שאלה:
הנדון: ספר תורה שנמסר ע"י דודתי י. ש. ז"ל לכותל המערבי.
בשנת תש"ם הפקידה דודתי י. ש. ז"ל ספר תורה בכותל המערבי. היא הודיעה לרב הממונה על הכותל, הרב מ. י. גץ [שליט"א](זצ"ל), שאחרי מותה אני ממלא את מקומה.
באותה תקופה היה לנו בית כנסת ב….. בשכר דירה. לאחר מאבק קשה ומר עם בעל הבית, נאלצנו לפנות את בית הכנסת, לכן הפקדנו את ספר התורה בכותל המערבי. לפני כחודשיים הצלחנו בעהשי"ת לרכוש בית כנסת חדש. כאשר המנוחה ראתה שעברנו לבית כנסת חדש, היא ביקשה להעביר את ספר התורה שלה מהכותל המערבי לבית הכנסת החדש, כדי לזכות את נשמתה ולזכות עשרות משפחות מקהלתנו המתפללים בבית כנסת זה.
כאשר פניתי לרב הממונה על הכותל המערבי, הרב גץ [שליט"א](זצ"ל), לאפשר לי לקחת את ספר התורה, הוא ביקש ממני להמציא לו את הסכמת כבוד תורתו.
תשובה:(מאת מרן הרב מרדכי אליהו)
מבירור שעשינו עם הרב גץ (שליט"א)[זצ"ל] רב הכותל, נודע לנו שאין כל כתב הקדש של הספר תורה, ומאומה לא רשום על תיק ספר התורה. אך כנגד זאת, אמר לנו הרב גץ (שליט"א)[זצ"ל], שאין הוא נוהג לקבל ספר תורה לכותל אלא אם כן הוא הוקדש לצמיתות עבור הכותל. כיון שכך, אינכם יכולים להוציא את ספר התורה מהכותל ולהעבירו לרשותכם[1]. אמנם, ישנה אפשרות להשאילו לכם לתקופה של שנה או שנתיים, אך לאחר מכן תצטרכו להחזירו לכותל כיון שהוא רכוש הכותל[2].
מקורות:
[1] כתב השו"ע (סי' קנ"ג סעי' כ'): "יש מי שאומר שספר תורה שהוחזק שהיה של אבותיו של ראובן – אין הצבור יכולים להחזיק בם".
וכתב המשנ"ב (שם ס"ק צ"ט): "אין הצבור יכולים – ולא אמרינן דבודאי החליטה להקדש. ולא דמי לכלי הקודש של כסף שנהגו להביאם בבית הכנסת, המובא בסעיף י"ח, דאין הבעלים יכולים להוציאם לחולין דשאני הכא בס"ת, שכן הדרך לעשות ס"ת על מנת כן להניחה בבית הכנסת שיקראו בה רבים, ושתהיה מונחת שם עד יום פקוד הבעלים אותה ליקח לביתו. ואפילו היתה לבושה מעילין של צבור ולא הקפיד, לא אמרינן בשביל זה מסתמא כבר סילק ידו ממנה, משום דכן המנהג תדיר להחליף המעילין מס"ת אל ס"ת, הן של יחידים הן של הקהל. מיהו, כמה אחרונים כתבו דגם הכא בס"ת מיירי שאנו יודעין בבירור שבתחלה לא הניחה לחלוטין, רק שהשאילה לבית הכנסתשיקראו בה רבים, ואשמועינן דלא אמרינן כיון שהניחה זמן רב מסתמא כבר החליטה להקדש; אבל בהניחה סתם, אמרינן דמסתמא אקדשה לעולם, וכההיא דכלי הקודש בסעיף י"ח הנ"ל. ועיין במ"א סקכ"ב שכתב, דמנהג העולם כהיום למכור ס"ת אפילו נתנו מתחלה לביהכ"נ לקרות בו, וכתב דכיון שנהגו כן הו"ל כאלו התנו מתחלה בהדיא שלא תחול קדושת רבים עליהן, ולפ"ז נראה דלכו"ע אין להחמיר בזה בדיעבד, ומ"מ לכתחלה בודאי טוב להתנות בהדיא שאין נותנה לחלוטין".
