתקיא.
ברכה ראשונה – אם אוכלת ואח"כ תקיא, חייבת בברכה ראשונה כיון שכוונתה לאכול.
ברכה אחרונה – אם הקיא חלק מהאוכל ונשאר לה כשיעור ברכה אחרונה במעיה, תברך אם מסופקת תשמע ברכה מאחר, או שתברך ותהרהר שם ומלכות בלבה.
קידוש במקום סעודה – למעשה מחמת ספק לא תחזור ותקדש בלילה, מחמת ספיקו של פתח הדביר אלא תשמע קידוש מאחר, ואם אין לה אפשרות טוב שתברך ותהרהר שם ומלכות בלבה, אמנם ביום אם שתתה מיין לא תברך שוב, אמנם אם לא שתתה תברך לכו"ע.