שאלה:
מהי הברכה שיש לברך על "אש תנור", מצות ומציות? האם משתנה ברכתן אם שורה אותן במים כדי שיהיו רכות? שמעתי משמו של הרב שליט"א, כי יש לברך על מצה "המוציא" עד שלושים יום לאחר הפסח, ולאחר מכן יש לברך עליה "מזונות", האם נכון הוא הדבר?
תשובה:(מאת מרן הרב מרדכי אליהו)
"אש-תנור" יבש (כלומר: שאפו אותו יבש מתחילתו, והוא נכסס), מצות ומציות ברכתם – "מזונות", אע"פ שהשרה אותם במים. אמנם, עיין למחזיק ברכה (סי' קנ"ח אות ה') שהביא משם הרב "בית דוד" (סי' ע') והכנה"ג (הגב"י אות א'), שמצה לאחר הפסח ברכתה – "המוציא", ופקפק על זה החיד"א וסיים, שיש לקיים את דברי הרב "בית דוד", אך עם כל זה ירא שמים אל יאכל מצה אחר הפסח אא"כ קבע עליה סעודה[1].
מכאן למדנו, שברכת המצה היא – "מזונות". ועיין להגאון הרי"ח הטוב (הגדה של פסח "אורח חיים" עמ' רי"ג אות כ"ג) שפסק כך.
ופעם אמרתי, כיון שהכל הוא ספק, אע"פ שנהגו לאכול מצה לאחר הפסח משיירי הפסח, ומברכים עליה "המוציא", היינו עד י"ד באייר שלושים יום אחר הפסח ולא יותר.
אם קבע עליה סעודתו, היינו שאכל 72 דרהם שהם כ-230 גרם[2], ואפילו הרטיב את המצה והיא התנפחה ושוקלת כעת יותר – זהו משקלה למרות שהיא נפוחה ורטובה[3]. ועיין בבא"ח פר' פנחס ש"ר אותיות י"ט-כ'.
נכון אמרו לך משמי, שרק שלושים יום אחר הפסח יש לברך על מצות "המוציא", ולאחר מכן "מזונות", כיון שכל הדין במחלוקת תלוי, וגם לאותם הנוהגים לברך על המצות "המוציא", דיים שינהגו כך שלושים יום אחר הפסח כדלעיל.
מקורות:
[1] ראה כה"ח (סי' קנ"ח ס"ק מ"ג), וז"ל: "המצות שנלושה במים לבד ונשארה אחר הפסח, כתב השיירי כנסת הגדולה בהגהות בית יוסף אות א' דדינה כלחם גמור וצריכה נטילת ידים והמוציא וברכת המזון יעו"ש. וכן הסכים הרב בית דוד סימן ע' וטעמא טעים כיון שכבר חל עליו חיוב מחמת ימי הפסח תו לא פקע אחר הפסח יעו"ש. והמחזיק ברכה סוף אות ה' כתב דיש לקיים דברי הרב בית דוד אלא דירא שמים לא יאכל מצה אחר הפסח כי אם שקובע עליה יעו"ש. ומה שהשיג בספר עולת שמואל סימן ג' על דברי הרב בית דוד, עיין בתשובות חסד לאברהם סימן ט"ו להרב זכור לאברהם שהשיב על כל מה שהשיג עליו יעו"ש. וכן הרב אהל יצחק חלק אורח חיים סימן ד' הורה כהרב בית דוד יעו"ש. וכן הרב חקת הפסח בסימן תפ"ב אות א' הסכים להרב בית דוד יעו"ש. ומה שכתב הרב בית מנוחה בדיני נטילת ידים אות ד' דגם ירא שמים יכול לאכול מצה אחר הפסח בלתי קביעות סעודה ויטול ידיו ולא יברך על נטילת ידים ויברך עליה בורא מיני מזונות יעו"ש, אין דבריו מוכרחים, וגם הוא היפך כל דברי הפוסקים הנזכרים, ואפשר לומר אילו היה רואה כל דברי הפוסקים הנזכרים לא היה כותב כן. ומכל מקום לענין דינא אף על גב דרבו הפוסקים דחשבי להו כלחם גמור גם לאחר הפסח, מכל מקום כיון דעל כל פנים יש צדדין לכאן ולכאן, ירא שמים יצא את כולם ואין לאכול מצה אחר הפסח אלא בקביעות סעודה ואז יברך על נטילת ידים והמוציא וברכת המזון, או יאכל כביצה פת ואחר כך יאכל המצה".
[2]כתב הבא"ח (פרשת פנחס ש"ר סעי' י"ט), וז"ל: "האוכל פת כיסנין עד נ"ד דרה"ם שהוא שיעור שלשה ביצים מברך מעין ג', דכל כהא לא חשיב קביעות סעודה, ועל ע"ב דרה"ם מברך ברכת המזון לכו"ע דחשיב זה קביעות סעודה לכו"ע, אך מן נ"ד דרה"ם עד ע"ב י"א דמברך בורא מיני מזונות ומעין שלש וי"א דמברך המוציא וברכת המזון, ואף על גב דשורת הדין מחייבת דלא יברך בזה ברכת המזון משום ספק ברכות וכל שאינו מברך בהמ"ז ממילא גם המוציא לא יברך כי אם במ"מ כדי שלא יהיו ברכותיו סותרות זא"ז וכנז' בשו"ע לר"ז ז"ל סי' קס"ח סעיף י"ב, מ"מ ירא שמים יזהר שלא יביא עצמו לידי מדה זו אלא או יאכל פחות מן נ"ד דרה"ם ויברך מעין ג' או יאכל יותר על ע"ב דרה"ם ויברך ברכת המזון לכו"ע, ועיין אחרונים. ואם מתחלה היה בדעתו לאכול מעט פחות מן נ"ד דרה"ם ובירך במ"מ ואח"כ נמשך באכילתו ואכל שיעור קביעות לכ"ע שהוא יותר מן ע"ב דרה"ם – צריך לברך בהמ"ז, אף על פי שבירך מזונות תחלה ונמצאו ברכותיו סותרות, כי רק לכתחילה צריך להזהר בזה שלא יהיו ברכותיו סותרות זה את זה". וע"ע בחוברת הלכות ברכות הנהנין (למרן הרב זצ"ל עמ' 43).
[3] ראה בא"ח (פרשת מסעי ש"ר סעי' ה'), וז"ל: "כל האוכלין מצטרפין לכזית, אבל אכילה ושתיה – אין מצטרפין. ומיהו פת השרויה במשקה – מצטרף המשקה הבלוע בתוכה לשיעור כזית". וע"ע מג"א (סי' ר"י ס"ק א').