שאלות:
א. איטר הרוצה להניח תפילין של אדם רגיל, מהי הדרך הראויה ביותר להשתמש בתפילין אלו? האם להסב את הקשר (בתפילין כמנהג חב"ד) באופן שגם הבית יהיה מונח כרגיל (אלא שהוא מונח ביד ימין), והקשר בצד הפנימי (החיסרון בכך הוא שהיו"ד הפוך, והקשר וכן כיוון הכריכות ישתנו), או להפוך את הבית כך שהמעברתא תהיה כלפי מטה?
ב. האם אדם המדריך אחרים להניח תפילין יכול להקריא להם את הברכות, מילה במילה, כדי שהלומד (שהוא גדול) יקרא אותן אחריו בשם ומלכות? אם אסור – איך יש לנהוג במקרה זה? בשו"ע הרב סי' רט"ו סע' ב' ד"ה "שלא בזמנן" כתב: "אסור לגדול".
ג. האם צריך להקפיד לומר את ברכות התורה לפני שמזכים אחרים בהנחת תפילין? האם דבר זה תלוי אם קורא בהם קריאת שמע, וכן אם אומר רק פסוקים ובקשות כמו: "אך צדיקים", "הריני מקבל" וכדו' שתיקן כ"ק האדמו"ר (שליט"א)[זצ"ל] לאומרם?
ד. מה דינה של תחבושת המפסיקה בתפילין של ראש ושל יד, בין ה"קשר" או ה"בית" לגוף האדם?
ה. כאשר אדם מזכה אחרים בהנחת תפילין, על איזה יד צריך להניח להם את התפילין? הרי ברור שאי אפשר לחקור זאת בזמן דחוק בעת "מבצעים", ורבו הדעות בעניין זה. לכן שאלתנו: כיצד ניתן לנהוג באופן שיכלול את דעת רוב הפוסקים, ומה הוא לעיכובא ממש?
ו. כיון שלא ניתן לשנות את היקף רצועות הראש עבור כל אחד, על מה צריך להקפיד יותר כאשר ההיקף של הראש קצר, שהקשר יהיה במקומו או שהבית יהיה במקומו? באיזה אופן כדאי להכין את התפילין מלכתחילה (שהרי לא כל הראשים שווים), ארוך יותר או קצר יותר?
תשובות:(מאת מרן הרב מרדכי אליהו)
א. בדין איטר לגבי הנחת תפילין. איטר, היינו: שכותב ועובד ביד שמאל ואינו עושה שום מלאכה ביד ימין – מניח תפילין ביד ימין שהיא שמאלו. אמנם, כתב הבא"ח (ש"ר פר' חיי שרה אות ז'), וכ"כ בשו"ת "רב פעלים" (ח"ב סי' ט') ובכה"ח (סי' כ"ז ס"ק ל"א), שלדעת חכמי הקבלה בכל אופן צריך להניח על יד שמאל. לכן, ירא שמים יכין לו תפילין נוספים ליד שמאל, כך שהקשר של יו"ד יהיה מופנה כלפי ליבו, ויניחם אחר התפילה על ידו השמאלית כפי שמניחים רוב בני האדם.ואם הוא עושה אחת מהמלאכות ביד ימין – אזי יש לפסוק כדעת המקובלים ויניח תפילין רק על יד שמאל כשאר בני האדם[1].
איטר צריך שהקשר של יו"ד בתפילין של יד שלו, יהיה כלפי הלב ולא כלפי חוץ.איטר שמגיע למבצע תפילין ואינו מוצא תפילין כשלו -יניח תפילין של מישהו ימני,ויניחם למרות שהקשר אז יהיה כלפי חוץ, וכשיזדמנו לו תפילין באותו יום כשלו, שהקשר שלהם כלפי פנים, יניח שוב. עיין בשו"ע שם (סעי' ב') וכה"ח (שם ס"ק י"א) [אמנם איטר ששכח את תפיליו והגיע לבית הכנסת – יניח את התפילין הנ"ל כשמעברתא לצד היד והקשר לצד הפנים][2].
