שאלה
אונן שנמצא בארץ ישראל ונפטרה אחותו בחוץ לארץ, ועתידה להקבר בהמשך היום בחוץ לארץ, והוא לא יהיה בהלוויה, האם צריך לעשות קריעה מעת השמועה או רק לאחר הקבורה?
תשובה
ימתין ולא ישב עד הלילה – ובפרט שיש גדול הבית.
לגבי קריעה – יקרע מיד.
מקורות
כתב השו"ע ביו"ד סי' שע"ה סעי' ב' "מי שדרכם לשלוח המת למדינה אחרת לקוברו, ואינם יודעים מתי יקבר, מעת שיחזרו פניהם מללוות מתחילין למנות שבעה ושלשים ומתחילין להתאבל (ל' רמב"ם פ"א מה"א ד"ו); וההולכים עמו, מונים משיקבר. ואם גדול המשפחה הולך עמו, אף אלו שבכאן אינם מונים אלא משיקבר; וגדול המשפחה היינו דביתא סמוך עליה וגרירי כולהו בתריה, לא שנא אח לא שנא בן קטן; ויש מי שאומר והוא שיהא בן י"ג".
וכתב ערך הלחם "ולענין בית הקברות של מצרים כתב רדב"ז סימן פ' [ח"ד סימן אלף קלה] דלאו כעיר אחרת חשיב, שהרי אחר שתי שעות יודעים שנקבר, ועוד שהוא מתחומי העיר, ע"כ. ואין נראה לי כן, שלא נתנו דבריהם לשיעורין אם ידעו אחר שתים או שלש שעות או חצי יום, גם לטעם שני ככפר אחרת הוא ומתחומו בפנקסי מס המלך בקרקע. ואפשר לומר דמשום שאין בין העיר ובינו תחום שבת, דאיכא בורגנין. ומכל מקום נהגו כדבריו, והמיקל לא הפסיד".
וכתב הש"ך ס"ק א' "משמע דוקא כששולחים אותו לעיר אחרת אבל הקוברים בבית הקברות סמוך לעיר החוזרים משערי העיר אינן מתאבלין עד שאמרו להם שנקבר וכמ"ש הרמב"ן וכן כתב בית יוסף". וכן כתב הבית הלל ס"ק א'
וכתב הפר"ח בס"ק א' "אורחא דמילתא נקט ועיקר הדין תלוי אם יכולין לחזור לבוא בו ביום אף שהקבורה בעיר אחרת מונה משיקבר, ואם אינו יכול לבוא בו ביום הוי ליה כמדינה אחרת, וכן יש לדקדק מדברי הרמב"ן בספר תורת האדם [עמוד קסב] [ליקוטים]".
ובערוך השולחן סעי' ז' כתב "איתא בגמ' [כ"ב א] א"ל רבא לבני מחוזא אתון דלא אזליתון בתר ערסא מכי מהדריתו אפייכו מבבא דאבולא אתחילו מנו ע"ש כלומר דדוקא אותם ההולכים עם המת לבה"ק מתחילין האבלות אחר שיסתום הגולל אבל אותם שאין הולכים לבה"ק אלא חוזרים משער העיר מתחילין האבלות מיד ולכאורה משמע דזהו גם כשקוברים אותו בגבול העיר הזאת הדין כן וזהו באמת דעת בה"ג כמ"ש הטור בשמו ע"ש אבל רש"י ז"ל [ד"ה דלא] כתב דזה מיירי במוליכין המת מבבל לא"י ע"ש וגם דעת הרמב"ם בפ"א כן הוא וז"ל מי שדרכו לשלוח המת למדינה אחרת לקוברו ואינן יודעין מתי יקבר מיד שמחזירין פניהם מתחילין למנות האבלות עכ"ל וכן לשון רבינו הב"י בסעי' ב' וז"ל מי שדרכן לשלוח המת למדינה [עיר] אחרת לקוברו ואינם יודעים מתי יקבר מעת שיחזירו פניהם מללוות מתחילין למנות ז' ושלשים ומתחילין להתאבל וההולכים עמו מונים משיקבר וכו' עכ"ל וכו' [סי' פ"ו] וביותר מדברי הנמק"י שכתב הטעם דאותם שחוזרים פניהם כבר נתייאשו ממנו ויאוש הוי כסתימת גולל אבל וכו' עכ"ל הרי לא תלה הטעם בהעדר ידיעת זמן הקבורה".
