שאלה:
האם ההכאה על הלב בזמן אמירת "סלח לנו" ובזמן אמירת וידוי, היא מעיקר הדין?
תשובה:(מאת מרן הרב מרדכי אליהו)
באמירת "סלח לנו" הכאה על הלב אינה מעיקר הדין[1], אך באמירת הוידוי הכאה על הלב היא מעיקר הדין[2].
מקורות:
[1] כתב במקור חיים (להחוות יאיר, הכא): "בברכת סלח לנו דופקין כנגד הלב בעת אמירת 'חטאנו' ו'פשענו', כוידוי 'אשמנו', על פי המדרש. ונראה לי שג"כ יכוף ראשו מעט, כמ"ש במהרי"ל, ובכל עת שאין אומרים תחנון לא נהגתי לדפוק, וכן בוידוי שלפני מטתי בימים שאין אומרים תחינות", עכ"ל, וכ"כ בסידור יעב"ץ: "באמרו חטאנו ופשענו וכו' יכה על לבו, חוץ מיום שאין אומרים בו תחנון".
[2] כתב הבא"ח (ש"ר פרשת כי תשא סעי' ג') וז"ל: "יכה בעת הודוי ביד ימין כפוף באגרוף על הלב שהוא עומד בצד שמאל הכאות בנחת, ועל כל תיבה מן הודוי הכאה וכנז' בשער הכונות. וכבר ידוע דמקום הלב הוא תחת הדד בארבע או חמש אצבעות נמשך לצד פנים, וכל אדם יהיה נזהר להכות שם על הלב, ולא כאותם המכים למעלה מן הדד או על הדד עצמו, דאין זה מקום הלב. והטעם דמכה על הלב לפי הפשט, להורות דהלב גרם לו כל אלו העונות, אך באמת אין זה עיקר הטעם אלא יש לזה טעם נסתר כפי הסוד כמפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות שעושה האדם בהכאה זו על הלב תיקון גדול". וראה כה"ח (סי' קל"א ס"ק ה'), וז"ל: "וכתב עוד שם בשער הכוונות וז"ל כי בעת שאתה מתודה הוידוי תכה ביד ימינך כפוף כמו אגרוף על לבך שמצד שמאלך הכאה אחר הכאה בנחת בעוד שאתה מתודה, בין בשחר בין במנחה, על כל תיבה ותיבה של אשמנו בגדנו וכו' הכאה אחת וכו' ועל ידי הכאות האלו אתה גורם להכות שם ולהוריד החסדים אשר למעלה במקום המכוסה למטה במקום הלב שהוא מקום המגולה, ולפי שהיד ימינית היא סוד החמש חסדים בשורשם העליון, לכן צריך להכות ביד ימינו על לבו, ויכוין לנענע החסדים אשר למעלה ולהורידם למטה במקום הגלוי, עכ"ל. והמגן אברהם בסימן תר"ז כתב בשם מדרש קהלת שיכה על הלב לומר אתה גרמת לי, והביאו השלמי צבור דף קמ"ח ע"ג. וכתב החסד לאלפים אות ד' דטוב לקפוץ ידו כשמכה על לבו ויהיה הגודל תחת האצבעות שהוא רמז למדת הרחמים ויכוין לכבוש מדת הדין". וע"ע מש"כ במאמר מרדכי (ימות החול פרק כ"ב סעי' ט"ז): "צריך להכות באגרוף יד ימינו על לבו כשאומר כל תיבה ממילות הוידוי (דהיינו החטאים המנויים ע"פ אותיות הא' ב' ואותיות מנצפ"ך), ויכה בצד שמאל ארבע אצבעות מתחת לדד. הטעם להכאה זו על פי הפשט הוא שהלב הוא הגורם לעוונות, שנאמר: 'פן יפתה לבבכם', ויש טעם נוסף לדבר לפי הסוד".