ב. המברך יכול להקריא את הברכה לזה שמניח, אפילו הוא גדול, כיון שעושה כך ללמדו. אמנם, עצתי היא, שיקליטו את הברכה ממי שמברך לצורך, ואח"כ ישמיעו אותה במכשיר הקלטה למי שמלמדים אותו[3].
ג. צריך לברך ברכת התורה לפני שאומרים פסוקים. ואם אומר את הפסוקים בדרך תחנונים, עיין בספרי "ספר הלכה" (ח"א עמ' מ'-מ"א[4]).
ד. עיקר בעיית החציצה היא שלא יהא משהו חוצץ בין הגוף לבית של התפילין, ויש להקל אם אי אפשר ובפרט בתפילין של ראש (ומכל מקום לאשכנזים לא יברך עליהם אלא יברך על של יד ברכה אחת ויפטרם). עיין שו"ע (סי' כ"ז סעי' ד'-ה'[5]).
ה. במבצעים וכדו' יניחו תפילין על יד שמאל[ועיין לעיל בתשובה לשאלה הראשונה][6].
ו. עיקר התפילין של ראש הוא הבית, ובו יש להקפיד על מקומו. אמנם, יש אפשרות להכין תפילין של ראש עם קשר באופן שאפשר בקלות למשוך את הרצועה ולהתאימה לראש המניח[7].
מקורות:
[2] כתב השו"ע (סי' כ"ז סעי' ב'): "המנהג הנכון שיהא היו"ד של קשר תפלה של יד לצד הלב, והתפלה עליו לצד חוץ". ועוד כתב שם (סעי' ג'): "המנהג הנכון לתקן שהמעברתא שבה הרצועה עוברת תהא מונחת לצד הכתף, והקציצה לצד היד".
כתב החיי אדם (חלק א' כלל י"ד סעי' י"ג): "נראה לי דאיטר המניח תפילין של יד ממי שאינו איטר, אם יכול לתקן הרצועה והיו"ד שתהיה פניה כלפי הבית – טוב. ואם לאו, ואין לו תפילין אחרים – יניחם כך. ונראה לי דאם יכול להוציא הרצועה ולהכניסה מצד אחר כדי שתהיה היו"ד סמוכה ללב, אף על פי שאינו יכול להפוך הקשר של יו"ד שתהיה פניה לצד הבית, זה טוב יותר. ועל כל פנים לא יתבטל ממצות תפילין עבור זה, ויניחם כך". ועיין בנשמת אדם ס"ק ב' מה שהאריך בזה, והעלה: "ולכן נ"ל פשוט דאינו מעכב כלל לאיזו צד שתהיה פני היו"ד, ואפילו אם אינו יכול להפוך הרצועה כלל, מכל מקום לא יבטל משום זה מצות תפילין, כנ"ל פשוט".
וכתב הבה"ל (בד"ה "המנהג הנכון") – "ובכל זה מי שהוא איטר ואין לו רק תפילין של אינו איטר או להיפך, יוכל להפך להניח הקציצה לצד הכתף והמעברתא לצד היד, כ"כ בתשו' שבו"י ובארה"ח, כי זה בודאי טוב יותר ממה שיניח כך ויהיה התפילין סמוך ללב ויהיה קשר היו"ד חוצה לה וכו' ור"ל אף דיהיה קשר היו"ד לצד חוץ והתפילין לצד הלב. ולענ"ד בודאי טוב יותר לעשות כהשבו"י, דזה דינא דגמרא הוא לכמה ראשונים וזה מנהג וכמו שכתב הגר"א, ואפילו אם יכול להוציא הרצועה ג"כ יש לעיין דאולי מה שהיו"ד לא יהיה פניו כלפי הבית לא נחשב יו"ד, ועכ"פ באינו יכול להוציא יעשה כהשבו"י".
