שאלה:
האם יש צורך למנות באצבעות את י"ג המידות הכתובות בברייתא דרבי ישמעאל?
האם את המילה "וכן" במשפט: "וכן שני כתובים המכחישים זה את זה" וכו', יש לומר בפתח או בצירי?
תשובה: (מאת מרן הרב מרדכי אליהו)
טוב למנות באצבעות את י"ג המידות של רבי ישמעאל[1].
לפי דעת האר"י ז"ל אומרים: "וכן (בפתח) שני כתובים", והכוונה היא למקום. אמנם בסידורים הישנים כתוב "וכן" בצירי[2].
מקורות:
[1]בא"ח (ש"ר פרשת מקץ סעי' י'): "ברייתא דרבי ישמעאל יש בה סודות גדולים, ובסידור רבינו הרש"ש מסודרים לנכון, על כן צ"ל בנחת ומתון. ובספר כ"מ כ"י גם על ברייתא זו כתב: טוב למנות י"ג מידות שבה באצבעות, וטעמו ונימוקו עמו". וראה במאמר מרדכי, לימות החול (פרק י' סעי' ג"ל). וראה עוד שם (סעי' ל"ב): "כדי שקריאת כל הפרקים הנ"ל תחשב לאדם כלימוד משנה וגמרא, צריך להבין את תוכן הדברים שאומר וכו' ופירוש הברייתא של ר' ישמעאל. ומרן הרי"ח האריך בספרו "עוד יוסף חי" (פרשת מקץ סעי' ט') לבאר את הברייתא (עפ"י היעב"ץ), ונביא כאן את תמצית פירושו:
מידה ראשונה:
"מקל וחומר" – בפרשת מרים הנביאה שדיברה על משה, התורה אומרת (במדבר י"ב, י"ד): "ואביה ירוק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים". פירוש: אם אביה היה נוזף ומכלים אותה הייתה צריכה להיכלם ולהינזף שבעת ימים, ק"ו שכשהשכינה נוזפת בה צריכה להיכלם ולהינזף ארבעה עשר יום, אלא אמרו חז"ל (זבחים ס"ט ע"ב): "דיו לבא מן הדין להיות כנדון", כלומר דיה למרים שתיכלם שבעת ימים ולא ארבעה עשר יום, וזהו שאמר הפסוק (במדבר י"ט, ט"ו): "ותסגר מרים מחוץ למחנה שבעת ימים".
מידה שנייה:
"מגזרה שווה" -כלומר שני עניינים שיש בהם מילים זהות.
ישנו ציווי לישראל (דברים י"ד, א'): "ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת", דהיינו שאסור לתלוש את השערות על מת. מהפסוק משמע שאסור לתלוש שיער שנמצא בין העיניים, והרי בין העיניים אין שערות! אלא לומדים מכהנים שבהם נאמר(ויקרא כ"א, ה'): "לא יקרחו קרחה בראשם" ולומדים גזרה שווה מהמילה "קרחה", שכמו שה"קרחה" האמורה בכוהנים היא בראש במקום שבו גדל השיער, גם "קרחה" האמורה בישראל היא בראש במקום שבו גדל השיער (קידושין ל"ו ע"א). ואין אדם שיכול ללמוד גזירה שווה מעצמו אלא אם קיבלה מרבו, ורבו מרבו, עד משה רבינו עליו השלום.
מידה שלישית:
"מבנין אב וכתוב אחד" – נאמר בחג המצות (שמות י"ב, ט"ז): "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם", ולמדים מכאן שבימים טובים של פסח מותר לעשות בהם מלאכת אוכל נפש, אך בשאר ימים טובים לא הותר בהם מלאכת אוכל נפש. חז"ל למדו שפסוק זה הנאמר בחג הפסח הוא בנין אב לכל המועדות: כמו שימים טובים של פסח מותרים בעשיית מלאכת אוכל נפש, כך גם כל המועדות מותרים בעשיית מלאכת אוכל נפש. ואעפ"י שלא הוזכרה בהם בפירוש, הותרה מלאכת אוכל נפש (רש"י שמות י"ב, ט"ז ד"ה "הוא לבדו").
וכן "מבנין אב ושני כתובים"– הוא דומה לבנין אב וכתוב אחד, אלא שבנין אב וכתוב אחד נלמד רק מפסוק אחד, ובנין אב ושני כתובים נלמד משני פסוקים. אומרת התורה במומי הכהנים (ויקרא כ"ח, כ'): "או גבן או דק" – מכאן שכהנים בעלי מומים פסולים לעבודת הקורבנות. במומי בהמה הפסולה להקרבה אומרת התורה (ויקרא כ"ב, כ"ב): "עוורת או שבור או חרוץ… לא תקריבו לה'", ולמדו חז"ל שכל המומים שבבהמה פוסלים באדם, וכל מומי האדם פוסלים בבהמה, ומומים אלה הם בנין אב לכל מום שנכתב בתורה (עי' אבודרהם בפירושו על ברייתא זו).
