זימון בשלושה לעומת זימון בעשרה

שאלה:

השו"ע (סי' קפ"ג סעי' ז') כתב: "נכון הדבר שכל אחד מהמסובים יאמר בלחש עם המברך כל ברכה וברכה ואפילו החתימות". ובמשנ"ב שם (ס"ק כ"ח) כתב: "ועכ"פ יזהרו לומר עמו בלחש ברכה ראשונה, דאל"ה, להרבה פוסקים לא מקרי זימון כלל… ולפי זה מה שנוהגין הרבה אנשים שאחר שאמרו "ברוך שאכלנו" וכו', כל אחד ואחד מברך בקול רם בפ"ע, שלא כדין הם עושים, אלא המברך צריך לברך ברכה ראשונה עכ"פ בקול רם, כדי שישמעו המסובין, והם יאמרו בלחש עמו מילה במילה…". מפשטות לשונו, לא מצינו חילוק בין זימון ב-שלושה לזימון ב-עשרה, אלא בכל מקרה יש צורך לשמוע עד סוף ברכת הזן.

לעומת זאת, כתב המשנ"ב (סימן ר' ס"ק ט'): "עוד כתבו הפוסקים, כשם שאחד מפסיק לשניים להצטרף לזימון, הוא הדין שלושה או ארבעה צריכין להפסיק מסעודתם להשלים לעשרה ולברך בשם, אך בזה לכו"ע אין צריכין להפסיק רק עד 'ברוך אלוקינו שאכלנו' וכו' ולא יותר". משמע מדבריו במפורש, שיש חילוק בין שלושה ל-עשרה. וכבר עמד על סתירה זו החזו"א (סימן ל"א ס"ק ב'), ונשאר בצ"ע. אודה לכת"ר אם יורה לי כיצד יש לנהוג למעשה, וכן כיצד ניתן ליישב את דברי המשנ"ב.

כמו"כ ברצוני לברר – מה הדין אם ספרדי מזמן לחבורה שיש בתוכה אשכנזים, האם גם הוא צריך לומר עד "הזן" בקול רם (כדעת המשנ"ב בסימנים קפ"ג וקצ"ג), שהרי לספרדים בכלל אין צורך לעולם לחכות עד "הזן", כדברי המחבר בסימן ר' סע' ב'?

תשובה: (מאת מרן הרב מרדכי אליהו)

הב"י (או"ח סי' קפ"ג, ר') הביא מחלוקת בין רב נחמן לרב ששת, המובאת במס' ברכות (דף מ"ו ע"א), אם ברכת הזימון מסתיימת ב"ברוך שאכלנו משלו" וכו', כדעת ר' נחמן, או כדעת ר' ששת עד סיום ברכת "הזן". ויש מחלוקת נוספת לאלו שפוסקים כדעת ר' ששת, האם אלו שענו לזימון והמתינו עד סיום ברכת "הזן", ואח"כ המשיכו לאכול, האם כשיבואו לברך ברהמ"ז יברכו מתחילת ברהמ"ז או שימשיכו מסיום "הזן". הטור בסי' ר' פסק, שצריך לברך שוב מתחילה, וכתב שם בשם אחיו, שגם למ"ד שממשיך מסיום ברכת "הזן" (ואינו חוזר עליה), זהו רק בזימון של שלושה. והוסיף שם הטור: "וכבר כתבתי שחוזר לראש הזן".

וכתב ע"ז הב"י, אחר שנפסקה ההלכה שצריך לחזור לראש ברהמ"ז, מאי נפ"מ בדברי ר' יחיאל אחי הטור. והשיב ע"ז הב"י: "היינו שלושה שמפסיקים לשבעה, די שיפסיקו עד שיאמר המזמן 'נברך לאלוקינו', ואינם צריכים להמתין עד סוף 'הזן', כמו יחיד המפסיק לשנים לדעת ר' ששת שפסק רבינו כמותו. והטעם הוא, שזימון חל על 'אלוקינו' גם אליבא דר' ששת, כיון שהזכיר "אלוקינו" ברכה היא, אבל ביחיד המפסיק לשניים לא מקרי זימון עד סוף 'הזן'".