וכתב כה"ח שם (ס"ק י"א): "זה שכתב מרן ז"ל המנהג הנכון וכו' לפי שיש פלוגתא בזה דבגמרא פרק הקומץ דף ל"ה ע"ב אמרו שקשר של תפילין צריך שיהיה כלפי פנים, ופירש בנמוקי יוסף דבשל יד מיירי שלא יהא הקשר מבחוץ לסוף הזרוע אלא מבפנים שהוא כנגד הלב, ושאר מפרשים פירשו דבשל ראש מיירי, ובעל העיטור כתב דבמנהגא תליא מילתא ונהגו שיהא הקשר נוטה מעט לצד ימין, והרב מהר"י בן חביב ז"ל כתב שראה בעיניו שני המנהגים, ובסוף דבריו כתב דמנהג השני הוא הנכון והוא שעושין קשר היו"ד בראש הרצועה ומכניסין כפל הרצועה בצד ימין המעברתא ונשאר הקשר והיו"ד אשר בו למטה מהתפלה קרוב אל הלב כמבואר כל זה בבית יוסף, ועל כן כתב מרן ז"ל בשלחן ערוך המנהג הנכון וכו' לפי שחושש לפירוש הנמוקי יוסף והסכמת מהר"י בן חביב וכמו שכתב באר הגולה. וכן מה שכתב מרן ז"ל בסעיף שאחר זה המנהג הנכון לתקן שהמעברתא שבה הרצועה עוברת תהא לצד הכתף וכו', לפי שבבית יוסף הביא מתרומת הדשן דבקצת מקומות נוהגים לתקן קשר של תפילין של יד בענין שכשמניחין אותו בזרוע תהא המעברתא שבה הרצועה עוברת מונחת לצד הכתף והקציצה לצד היד ובקצת מקומות נוהגים לתקן איפכא וכו', וכתב מרן ז"ל בבית יוסף: ועכשיו נהגו כל העולם כמנהג הראשון שהמעברתא לצד הכתף והקציצה לצד היד, ולכן כתב מרן ז"ל בשלחן ערוך המנהג הנכון לתקן המעברתא וכו'. ונפקא מינה בזה שכיון שמרן ז"ל לא החליט הענין לאסור אלא כתב המנהג הנכון דיש להתיר בשעת הדחק, כגון איטר ואין לו תפילין של יד שעשוי היו"ד לצד פנים אם ילבוש אותו ביד ימין והמעברתא לצד הכתף, דמותר ליקח תפילין ממי שאינו איטר ולהניח אותו בצד ימין ותהיה המעברתא לצד היד והקציצה לצד הכתף וקשר היו"ד יהיה לצד פנים כדי שיהיה נגד הלב, וכן מי שיש לו ספק שצריך להניח בשני הידים כמו שנכתוב לקמן ואין ידו משגת לעשות שתי תפילין של יד אחד ליד ימין ואחד ליד שמאל, יוכל להניח תפילין של יד שמאל ביד ימין על דרך זה, וכן מי שאינו איטר והולך בדרך ואין לו תפילין ואין לו ממי לשאל כי אם מזה שהוא איטר, יכול ליקח ממנו ולברך ולהניח ואין בזה חשש ספק ברכות, כיון שהוא מכוין בברכה לפטור שניהם תפילין של יד ותפילין של ראש, וכן כתב שבות יעקב חלק א' סימן ג' וחלק על הרב נחלת שבעה סימן מ"א יעו"ש, והביאו יד אהרן במהדורא בתרא בהגהות בית יוסף אות א', שלמי צבור דף ל"ח ע"ב, סידור בית עובד בדיני הנחת תפילין אות י"ב וכתב וכן עיקר, וכן הסכים ישועות יעקב אות ג', וכן כתב קיצור שלחן ערוך סימן יו"ד אות ז', ועיין חיי אדם כלל י"ד אות י"ג ומה שכתב בנשמת אדם אות ב' שדחה דברי האליה רבה אות ג' יעו"ש, ומסגרת זהב על קיצור השלחן ערוך סימן יו"ד אות ה'. ואין לחוש במה שראש הפרשה היה בצד ימין הקורא ועכשיו יהיה בצד שמאל הקורא עיין בסה"ק קול יעקב סימן ל"ב אות רי"ד ודו"ק". למעשה יש להניח את התפילין כך שהמעברתא תהיה מונחה לצד היד ויו"ד תהיה כלפי פנים, אמנם במבצע תפילין טוב יותר שיניח כך שהמעברתא כלפי מעלה אע"פ שהיו"ד כלפי חוץ כדי שלא יבא לידי טעות להבא בצורת הנחת תפילין.
