שאלה:
באיזה אופן מותר לשמוע בדיר עיזים קלטות של שירי קודש ודברי תורה?
תשובה:(מאת מרן הרב מרדכי אליהו)
אם אין בדיר סרחון [כגון: שפינה את הפסולת וניקה]- מותר לדבר שם בדברי תורה[1].
אם יש סרחון ואין לו מקור – מותר לפזר ריח טוב, ואז ללמוד שם[2].
מקורות:
[1] כתב השו"ע (או"ח סי' ע"ט סעי' ד'): "צואת כלב וחזיר, אם נתן בהם עורות, מרחיקים מהם כמו מצואת אדם. ואם לאו, דינם כדין צואת שאר בהמה חיה ועוף שאין צריך להרחיק מהם אם אין בהם ריח רע, ואם יש בהם ריח רע דינם כצואת אדם". ועוד כתב שם (סעי' ז'): "צואת תרנגולים ההולכים בבית, דינה כצואת בהמה חיה ועוף. אבל הלול שלהם יש בו סרחון ודינו כצואת אדם". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק כ"ח): "הוא בנין קטן העשוי לאווזין ותרנגולין, ומפני שרבה בו צואה יש בו סירחון והוא מאוס, ע"כ דינו כצואת אדם. וכתב הח"א דה"ה דיר של בהמה ג"כ אסור מטעם זה, ועיין בביאור הלכה מה שכתבנו בזה". וכתב בבה"ל שם (ד"ה "אבל הלול שלהם"): "ובספר קיצור שו"ע כתב דלא נהירין ליה דבריו, וגם הפוסקים לא הזכירוהו, ומלול של תרנגולין יש לחלק, ור"ל משום דמלבד הסרחון הוא מאוס ג"כ כמש"כ הרא"ש והטור, ומי יאמר דגם בדיר של בהמה שייך סברא זו. ואין להביא ראיה להקיצור שו"ע ממה דקי"ל ביו"ד סי' רפ"ו דרפת בקר חייב במזוזה אף דבית הכסא קי"ל שם דפטורה אלמא דלא נחשבת כבית הכסא, דלולין יוכיחו דחייבים, וע"כ הטעם דאף דלענין ברכה אסור לברך שם כמו בבית הכנסת מ"מ לענין מזוזה איננה בכלל שאין עשויה לדירת כבוד דיהיה פטור משום זה, עי"ש [ועיין בחיי אדם כלל ט"ו דין י"ב דנשאר בזה בצ"ע]. אך ראיה אחרת יש להביא להקיצור שו"ע, דלהחיי אדם דלאו דוקא בצואת תרנגולים דה"ה בצואת בהמה מפני הריבוי שלהם נחשבת כצואת אדם, א"כ ה"ה בצואת כלבים וחזירים יהיה ג"כ הדין כן בדיר שלהם, ולא משמע שם כן בהגמרא לפי מה שפירש שם התוספות ד"ה ולית הלכתא דהברייתא דאוסרת בצואת תרנגולים איירי בלול שיש שם הרבה מצואתן כמש"כ הרא"ש, א"כ נוכל לאמר דרישא דהברייתא דאוסרת בצואת כלבים וחזירים איירי ג"כ כי האי גווני, ואמאי קאמר רבא שם לית הילכתא כו', לוקמי כה"ג, אלא ודאי דבכל גווני שרי בשאר דברים לבד בצואת תרנגולים, והטעם כנ"ל. אך מ"מ נ"ל ברור להלכה דהדין עם החיי אדם, ולא מטעמיה, דרפת בקר הוא בכלל אשפה, וכבר אמרו דסתם אשפה אפילו אין ריחה רע אסורה מחמת חזקת אשפה שיש בה צואה עד שיבדוק וכנ"ל בסימן ע"ו ס"ז, וגם הקיצור שו"ע יודה לזה. וכשהרפת מסריח שדרך להצטער ממנה בני אדם אין אנו צריכין לכל זה, דהיא בכלל אשפה שריחה רע. ואם פינו הרפת מהדיר ונסתלק הריח הרע מהדיר, נראה דמותר אח"כ לקרות שם, אך בתנאי שיהיה בדוק לו גם הכתלים מצואה, כי ע"פ הרוב מצוי טנופת על הכתלים. ע"כ שומר נפשו ירחק מזה, ואמרו חז"ל בברכות כ"ד ע"ב שמי שנזהר לזכור דבר ה' בקדושה זוכה לאריכת ימים, עי"ש בגמרא".
וכתב כה"ח שם (ס"ק ל"ו): "וצריך להרחיק לפניו כמלא עיניו ולאחריו ד' אמות ממקום שכלה הריח. טור, לבוש, עולת תמיד אות יו"ד, סולת בלולה במקור חכמה אות א'. ומה שכתב החיי אדם בכלל ג' אות ו' דהוא הדין בדיר של בהמות דינו כצואת אדם, כתב עליו קיצור השלחן ערוך בפאת השלחן על סימן ה' אות ו' דליתא בפוסקים וגם לא דמי ללול של תרנגולים יעו"ש. ולי נראה דהכל לפי העניין". וראה מאמר מרדכי לימות החול (פי"ד סעי' ע"ב): "צואת בהמות וחיות ועופות כשיש בה ריח רע – דינה כצואת אדם. ואם אינה מסריחה – מותר לקרוא כנגדה", ושם (סעי' ע"ג): "דיר בהמות ולול תרנגולים (ואפילו לבנים) שבדרך כלל ריחם רע – דינם כצואת אדם".
[2] אמנם אם יש מקור לריח – אסור.
