שאלה:
א. אני אדם מסורתי המשתדל להתפלל שלוש תפילות ביום. לאחרונה התחלתי לסבול מבעיות מעיים וקיבה, ובמחילה מכבודך, אני צריך לשירותים במשך כל היום, דבר המתבטא גם בלחץ בבטן ויציאת גזים. השאלה היא – האם במצבי מותר לי להניח תפילין ולהתפלל?
ב. באותו עניין. מפאת מצבי אני מסרב לעלות לתורה ולהתפלל לפני העמוד, האם אני נוהג כשורה או שמא אסור לי לסרב?
תשובה:(מאת מרן הרב מרדכי אליהו)
לגבי הרגשת יציאה ולחץ בבטן בעת התפילה ועלייה לתורה. עיין בספרנו "ספר הלכה" (ח"ב עמ' ל'), מש"כ באריכות בדינים אלו[1].
למעשה – כל עוד אפשר להתאפק שיעור של שעה וחומש, מותר להמשיך להתפלל כך[2].
מקורות:
[1] כתב השו"ע (סי' פ' סעי' א'): "מי שברי לו שאינו יכול לעמוד על עצמו מלהפיח עד שיגמור ק"ש ותפלה – מוטב שיעבור זמן ק"ש ותפלה ולא יתפלל, ממה שיתפלל בלא גוף נקי, ואם עבר זמן תפלה – אנוס הוא ומתפלל מנחה שתים. ואם יראה לו שיכול לעמוד על עצמו בשעת קריאת שמע – יניח תפילין בין אהבה לקריאת שמע. הגה: ומברך עליהם". וראה בעוד יוסף חי (פרשת בא סעי' ג'). וכתב כה"ח שם (ס"ק א'): "וכל זה דוקא כשאירע לו מקרה זה בלתי טהור בשביל שום מאכל שהזיק לו וכיוצא באופן שלערב בודאי יוכל להתפלל בגוף נקי, אבל אם יש לו חולי שמחמתו מוכרח להפיח בכל שעה – יתפלל וכשיבא לו ההפחה ישתוק וימתין עד שיכלה הריח וחוזר ומתפלל ממקום שפסק. פרי חדש, והביאו יד אהרן בהגהות הטור, וכן כתב אליה רבה אות א' בשם תשובת הרמ"א סימן צ"ח, מאמר מרדכי אות א', בית עובד אות כ"ח, פתח הדביר אות א'. והוא הדין דמותר לקרות קריאת שמע דלא אתי דרבנן ועקר דבר תורה. משבצות זהב אות א', וכן כתב הפתח הדביר שם. אמנם מה שכתב שם הפרי חדש דאם שהה כדי לגמור את כולה מתחילת התפלה עד סופה – צריך לחזור לראש כמ"ש בסימן ק"ד סעיף ה', כתב עליו המאמר מרדכי שם, וז"ל: יש לגמגם בו דהא כשנחזירהו לראש אין אנו מובטחים שלא יפיח וישהה כדי לגמור את כולה כיון שרגיל בכך, הא למה זה דומה למה שנתבאר לקמן סימן ק"א דהאידנא אין להחזיר בשביל חסרון כוונה שאף בחזרה קרוב הוא שלא יכוין אם כן למה יחזור עכ"ל הטור ז"ל, והכא נמי דכותיה, ובפרט מי שברור לו שאינו יכול להעמיד עצמו מלהפיח הרבה פעמים תכופים שאין לו לחזור כנ"ל ולמעשה צ"ע עכ"ל. ונראה דגם הפרי חדש לא אמר בשהה כדי לגמור את כולה שחוזר לראש אלא ביודע בעצמו שאם יחזור פעם שניה יכול להיות בלא שהייה כדי לגמור את כולה, אבל אם יודע בעצמו שכך הוא דרכו תמיד שצריך לשהות בכדי לגמור את כולה גם הפרי חדש יודה שאין צריך לחזור לראש כיון שאין מועלת חזרתו כלום. ועיין לעיל סימן ע"ח אות א' בדין מי שמטפטף מי רגלים תמיד, ומשבצות זהב בזה הסימן, ובדברינו לסימן ל"ח אות ה' בד"ה מי לענין תפילין במי שאינו יכול להנצל מהפחה יעו"ש". וראה מש"כ מאמר מרדכי (לימות החול פי"ד סעיף קי"ג): "מי שיש לו חולי שמפיח תמיד – יתחיל להתפלל כרגיל, וכשמרגיש שצריך להפיח ישתוק וימתין עד שיכלה הריח, או שיפזר ריח טוב, וימשיך בתפילתו מהמקום שהפסיק. ולעניין תפילין – יניחם בברכה בין "הבוחר בעמו ישראל באהבה" לקריאת שמע, יקרא קריאת שמע ויחלצם".
[2] כתב השו"ע (או"ח סי' צ"ב סעי' א'): "היה צריך לנקביו – אל יתפלל, ואם התפלל – תפלתו תועבה וצריך לחזור ולהתפלל, וה"מ שאינו יכול לעמוד עצמו שיעור הילוך פרסה, אבל אם יכול להעמיד עצמו שיעור פרסה – יצא בדיעבד, אבל לכתחילה לא יתפלל עד שיבדוק עצמו תחלה יפה. הגה: וכל הנצרך לנקביו – אסור אפי' בדברי תורה, כל זמן שגופו משוקץ מן הנקבים", וכתב המשנ"ב (שם ס"ק ג') שיעור הילוך פרסה – "הוא ד' מילין שהוא שיעור שעה וחומש".