[3] כתוב בגמ' בברכות (נ"ג ע"ב): "בעי מיניה שמואל מרב: מהו לענות אמן אחר תינוקות של בית רבן? – אמר ליה: אחר הכל עונין אמן חוץ מתינוקות של בית רבן הואיל ולהתלמד עשויין. והני מילי בדלא עידן מפטרייהו, אבל בעידן מפטרייהו – עונין".
כתב הרמב"ם (הלכות ברכות פ"א הט"ו): "התינוקות מלמדין אותן הברכות כתיקונן, ואף על פי שהן מברכין לבטלה בשעת לימוד, הרי זה מותר". וכתב השו"ע (סי' רט"ו סעי' ג'): "והא דאין עונין אמן אחר תינוק, דוקא בשעה שלומד הברכות לפני רבו, שמותר ללמד לתנוקות הברכות כתקנן ואף על פי שהם מברכין לבטלה בשעת הלימוד". וראה בשו"ע הרב שם (סעי' ב') ומקורו ממג"א שם (ס"ק ה') ששם כתב: "אבל גדול בשעה שלומד הברכות בש"ס אומר בלא הזכרת השם". וכן הוא במשנ"ב (ס"ק י"ד), א"כ יוצא שכל האיסור זה בעת שלומד גמ', אבל גדול שאינו יודע כיצד מברכין – מותר ללמד אותו. אמנם למעשה הספרדים פוסקים שגם דרך הלימוד מותר, ראה כה"ח (שם ס"ק ט"ז ובסי' ה' ס"ק י"א) ובמאמר מרדכי לימות החול (פ"ה סעי' ח').
ואם מתקשה המניח לברך לבד – יכול אחר לברך והמניח יכוון לצאת, וראה עוד בשו"ע (סי' רע"ג סעי' ד'): "יכול אדם לקדש לאחרים אף על פי שאינו אוכל עמהם, דלדידהו הוי מקום סעודה. ואף על גב דבברכת היין אינו יכול להוציא אחרים אם אינו נהנה עמהם, כיון דהאי בפה"ג הוא חובה לקידוש, כקידוש היום דמי ויכול להוציאם אף על פי שאינו נהנה. והוא שאינם יודעים. ואם עדיין לא קידש לעצמו, יזהר שלא יטעום עמהם, שאסור לו לטעום עד שיקדש במקום סעודתו", וכתב המשנ"ב (סי' קס"ז ס"ק צ"ב): "וה"ה בכל ברכת הנהנין, דדוקא ברכת המצוה שכל ישראל ערבים זה בזה וכאשר חבירו לא יצא ידי המצוה הוי כאלו הוא לא יצא, משו"ה יכול להוציא אפילו הוא כבר יצא ידי המצוה".
