שאלה:
כהן שלא עקר את רגליו ב"רצה", ואמרו לו אחרים לעלות לדוכן או ששמע מהש"ץ את ההכרזה: "כהנים" – האם מותר לו לעלות לדוכן?
תשובה:(מאת מרן הרב מרדכי אליהו)
אם הכהן לא עקר את רגליו ב"רצה" ואמרו לו אחרים לעלות, או ששמע מהש"ץ את הכרזת "כהנים" – יש בזה מחלוקת אם מותר לו לעלות או לא, כפי שמובא בספרנו "ספר הלכה" (ח"ב פרק י"ט סעי' י"ב). למעשה – לא יעלה לדוכן, אך אם עלה – לא ירד.
החולקים במחלוקת זו, יחלקו גם מתי כהן זה מבטל מצוות עשה של "כה תברכו" אם לא עלה לדוכן, בעת אמירת "רצה" או בזמן ברכת כהנים[1].
מקורות:
[1] כתב השו"ע (סי' קכ"ח סעי' ד'): "כשהכהנים אינם רוצים לעלות לדוכן, אינם צריכים לשהות חוץ מבהכ"נ אלא בשעה שקורא החזן: כהנים". ועוד כתב שם (סעי' ח'): "כשמתחיל ש"צ: רצה, כל כהן שבבהכ"נ נעקר ממקומו לעלות לדוכן, ואף אם לא יגיע שם עד שיסיים ש"צ רצה, שפיר דמי; אבל אם לא עקר רגליו ברצה – שוב לא יעלה".
כתב הבא"ח (ש"ר פרשת תצוה סעי' ט'), וז"ל: "כשיתחיל ש"ץ "רצה", כל כהן שבבית הכנסת יעקר ממקומו לעלות לדוכן, ואפילו כהן שהוא בלאו הכי עומד בהיכל שנושא בו כפיו, עם כל זה צריך לעקור רגליו ברצה, ואם לא עקר רגליו קודם שסיים ש"ץ רצה – לא יעלה לדוכן, ואם עקר רגליו אחר שסיים ש"ץ רצה, אפילו אם עלה – ירד. וכו' וכתבתי בתשובה בסה"ק רב פעלים דסיום רצה הוא כשיאמר המחזיר שכינתו לציון, כי עד כאן נקראת ברכת עבודה, אבל מן מודים וכו' זו היא ברכת הודאה". וכן כתב משנ"ב שם (ס"ק כ"ה) שעד סיום ברכת רצה יכול לעקור רגליו.
כתב המג"א (שם ס"ק י'): "ברצה שוב. אפי' היה אנוס כגון שהיה מתפלל ואם עלה – לא ירד [רדב"ז ח"ב תקי"ו]". וכתב הפמ"ג (שם משב"ז ס"ק ל"ט): "ולפי זה בהנך ר"ל כל שלא עקר רגליו ברצה או מומין שבידיו או "עלג" וצבועות אם עלה – לא ירד". וכן כתב הפר"ח וסידור דרך החיים.
וכתב הביאור הלכה שם (ד"ה "אבל אם"): "אבל אם לא עקר רגליו ברצה וכו' – במג"א הביא בשם הרדב"ז דאם היה מחמת אונס – ג"כ לא יעלה, ואם עלה – לא ירד. ומסתפק בעולת תמיד בשלא היה מחמת אונס ועלה אם ירד, והובא באליה רבה ובמגן גבורים פסק דכשלא היה מחמת אונס אפילו אם עלה – ירד". ועוד שם (ד"ה "שוב לא יעלה): "עיין באליה רבה שהביא בשם תשובת מהר"מ מינץ שמסתפק באם אמרו לו עלה אם צריך לעלות".
וכתב כה"ח (סי' קכ"ח ס"ק נ"ג): "ואפילו היה אנוס בשעה שהגיע ש"ץ לעבודה כגון שהיה מתפלל או שהיו ידיו טמאות או שהיה חוץ לבית הכנסת וכל כיוצא בזה – לא יעלה, ואם עלה – לא ירד. הרדב"ז חלק ב' סימן קפ"ח, כנסת הגדולה בהגהות הטור, עולת תמיד אות י"ז, מגן אברהם ס"ק יו"ד, פרי חדש שם, אליה רבה אות ט"ז, רבינו זלמן אות י"ג, שלמי צבור שם. וכתב הרב המגיה שם בשלמי צבור דף קמ"ד ע"א דהגנת ורדים כלל א' סימן כ"ב הוקשה לו על דברי הרדב"ז הנז' שכתב דאם עלה – לא ירד, דמהש"ס משמע שיש קפידא גדולה בדבר ואפילו עלה – ירד. ומסיק דאפשר לחלק, דעד כאן לא קאמר הרדב"ז אלא בשגג ועלה, אבל במזיד ומותרה שלא יעלה ועלה – ירד יעו"ש, וכתב שם העולת תמיד שמדברי הרדב"ז הנז' משמע דאם לא היה אנוס אף על פי שעלה – יורד, ולמעשה צריך עיון, עכ"ד, אבל במגן גבורים פסק דכשלא היה מחמת אונס אפילו אם עלה – ירד, והביאו ביאור הלכה על סעיף זה".
ובמאמר מרדכי (לימות החול פרק י"ט סעי' י"ד), וז"ל: "אם הכהן לא עקר רגליו ב"רצה" וסיים הש"ץ את ברכת "רצה": יש אומרים שאפילו אם אמרו לו לעלות – לא יעלה, ואם עלה – ירד. ויש אומרים שאם אמרו לו לעלות – לא יעלה, אך אם עלה – לא ירד, וכן נוהגים".