וראה כה"ח (סי' קנ"ג ס"ק קנ"ג). ועוד כתב שם (ס"ק קנ"ו), וז"ל: "וכן אין רשאין ליקח הכלי קודש מבית הכנסת זה וליתנו לאחרת אלא אם כן יש מנהג המקום קבוע שמי שנותן כלי קודש או חפצי קודש אחר כך הוא מוציאם לבית הכנסת אחרת או עושה בהם כרצונו". ועוד כתב שם (ס"ק קס"ב), וז"ל: "כתב רש"ל בתשובה סימן ט"ז באחד שנתן ספר תורה להיכל מכמה שנים, ועמדה שם והיו עליה מעילין של הקדש שהם משל צבור, והיתה בפני המקדיש כמה שנים בהיכל ולא שמע אדם שהיה אומר שלי הוא ולא נתתיה לחלוטין, ואמת שהיתה נקראת על שמו כי כן הדרך של העשירים כל אחד קונה ספר תורה ונותנה להיכל וכל אחד מכיר ספר תורה שלו להתיחס בה, ופסק שם דאם בא אחר כך איהו גופיה ורצה לקחת לעצמו – לאו כל כמיניה אם אין לו ראיה דחזקה שהוא אקדשה, דהוא הוי מוציא ועליו הראיה, ומשום הכי ראיתי ושמעתי שבני אדם כשמתנדבים ספר תורה לבית הכנסת היו מתנים ברבים שאינה לחלוטין, ואם כן אותו שלא התנה איהו דאפסיד אנפשיה וכו', והביאו הט"ז שם וכתב, וז"ל: ונראה שהוא חולק על פסק השלחן ערוך כאן שהוא בשם מהרי"ק דסבירא ליה דאין הקהל נקראין מוחזקים, וכן מסתבר (ר"ל כדברי השלחן ערוך), כיון שידוע שהיתה שלו מתחלה היאך יחזיקוהו הקהל מספק להוציא מחזקה שלו שהיתה ודאי שלו, ומה שהיו לו מעילין של הקהל, אין ראיה כלל, כי כן המנהג להחליף המעילין מספר תורה אל ספר תורה הן של יחידים הן של הקהל, עכ"ל, אמנם המטה יהודה אות ג' כתב על דברי הט"ז הנז' שכתב דרש"ל חולק על פסק השלחן ערוך, דאינו מוכרח, דהא מהרי"ק ז"ל שהביא מרן כתב דלא שייך חזקה בספר תורה העשוי מתחלתו על מנת כן שיקראו בו הרבים ושיהיה תמיד מונח בבית הכנסת עד יום פקוד אותו הבעלים, ואם כן כיון דמתחלתו היה על מנת כן הרי חזקה היתה לו שהוא של אבותיו אפילו אחר שהונח בבית הכנסת, ולכך לא פקעה חזקה בלא ראיה, אבל רש"ל ז"ל מיירי בסתם, ואדרבא אמרינן דחזקה דאקדשה כיון דלא היה גלוי דעת בהבאתו לבית הכנסת, עכ"ד".
[2] כתב הרמ"א (או"ח סי' קנ"ג סעי' י"א), וז"ל: "אבל מותר להשאיל אפי' ס"ת לקרות בה, אפי' משל רבים ליחיד". ובכה"ח שם (ס"ק קי"ב), וז"ל: "מצאתי כתוב בתשובה כ"י שאחד מן הגדולים סובר דאנשי בית הכנסת שרצו למכור או ליתן או להשאיל ספר תורה לקהל אחר ויש שם מוחין, אפילו הם מיעוטא דמיעוטא – הדין עמהם, זולת אם יש בקהל פרנסים ממונים לפקח על הצבור ועל נכסיהם על פי הק"ק והממונים מסכימים לדברי המרובים, וסייע סברתו מדברי הרמב"ם ז"ל פרק י"א מהלכות תפלה ומהירושלמי שהביא הר"ן דקאמר: שלשה מבית הכנסת כבית הכנסת וכו', וגדול אחד סתר ראיותיו והעלה דאפילו אין שם פרנסים בקהל – הרוב כופין את המיעוט ויכולין למכור או לתת, וכל שכן להשאיל קהל אחד שיש להם ספר תורה לקהל שאין להם ספר תורה לקרוא או ש"ץ לקרוא בחגים ובמועדים". וע"ע שם (סי' קל"ה ס"ק פ'), וז"ל: "רוב יחידי הקהל רצו להשאיל ספר תורה לקהל אחר אף אם אין פרנסים בקהל כופים המיעוט שמוחין בידם". וראה עוד שם (ס"ק ח', מ"ד).