[4] כתב השו"ע (סימן מ"ו סעי' ט'): "לא יקרא פסוקים קודם ברכת התורה, אעפ"י שהוא אומרם דרך תחנונים. ויש אומרים שאין לחוש, כיון שאינו אומרם אלא דרך תחנונים, ונכון לחוש לסברא ראשונה. הגה: אבל המנהג כסברה אחרונה, שהרי בימי הסליחות מתפללים הסליחות ואח"כ מברכין על התורה עם סדר שאר הברכות, וכן בכל יום כשנכנסין לבהכ"נ אומרים כמה פסוקים ותחנונים ואח"כ מברכין על התורה. ונהגו לסדר ברכת התורה מיד אחר ברכת אשר יצר, ואין לשנות". ועיין בברכ"י שם (ס"ק ט"ז). וכתב כה"ח שם (ס"ק ז"ן): "הנוהגים לומר לפני כל מצוה וברכה ולימוד פסוק ויהי נועם יזהרו בבליאמר קודם ברכת התורה. ברכי יוסף אות ט"ז וקשר גודל שם אות ל', שלמי צבור שם. וכן הנוהגים לומר ותתפלל חנה יברכו כל הברכות עד אחר ברכת התורה ואחר כך יאמרו ותתפלל חנה דאין לומר קראי ותתפלל חנה קודם ברכת התורה. הרב מהר"י אזולאי ז"ל בספר יוסף אומץ, סידור בית עובד בדינים מחודשים שאחר דיני ברכות השחר אות ג'. וכן אם בא ליכנס לבית הכנסת לא יאמר פסוק ואני ברוב חסדך וכו' קודם ברכת התורה". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק כ"ז): "ולפי מה שכתב לקמיה דהיום נהגו לברך ברכת התורה מיד אחר ברכת אשר יצר ולא לומר שום פסוקים מתחלה, א"כ סבירא לן דאין לומר פסוקים אפילו דרך תחנונים קודם ברכת התורה, א"כ יש לנהוג ג"כ בימי הסליחות לומר בה"ת קודם הסליחות ולדלגה אח"כ". וראה מש"כ במאמר מרדכי (לימות החול פרק ו' סעי' ס"א): "אותם הנוהגים לומר 'לשם ייחוד' קודם קיום כל מצווה, ופסוק 'ויהי נועם' – אין לאומרם קודם שמברכים ברכות התורה, וכן הנוהגים לומר כשנכנסים לבית הכנסת: 'ואני ברוב חסדך' וכו', וכן אם אומרים פסוקים דרך תחנון כגון בסליחות וכדו', נכון לאמרם לאחר שמברכים ברכות התורה".
[5] כתב השו"ע (סי' כ"ז סעי' ד'): "לא יהא דבר חוצץ בין תפילין לבשרו, לא שנא של יד לא שנא של ראש. הגה: ודוקא בתפילין, אבל ברצועות – אין להקפיד". ועוד כתב (שם סעי' ה'): "אדם שהוא עלול לנזילות ואם יצטרך להניח תפלה של ראש על בשרו לא יניחם כלל, יש להתיר לו להניח תפלה של ראש על הכובע דק הסמוך לראש, ויכסם מפני הרואים. הגה: והמניחים בדרך זה לא יברך על של ראש, רק יברך על של יד להניח". וכתב המג"א שם (ס"ק ו'): "עבב"י דכולם נקטו ש"ר דוקא אבל אם יש לו מכה ביד – אסור להניח על הבגד משום:'לך לאות' – ולא לאחרים לאות, כמ"ש ססי' זה כנ"ל דלא כהב"ח ומה"ט נרא' דמותר להניחו על הסמרטוטין שע"ג המכה אם לא סגי בלא"ה, דהא לבוש בגד אחר ע"ג והא דלא הניחו הכהנים תפילין על הכתונת היינו משום דלא היו רשאין ללבוש בגד אחר ע"ג".