ב
כתב בשו"ת הרשב"א חלק א סימן תעח "ומה שאמרת אם נאמר כן בכל אבלות כגון מי שמתה אשתו ואח אשתו בא ממקום קרוב מונה עמו שהוא גדול הבית וחייב בקבורתה אף על פי שהאח מצטער יותר ממנו תשובה באמת נראה שהבעל קרוי באבל זה גדול הבית מפני שהוא חייב בקבורתה ולהטפל בה יותר מן האח ואפילו מן האב. ואין הולכין אחר המצטער יותר שאין כל הדעות שוות. ועוד שאין לך מצטער כבעל שאין אשה מתה אלא לבעלה".
וכתב הש"ך יורה דעה סימן שעה ס"ק ד "דהיינו דביתא סמוך עליה כו'. לקמן כתבתי בשם הרשב"א דמי שמתה אשתו הבעל נקרא גדול הבית עיין שם".
וכתב הש"ך בס"ק י"ב "מיהו היכא דאשתו מתה ובאו אחרים ושאר קרובים הבעל נקרא גדול הבית מפני שהוא חייב בקבורתה ולטפל יותר מן האח או האב ואין הולכים אחר המצטער יותר שאין כל הדעות שוות, כ"כ הרשב"א בתשוב' סי' תע"ח".
וכתב ערוך השולחן בסעי' ט' "וזה שנתבאר דבנקבר בעיר אחרת אלו שבכאן מונין מיד ואלו שהולכין עם המת משיסתם הגולל איתא בירושלמי שם דזהו בדליכא גדול הבית במשפחה והיינו שהוא עיקר המנהיג בהבית וכל עניני הבית סמוכים עליו וכולהו גרירי בתריה לא שנא אם הוא אחיו של מת או בן קטן רק שיהא בן י"ג שנים ואם מתה אשתו מקרי הבעל גדול הבית".
אמנם בחידושי רע"א סי' שע"ח סעי' ח' כתב שאחים לא נגררים אחר הבעל כיון שאינם סמוכים על שולחנו וכ"כ מהר"י אסאד יו"ד סי' שס"ד וזכור לאברהם הל' אבלות אות ג'.
וכתב בשו"ת מהרש"ם חלק ב סימן רס "מכתבו הגיעני וע"ד שאלתו באחד שנודע לו ע"י ט"ג שמתה אחותו בעיר וויען ונודע כי לא יקברוה עד אחר ב' ימים מעל"ע משעת מיתה והוא לא יוכל לבא עוד שמה משעה שנודע לו עד שעת קבורה אימת יתחיל להתאבל אם מיד או משעת קבורה וכו' לכן לענ"ד יתחיל מיד להתאבל". וכן מצדד בשבט הלוי ח"ג סי' קס"ח וח"ז סי' ק"צ.
וכתב מרן הרב בצרור החיים פ"ח שא' ע"ו "אם יודע שהלויה תערך באותו יום ימתין ויתחיל לשבת שבעה מזמן סיום הקבורה כמו האבלים במקום הקבורה במקרה שהקבורה מתאחרת ואינה נערכת באותו יום יתחיל לשבת שבעה מיד ולא ימתין לקבורה". ונראה שהוא מהטעם הנ"ל.
לגבי הקריעה
כתב השו"ע סי' של"ט סעי' ג' "אומרים צדוק הדין עם יציאת נשמה, וכשמגיע לדיין אמת, קורע האבל". ובסי' ש"מ סעי' א' כתב הרמ"א "(ולכתחלה צריך לקרוע קודם שיסתום פני המת)" וכ"כ הב"י. מ"מ כתב מרן הרב בצרור החיים פ"ו שמנהג הספרדים לקרוע רק לאחר הקבורה וכך מנהג ארץ ישראל וכן כתב בס' חקקי לב (חיו"ד סי' נב) שהמנהג לקרוע כשחזרו מן הקבורה בשעת צידוק הדין. וכן הוא ביפה ללב ח"ג (סי' שמ) וראה בגשר החיים פ"ד סעי' ו' מש"כ ובנהר מצרים הל' אבלות סעי' ח' כתב טעם משום שהינם מבולבלים עד לאחר הקבורה וא"כ כאן שאין טעם זה נכון לעשות כמעיקר הדין ולקרוע מיד.
העולה
ימתין ולא ישב עד הלילה – ובפרט שיש גדול הבית.
לגבי קריעה – יקרע מיד.