מידה רביעית:
"מכלל ופרט" –בעניין הקורבנות אומרת התורה (ויקרא א', ב') : "אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה". "מן הבהמה" – כלל, מפני שחיה בכלל בהמה. "מן הבקר ומן הצאן" – פרט, ואין בכלל אלא מה שבפרט. נמצאנו למדים שרק בקר וצאן כשרים להקרבה.
מידה חמישית:
"מפרט – וכלל" – כתוב (דברים כ"ב, ג'): "וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבדת אחיך". "וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו" – זהו פרט. "וכן תעשה לכל אבדת אחיך" – כלל, נעשה כלל מוסיף על הפרט, והשבת אבידה נוהגת בכל דבר האבוד.
מידה שישית:
"כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט" – בדיני שומרים אומרת התורה (שמות כ"ב, ח') : "על כל דבר פשע על שור על חמור על שה על שלמה על כל אבדה אשר יאמר כי הוא זה…", פסוק זה מדבר בשומר שטען שהפיקדון נגנב, ועליו להישבע שנגנב ממנו ולא הוא גנבו. "על כל דבר פשע" – כלל, "על שור על חמור על שה על שלמה" – פרט, "על כל אבדה" – כלל. הרי "כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט", כלומר: מה הפרט מפורש שרק דבר המטלטל וגופו ממון, כך כל דבר המטלטל וגופו ממון חייב להישבע עליו שלא גנבו או שלא פשע בו, חוץ מקרקעות ועבדים שאין נשבעים עליהם שאינם מטלטלין, וחוץ משטרות שאין גופן ממון.
מידה שביעית:
"מכלל שהוא צריך לפרט, ומפרט שהוא צריך לכלל" – כתוב (במדבר ג', מ') : "פקוד כל בכור זכר", "כל בכור" – כלל, "זכר" – פרט. אם היה כתוב הכלל לבד הייתי אומר שגם נקבות בכלל, בא הפרט ומלמד שרק זכרים יפקדו. ואם היה כתוב הפרט לבד, הייתי אומר גם אם אינם בכורים יפקדו, בא הכלל ומלמד שרק בכורים יפקדו.
מידה שמינית:
"וכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא" – אומרת התורה (ויקרא כ', ב') : "אשר יתן מזרעו למולך מות יומת עם הארץ ירגמהו באבן". ולכאורה הרי עניין ה"מולך" נכלל כבר בכל התועבות ולמה הדגישו כאן? אלא ש"המולך" יצא מן הכלל, ללמד שהוא בסקילה, שנאמר: "עם הארץ ירגמהו באבן", ולא רק ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על כל התועבות שגם הם בסקילה.
מידה תשיעית:
"וכל דבר שהיה בכלל, ויצא לטעון טעון אחר שהוא כענינו, יצא להקל ולא להחמיר" – אומרת התורה (דברים י"ט, ה'): "ואשר יבא את רעהו ביער לחטב עצים ונדחה ידו בגרזן לכרת העץ ונשל הברזל מן העץ ומצא את רעהו ומת הוא ינוס אל אחת הערים האלה וחי", כלומר מדובר באדם שהרג את הנפש בשגגה ע"י שניתזה בקעת מן העץ, והרגה את חברו בלי כוונה. והרי גם הריגה בשגגה היא בכלל רציחה, שנאמר (ויקרא כ"ד, כ"א): "ומכה אדם יומת", וא"כ למה נשנה דינו כאן? אלא להקל עליו ולומר שהוא רק גולה ולא מתחייב מיתה.
מידה עשירית:
"וכל דבר שהיה בכלל, ויצא לטעון טעון אחר שלא כענינו, יצא להקל ולהחמיר" – אומרת התורה לגבי עבד עברי (שמות כ"א, ב'): "ובשביעית יצא לחפשי חנם", ושם התורה הוציאה אמה עבריה מן הכלל, שנאמר (שמות כ"א, ז') : "לא תצא כצאת העבדים". והרי אמה עבריה היא בכלל עבד עברי, שנאמר (דברים ט"ו, י"ב): "כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה", ולמה יצאה מן הכלל? אלא לטעון טעון אחר שלא כעניינו, כלומר שאמה עבריה יוצאת גם בסימני נערות, שנאמר (שמות כ"א, י"א): "ויצאה חינם אין כסף", ויוצאת גם במיתת האדון, ואילו עבד עברי אינו יוצא לחפשי בשניהם – הרי שני דברים להקל, והחומרא בה היא שאדוניה יכול לקדשה בעל כורחה.