וכתב המשנ"ב שם (ס"ק י"ח): "ואם יש לו מכה ביד במקום הנחת הקציצה והמכה מתפשטת בכל הקיבורת – מותר לו להניח על הרטיה אם לא סגי בלא"ה, ולא יברך, דהא דעת רוב הפוסקים דחציצה פוסלת, ויברך שתים על הש"ר כדלעיל בסימן כ"ו בהג"ה, אך ילבוש על התש"י מלמעלה בגד אחר כדי לכסותם דהא כתיב בהו:'והיה לך לאות', ודרשינן:'לך לאות' – ולא לאחרים לאות. ודוקא על רטיה, אבל להניח תפילין על חלוקו י"א דאסור אפילו ביש לו מכה ואפילו אם ילבוש עליו בגד אחר". ועוד כתב שם (ס"ק כ'): "ויכוין להוציא הש"ר, דבלא"ה דעת הרבה פוסקים שאין מברך על שניהם אלא אחת. ועיין בב"ח וע"ת דמשמע מדבריהם דנכון ליזהר שעכ"פ בשעת ק"ש ותפלה יהיה בלי חציצה כלל".
וכתב כה"ח שם (ס"ק כ"ג): "פירוש שיש לו מכאוב בראשו ואם יגלה ראשו יזיק לו הקרירות, וכיון שיש דעות דסבירא להו בתפילין של ראש אין חשש בחציצה, דהא כתיב:'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך' ולא נאמר בין עיניך אלא לסיים מקום, זה שהוא אנוס יסמוך על זה, ומכל מקום יניחם על כובע דק שאז יוכל להניח כנגד מקום שמוחו של תינוק רופס, מה שאין כן בכובע גדול. ט"ז ס"ק ה', מגן אברהם ס"ק ז', דבר משה חלק א' חלק אורח חיים סימן ז', יד אהרן מהדורא בתרא בהגהות בית יוסף אות ג'. מיהו הב"ח החמיר וכתב דאין להקל כלל אף למי שעלול לנזילות להניח תפילין של ראש על כובע דק בשעת קריאת שמע ותפילה, אלא כדי לצאת ידי חובתו גם לדעת הרא"ש והטור צריך שבשעת הברכה ובשעת קריאת שמע ותפלה יהיו על בשרו בלי חציצה כלל יעו"ש, והביאו עולת תמיד אות ה', שיירי כנסת הגדולה בהגהות בית יוסף אות ב' וכתב וכן עמא דבר, וכן כתב הפרי מגדים באשל אברהם אות ז'. אמנם אם גדל עליו הכאב מאד ולא יוכל להניחם אם לא בדרך זה, ודאי שיש לסמוך על דברי מרן ז"ל והאחרונים ואפילו אם ישארו על כובע הדק בשעת קריאת שמע ותפלה, כיון דלא אפשר בענין אחר, וזה יותר טוב משלא יניח תפילין של ראש כלל. ובתשב"ץ סימן ל' כתב דאין להניח תפילין על הכובע דק על ראשו ומותר לכסות אותם בסודרו, והא דאמרינן:'וראו כל עמי הארץ' וכו' היינו שיהיו בראש במקום שהם נראים יותר, וראו כמו ושמעו וכל העם רואים את הקולות יעו"ש, והביאו שערי תשובה אות ח'. והכל לפי מה שהוא אדם מה שיכול לעשות וליזהר במצות ה' יותר יעשה ותבא עליו ברכה".
