שאלה:
כמידי שנה בתקופת חודש אדר אנו מקשטים את קירות בית המדרש. בכל שנה, עולה מחדש השאלה – האם דבר זה הוא לכבוד המקום?
לכן באתי לשאול:
האם מותר לקשט את קירות בית המדרש בשרשראות נייר (כגון: בציורי ליצנים), בפסוקים וכדומה, כאשר הם נתלים על קירות בית המדרש ועל התקרה?
נ. ב. יש לציין, שעל היכל ישיבתנו מופיע פסיפס של ציורי סמלי השבטים.
תשובה:(מאת מרן הרב מרדכי אליהו)
נהגו לקשט את ביהכנ"ס בחג השבועות בירק ובפרחים[1], הטעם לכך הוא שבשעת מתן תורה נתמלא העולם כולו ריח טוב מכל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה, דבר זה נלמד מהפסוק[2]: "שפתותיו שושנים"[3], וכן נהגו גם בשמחת תורה[4].
בימינו נהגו לקשט את ביהכנ"ס בשרשראות נייר, אך אין להתיר לתלות ציורים של ליצנים וכד' במקום המשמש כמקום תפילה[5].
אמנם, יש בביהמ"ד ציורים של השבטים, אך אין הדבר דומה, כיון שהם קבועים ורגילים בהם, ולא חיישינן להיסח הדעת בתפילה, וגם סביר שהניחום מעל גובה אדם.
יה"ר שתזכה ללמוד וללמד לשמור ולעשות, אכי"ר.
מקורות:
[1]כתב רמ"א (או"ח סי' תצ"ד סעי' ג'), וז"ל: "ונוהגין לשטוח עשבים בשבועות בבית הכנסת והבתים, זכר לשמחת מתן תורה". ובכה"ח (סי' תצ"ד ס"ק ג"ן) כתב, וז"ל: "יש סמך למנהג זה ממה שאמרו באגדה דהמן אמר לאחשורוש דמנהג ישראל לשטוח עשבים בעצרת. ברכי יוסף אות ו'. והלבוש כתב זכר לשמחת מתן תורה שהיו עשבים סביב הר סיני, שנאמר:'גם הצאן והבקר אל ירעו' וכו' שמע מינה שהיה שם מרעה". ובמאמר מרדכי (למועדים ולימים פרק כ"א סעי' ט'), וז"ל: "יש שנהגו לשטוח עשבים בבית הכנסת בערב החג, שיהיו שם ביום חג השבועות זכר למתן תורה שהיה בהר מלא ירק, כמו שאמר הכתוב (שמות ל"ד, ג'): "אל ירעו אל מול ההר ההוא". ויש נוהגים להעמיד ענפי אילן בבית הכנסת ובבתים לפי שביום חג השבועות נידונים על פירות האילן ויתפללו עליהם. אך מנהגנו הוא לקשט בשושנים את ספר התורה, את התיבה ועוד מקומות בבית הכנסת, זכר למתן תורה, שבו נתמלא העולם כולו בשמים".
[2] שיר השירים (ה', י"ג).
[3] עיין שבת (פ"ח ע"ב).
[4] נוה שלום (דיני חג השבועות סעי' ג'), וז"ל: "וכן נהגו פה בשבועות ושמחת תורה".
[5] כתוב במשנה ברכות (ל' ע"ב): "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין, כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים" ובגמ' שם: "מאי 'וגילו ברעדה'? אמר רב אדא בר מתנא אמר רבה: במקום גילה שם תהא רעדה". וכתב השו"ע (סי' צ"ג סעי' ב'): "לא יעמוד להתפלל אלא באימה והכנעה, לא מתוך שחוק וקלות ראש ודברים בטלים ולא מתוך כעס, אלא מתוך שמחה".