שאלה:
מי שעונה "אמן יהא שמיה רבא" וכו', האם רשאי להפסיק כדי לענות אמן כאשר החזן אומר "בריך הוא"?
תשובה:(מאת מרן הרב מרדכי אליהו)
בעניית "אמן יהא שמיה רבא" ימשיך עד "בעלמא", ולא יפסיק לענות אמן אחר "בריך הוא"[1].
מקורות:
[1] כתב השו"ע (סי' נ"ו סעי' ג'): "העונים עד לעלמי עלמיא בלבד – טועים הם, כי אסור להפריד בין עלמיא ליתברך". וביאר כה"ח שם (ס"ק ל"ג): "עיין בית יוסף שהביא מחלוקת בענין עניית הקדיש, כי יש אומרים צריך לענות עד דאמירן בעלמא כ"ח תיבות, ויש אומרים שעונים עד לעלמי עלמיא כ"ח אותיות, ומהר"י אבוהב כתב שמאחר שיש מחלוקת בזה עד כמה מחוייב לענות, כשיפסוק בקריאת שמע וברכותיה לענות קדיש – לא יענה אלא עד לעלמי עלמיא, שאולי האחר הוי הפסק, ואם לאו – יש לו לענות עד דאמירן בעלמא (וכן כתב מגן אברהם סימן ס"ו ס"ק ו' יעו"ש), וה"ר יוסף גיקאטלייא ז"ל כתב: המפריד בין עלמיא ליתברך כאילו הפריד וקצץ במקום דליכא קיצוץ, ואין צריך להפריד אלא מדבק עלמיא ליתברך, כאשר יעויין כל זה בבית יוסף. וכאן בשלחן ערוך פסק מר"ן ז"ל כה"ר יוסף גיקאטלייא ז"ל דאסור להפריד בין עלמיא ליתברך, אבל לא גילה דעתו עד היכן חייב לענות. אמנם המגן אברהם ס"ק ט' כתב, וז"ל: משמע בבית יוסף דצריך לומר כל הנוסח של יתברך עד דאמירן בעלמא כ"ח תיבות וכן כתב בשל"ה עכ"ל, וכן כתבו אליה רבה אות ט' וסולת בלולה אות ד' בשם של"ה שטועים העולם שמסיימים ביתברך אלא צריך לומר עד ואמרו ולא אמרו בכלל והם כ"ח תיבות יעו"ש. והגם דהמגן אברהם כתב שם דנראה לו מנהג הקדמונים עיקר שהיו אומרים עד יתברך בלבד וכו' כיעו"ש, מכל מקום כיון דלפי דברי האר"י ז"ל צריך לענות עד דאמירן בעלמא כמו שכתבנו לעיל אות כ"ט – הכי נקטינן. ולא יש חילוק בין אם מפסיק לענות בקריאת שמע וברכותיה למקום אחר, והגם שיש שחילקו בזה הוא מפני שיש מחלוקת בדברי הפשטנים ועשו הכרעה, אבל לפי דברי האר"י ז"ל לא יש חילוק אלא צריך לענות עד דאמירן בעלמא כנזכר לעיל, וכבר כתבנו לעיל סימן כ"ה אות ע"ה דכל דבר שלא נזכר בהדיא בתלמוד ונחלקו בו הפוסקים – דברי הקבלה יכריע יעו"ש, וכיון דדברי קבלה לא עשו חילוק אלא אמרו לענות עד דאמירן בעלמא ונתנו טעם בסוד הכי נקטינן ואין לחלק בין קריאת שמע וברכותיה לשאר מקומות וכמו שכתבנו לעיל אות כ"ט". ועוד כתב שם (ס"ק ל'): "האומר קדיש יאמר בשובה ונחת כדי שיאמרו הציבור מיהא שמיה רבא עד דאמירן בעלמא בבת אחת בלי הפסק ויחזרו לענות אמן אחר שאומר החזן בריך הוא קודם שיאמר לעילא, ואם אמר החזן במרוצה – חוטא אחד יאבד טובה הרבה, כמו שכתב השל"ה ובספר נוהג כצאן יוסף". והטעם – כיון שהציבור לא יפסידו עניית האמן, וראה מאמר מרדכי לימות החול (פרק י"ב סעי' מ"ז): "אם לא הספיק לומר עד "דאמירן בעלמא" והחזן הגיע כבר ל"שמיה דקודשא בריך הוא" – ימשיך לומר עד "דאמירן בעלמא" ולא יענה אמן".
אמנם כתב המשנ"ב שם (ס"ק ט"ו): "משמע בב"י דצריך לומר כל הנוסח של יתברך עד דאמירן בעלמא כ"ח תיבות, ועיין במג"א שמסיק דמנהג קדמונים עיקר, שלא לומר רק עד יתברך, ומשם והלאה ישתוק ויכוין למה שאומר הש"ץ, ושומע כעונה. ובביאור הגר"א כתב שלא לומר רק עד תיבת עלמיא בלבד, כי כאן הוא סיום השבח של אמן יהא שמיה רבא, ומיתברך ולהלן מתחיל פרק אחר ואין לערבם בבת אחת, ונראה שאם יאמרם בשתי נשימות, גם להגר"א שרי. ובעיקר הענין יש מקומות חלוקין במנהגן בזה. ועכ"פ אם הוא עומד במקום שאין רשאי להפסיק, יזהר בזה שלא יאמר רק עד עלמיא".