ולגבי הרצועות כתב המשנ"ב שם (ס"ק ט"ז): "והאחרונים כתבו דאין להקל רק במקום הכריכות, אבל מה ששייך להקשירה, יש להחמיר אף ברצועות בין בשל יד ובין בשל ראש. וכתבו תוכחת מגולה על המניחים התפילין ע"ג פאה נכרית הנקרא פארוק"ה, ואפילו אם רק הרצועה מונח על הפאה נכרית. ומ"מ משמע מדברי המ"א והח"א דאם יש לו מכה בראשו, ורק במקום שהרצועות מונחים ולא במקום הקציצה – מותר לו להניח הרצועות ע"ג סמרטוטין שעל המכה או ע"ג כובע דק ולברך אף על גב שיש חציצה בין הרצועות כיון דבמקום הקציצה אין חציצה וכן בשל יד אם יש לו מכה אפילו במקום הקף הקשר שסביב ידו מותר לו להניח הקף הקשר ע"ג סמרטוטין ולברך, אך בזה יזהר לכסות מלמעלה כדי שיתקיים:'לך לאות' – ולא לאחרים לאות". וכתב כה"ח שם (ס"ק כ'): "הט"ז ס"ק ד' והמגן אברהם ס"ק ה' תמהו על מור"ם ז"ל בזה שהרי הרשב"א ז"ל בעצמו סימן תתכ"ז כתב זה להלכה ולא למעשה, ואמר זיל בתר מנהגא, כמו שאמרו בירושלמי: כל הלכה שהיא רופפת בידך ואינך יודע מה טיבה צא וראה מה ציבור נוהגין ונהוג כן, כמבואר כל זה בבית יוסף יעו"ש, והרב הלבוש כתב: נוהגים להקפיד במה ששייך לקשירה בין בראש בין ביד, וכתב הט"ז שם: ונכון הוא, וכן כתב עולת תמיד אות ד', אליה רבה אות ד', יד אהרן בהגהות הטור, רבינו זלמן אות ז', שלמי צבור דף ל"ח ע"א, סידור בית עובד בדיני הנחת תפילין אות י"ז, שתילי זיתים אות י"א. ולכתחלה אף בכריכות נמי ראוי להניחם על בשרו, ובשל ראש מה שתלוי על בגדיו אין להחמיר כלל. פרי מגדים במשבצות זהב אות ד'. וכן כתב שתילי זיתים שם דבמקומו נוהגים להקפיד אף במה שאין שייך לקשירה. ובשו"ת יד אליהו סימן ג' העלה דחציצה בחנם בלי צורך פשיטא דאינו נכון אף ברצועות, אבל ביש לו איזה צער או קפידא בדבר שרוצה לעשות כן אין להקפיד כלל ברצועות יעו"ש, והביאו בית עובד שם, וכתב: וכן עיקר, ועיין במגן אברהם שם".
[6] ששם נתבאר שעל יד שמאל יש שיטות לפי המקובלים שיוצאים ידי חובה גם באיטר.
[7] כתב השו"ע (סי' כ"ז סעי' ט'): "צריך שיהיה הקשר מאחורי הראש למעלה בעורף. צריך לכוין הקציצה שתהא באמצע, כדי שתהא כנגד בין העינים, וגם הקשר יהיה באמצע העורף ולא יטה לכאן או לכאן". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ל"ה): "ועכ"פ יש ליזהר שלא יהיה אפילו מקצת הקשר מונח במקום פנוי משער, דשם הוא מפרקת הצואר ולא עורף, ולכן יש ליזהר שתהיה הרצועה המקפת הראש מצומצמת ומהודקת סביב ראשו ולא יהיה הקף הרצועה גדול מהקף הראש, דאז איכא תרתי לריעותא, חדא דצריכים הידוק ממש דבעינן:'וקשרתם לאות' וגו' וההידוק היא הקשירה, שנית דאם הם רפוים סביב היקף ראשו יפול הקציצה לפניו על מצחו או יפול הקשר לאחריו למטה בצוארו ולא יהיו במקומן הראוי להן".
וראה במאמר מרדכי לימות החול (פרק ח' סעי' ל"ב): "מקום הנחת תפילין של ראש, במקום תחילת שורשי השערות עד מקום שמוחו של תינוק רופס (חלש), שהוא מרכז הראש בערך. והתפילה צריכה להיות בדיוק באמצע רוחב הראש כנגד בין העינים. וצריך להקפיד שלא ירד אפילו קצת מהתפילין (התיתורא) למצח אע"פ שהוא מכוסה בשערות".