מידה אחת עשרה:
"כל דבר שהיה בכלל ויצא לדון בדבר חדש, אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש" – אומרת התורה לגבי כהן (ויקרא כ"ב, י"א): "ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו", ובתו הרי היא בכלל "יליד ביתו", ומשמע בין פנויה ובין נשואה אוכלת בתרומה. אך יצאה בת כהן לדון בדבר חדש, שנאמר (ויקרא כ"ב, י"ב): "ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל" – שאם היא נשואה אינה אוכלת את הקדשים, והואיל והוציאה הכתוב מן הכלל אי אתה יכול להחזירה לכללה, ואפילו אם נתאלמנה או התגרשה, אם לא יחזירנה הכתוב לכלל בפירוש, שנאמר (ויקרא כ"ב, י"ג) : "ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה ושבה אל בית אביה כנעוריה מלחם אביה תאכל" – דהיינו שחוזרת לאכול בתרומה.
מידה שתים עשרה:
"דבר הלמד מענינו ודבר הלמד מסופו" – אומרת התורה בעשרת הדברות (שמות כ', י"ג) : "לא תגנוב" – סתם הכתוב ולא פירש האם האיסור הוא בגניבת ממון או בגניבת נפשות. אלא דבר זה נלמד מענינו, דהיינו מן הדברות הסמוכות (שם): "לא תרצח", "לא תנאף", וכשם שאלו יש בהם מיתת בית דין, כך גם "לא תגנוב" יש בו מיתת בית דין, כלומר בגניבת נפשות מדבר.
נאמר בנגעי בתים (ויקרא י"ד, ל"ז): "וראה את הנגע והנה הנגע בקירות הבית שקערורות ירקרקות או אדמדמות", ואמרו חז"ל: בית האמור בנגעי בתים ומטמא בנגעים צריך שיהיה בנוי משלושה חומרים: מאבנים, מעפר ומעצים ודבר זה למד מסופו, שנאמר (ויקרא י"ד, מ"ה): "ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית", הרי זה מפורש מסופו שצריכים להיות בו כל החומרים הנ"ל.
מידה שלוש עשרה:
"וכן שני כתובים המכחישים זה את זה עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם" – אומרת התורה (בראשית א', א'): "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ" – משמע מפסוק זה ששמים נבראו תחילה ואח"כ נבראה הארץ. ואילו בפסוק אחר אומרת התורה (בראשית ב', ד'): "ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים" – מפסוק זה משמע שהארץ נבראה תחילה ואח"כ נבראו שמים! בא הפסוק השלישי – בישעיה – והכריע ביניהם, שנאמר (ישעיה מ"ח, י"ג): "אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים, קורא אני אליהם יעמדו יחד" – ללמד שנבראו שניהם כאחד.
בסיום ההסבר על הברייתא כתב מרן ה'בן איש חי', וז"ל:
"ואתה הקורא אל תהי אזהרתי קלה בעיניך, שיהיה ביאור ברייתא זאת שגורה. נתון בקרבך וכתוב על לבבך, כי במידות השנויים בברייתא זו תלויים רוב הלכות תורה שבעל פה, על כן פרשת ברייתא זו כנפיה למעלה, כי בה מכוונים המקובלים לי"ג מידות העליונות, ולי"ג מכילן דרחמי, ולנרד וכרכום וכו' עם כל ראשי בשמים".
[2]ראה בפרי עץ חיים (שער עולם העשייה סוף פרק ו'). וכתב הבא"ח (ש"ר פרשת מקץ סעי' י'): "וכתוב בשער הכונות לומר "וכן" בפת"ח יע"ש. ויש מקשים והלא מצינו "כן" בצר"י במלכים א' סי' ז' ועל השלבים כן ממעל, ועוד שם עגול מעשה כן שכל זה הוא מלשון אותי השיב על כני, ואין זו קושיא כלל, דאי הכי נמי יש "כן" בצר"י שהוא ממשמעות זו אך "כן" בפת"ח הוא לשון מבורר יותר במשמעות זו, ועוד נראה ודאי שיש ע"פ הסוד טעם אצל רבינו האר"י ז"ל שצריך לומר כן בפת"ח". עוד יוסף חי (פרשת מקץ סעי' י'). וראה מש"כ במאמר מרדכי (שם סעי' ל"ד): יאמר: "וכַן שני כתובים" – "וכַן" בפתח מלשון כַּן – בסיס, כמו: "אותי השיב על כני" (בראשית מ"א, י"ג), וכן פה הכוונה: "ישוב שני כתובים, ויש לזה עוד טעמים עפ"י הסוד".