לפי דברים אלו, תימא על החזו"א^[1], וכן עליך, שלא הזכרתם את דברי הטור והב"י הנ"ל. מקור הטעות הוא דברי המשנ"ב (סי' ר' ס"ק ט') שלא הזכיר בדבריו שהמקור הוא הטור והב"י. וע"ע למחלוקת המג"א והט"ז בנידון^[2].

דעת מר"ן השו"ע^[3], שאין צריך להמתין אלא עד ברכת הזימון בלבד. ועיין להגר"א (סי' ר'), שהרי"ף^[4] והרמב"ם^[5], וכן דעת הירושלמי^[6], פסקו כדעת ר' נחמן כפי שפסק השו"ע, ואילו הרמ"א^[7] פסק כדעת ר' ששת, כפי שפסק הרא"ש^[8].

הבא"ח (ש"ר פר' קורח אות ט') כתב: "…אבל אחד מפסיק לשניים בעל כורחו, ויענה להם לזימון, ויפסיק מאכילתו עד שיאמרו 'הזן את הכל', ואח"כ חוזר לאכילתו". נראה מדבריו, שפסק כרמ"א ולא כדעת מר"ן. וכונתו היא, מהיות טוב אע"פ שאנו פוסקים כמר"ן, אין שום נזק אם יחמיר היכא דאפשר כדעת הרמ"א.

בימינו, שאין המזמן מתכוין להוציא ידי חובה את השומעים, ואף הם אינם מתכוונים לצאת י"ח, מה עוד שבדרך כלל אי אפשר לשמוע את כל ברכת המזון מהמזמן, לכן עדיף שכל אחד יברך בעצמו ולא יסמוך על המזמן^[9]. ודבר זה אינו תלוי במחלוקת השו"ע והרמ"א, אם יש להמתין עד "הזן" או לא, דשם מיירי במי שרוצה להמשיך לאכול אחר הזימון.

מקורות:

[1] חזו"א (או"ח סי' ל"א ס"ק ב').

[2] חזו"א שם (ס"ק ג'). וראה עוד כה"ח שם (ס"ק י"א).

[3] שו"ע (סי' ר' סעי' ב'), וז"ל: "אינו צריך להפסיק אלא עד שיאמר: ברוך שאכלנו משלו וכו', וחוזר וגומר סעודתו בלא ברכה בתחלה".

[4] הרי"ף ברכות (דף ל"ד ע"א בדפי הרי"ף).

[5] רמב"ם (הל' ברכות פ"ה ה"ב), וז"ל: "שלשה שאכלו פת כאחד – חייבין לברך ברכת הזימון קודם ברכת המזון. ואי זו היא ברכת הזימון? אם היו האוכלים משלשה עד עשרה – מברך אחד מהם ואומר: נברך שאכלנו משלו, והכל עונין: ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו, והוא חוזר ומברך: ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו".

[6] ירושלמי ברכות (פ"ז ה"א).

[7] שו"ע (סי' ר' סעי' ב').

[8] רא"ש ברכות (פ"ז סי' י"ב).

[9] ראה שו"ע (או"ח סי' קפ"ג סעי' ז'), וז"ל: "נכון הדבר שכל אחד מהמסובין יאמר בלחש עם המברך כל ברכה וברכה, ואפילו החתימות". משנ"ב שם (ס"ק כ"ז), וז"ל: "היינו אף דמדינא היה יותר נכון שישמעו המסובין כל הברכת המזון מפי המזמן והוא יוציאם בברכתו ובעצמן לא יברכו כלל, מ"מ בעבור שמצוי בעונותינו הרבים שהמסובין מסיחין דעתם ואינם מכוונין לדברי המברך כלל ונמצא שחסר להם בהמ"ז לגמרי ומבטלין עשה דאורייתא בידים, לכך נכון כהיום יותר שהמסובין יאמרו בעצמן בלחש כל מלה ומלה עם המברך כדי שיברכו יחדו ונקרא עי"ז ברכת זימון, ומתקיים מה שאמר הכתוב:'גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדו' דמזה ילפינן ברכת זימון".