שאלה
האם מותר לתת מעבר לחומש מהרווחים של החודש או השנה לצדקה? לא מדובר באדם עשיר אלא באדם רגיל?
תשובה
אם יש לו משכורת קבועה מותר.
וכן אם בא לפניו עני ממדת חסידות לתת.
וכן לכפרת עוונות מותר לתת יותר מחומש.
וכן להחזקת תורה מותר.
מקורות
כתוב בגמ' כתובות דף נ ע"א "באושא התקינו, המבזבז – אל יבזבז יותר מחומש. תניא נמי הכי: המבזבז – אל יבזבז יותר מחומש, שמא יצטרך לבריות; ומעשה באחד שבקש לבזבז [יותר מחומש] ולא הניח לו חבירו, ומנו? רבי ישבב, ואמרי לה רבי ישבב, ולא הניחו חבירו, ומנו? רבי עקיבא".
כתב השו"ע יו"ד סימן רמט סעי' א' "שיעור נתינתה, וכו' ואחד מעשרה, מדה בינונית; פחות מכאן, עין רעה. וחומש זה שאמרו, שנה ראשונה מהקרן, מכאן ואילך חומש שהרויח בכל שנה". וכתב הרמ"א "ואל יבזבז אדם יותר מחומש, שלא יצטרך לבריות. (ב"י בשם הגמרא פ' נערה שנתפתתה) ודוקא כל ימי חייו, אבל בשעת מותו יכול אדם ליתן צדקה כל מה שירצה".
וכתב בספר התניא אגרת התשובה פ"ג שיש להתענות עבור עבירות ואם לא יכול להתענות יפדה בצדקה ואפי' שיצא יותר מחומש וכתב שם וז"ל "ואין לחוש משום אל יבזבז יותר מחומש דלא מקרי בזבוז בכהאי גוונא מאחר שעושה לפדות נפשו מתעניות וסיגופים ולא גרע מרפואת הגוף ושאר צרכיו". וכ"כ במנחת אלעזר ח"ד סי' מ"ו.
וכתב באהבת חסד חלק ב פרק כ "י"א דהא דאמרינן אל יבזבז יותר מחומש היינו בשרוצה מעצמו לחפש אחר עניים ולחלק להם צדקה אבל כשבאו לפניו עניים רעבים או ערומים שהוא חייב להשביעם ולכסות מערומיהם כאשר אמרה התורה די מחסורו אשר יחסר לו או שיראה שבוים שהוא חייב לפדותם כאשר צוה השי"ת ורצונו לתת ע"ז יותר מחומש רשאי ומדת חסידות הוא [רמב"ם בפי' המשנה פ"א דפאה ועיין בהג"ה לעיל] ונראה דמיירי באופן שאין נוגע לפיקוח נפש ממש אבל אם נוגע לפ"נ ממש כגון שהשבוי עומד למות או הרעב יכול לבוא לידי סכנה ע"י רעבונו אין שייך בזה שיעור חומש ולא אמרו בב"מ ס"ב רק דחייו קודם לחיי חבירו אבל דעשרו קודם לחיי חבירו לא מצינו:
ג) ודע דמה שהתקינו חז"ל שלא לפזר יותר מחומש נראה דהיינו דוקא כשמבזבז נכסי ביתו עי"ז הפזור כדמשמע לשון המבזבז אבל בדבר מיעוט כגון שיש לו איזה מלאכה או עסק קבוע שמשתכר בה כדי מחיתו כל שבוע ויותר מעט מותר לו לפזר היותר לצדקה אף שהוא עולה יותר מחומש לפי ערך:
ד) ודע עוד דכל עיקר התקנה הוא לסתם צדקה אבל להחזקת התורה מצדד בספר שיטה מקובצת כתובות דף מ"ט דלא שייך זה כלל וכן בדין אחרי שעבור זה יש לו חלק בשכר תורתו כמו שמצינו ביששכר וזבולון ששבט זבולון היה מחזיק לשבט יששכר והיה נוטל חלק בשכר תורתו וכדאיתא במ"ר פרשה נשא למה זכה זבולון להקריב שלישי לנשיאים לפי שחיבב את התורה והרחיב ידיו לפזר ממונו ליששכר כדי שלא יצטרך שבט יששכר לפרנסה ולא יתבטל מלעסוק בתורה לפיכך זכה זבולון להיות שותף לתורה והיה חבירו של יששכר וכו' ד"א קערה כנגד לחם שהיה מאכילו מזרק כנגד היין שהיה משקהו ולמה היה של כסף שגם כסף היה נותן לו לעשות כל צרכו וכו' שניהם מלאים סולת וגו' שניהם היו נוטלין שכר תורה ביחד ושניהם היו מתפרנסין ביחד וכו' שכשם שהיה לזבולון חלק בשכר תורתו כך היה ליששכר חלק בממונו של זבולון ע"ש מכל זה משמע שההחזקה היה הרבה יותר מחומש ומצינו בדברי חז"ל בכמה מקומות ראיה מיששכר וזבולון לדורות הבאים ואיך נאמר שבדורותינו נמנע מזה אלא ודאי דכיון שיש לו על ידי ההחזקה בשכר תורתו אין שייך ע"ז שיעור וכמו שיוסיף להחזיק כן יתוסף לו חלק בשכר התורה [הג"ה ומדברי המדרש האלו יוכל המשכיל ביראת ה' להבין ההנהגה בההשתתפות הזה איך ראוי להיות שכשבא הבן תורה אצלו יקבלו בסבר פנים יפות כמי שבא אצלו שותפו בעסקו שהרויח על ידו הון רב ועבור זה יזכה לקבל לבסוף בעוה"ב את חלק התורה שבא ע"י ההחזקה ג"כ ברוב שמחה ולאפוקי בעו"ה מהנהגת איזה חסרי מדע שההחזקה הוא בבזיון ובצמצום גדול ובפנים זועפות ובמדה שאדם מודד בה ימדדו לו ח"ו לבסוף וע"כ החכם עיניו בראשו]. ואיתא במדרש קהלת על הפסוק ושנאתי אני את כל עמלי וגו' ר' מאיר הוא כתבן טבא והוא לעי [משתכר] תלת סלעין כל שבת והוא אכיל ושתי בחדא ומתכסה בחדא ומפרנס באוחרתא לרבנן אמרין ליה תלמידוי רבי בנך מה את עביד עליהון א"ל אם יהון צדיקים יהוון כהדא דאמר דוד ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם ואם לאו מה אני מניח את שלי לאויבי המקום עוד איתא במדרש קהלת ר' אחא בשם ר' תנחום למד אדם ולימד ושמר ועשה והיתה ספיקא בידו להחזיק ולא החזיק הרי הוא בכלל ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת וגו' לא למד ולא לימד ולא שמר ולא עשה [ר"ל שנתרפה מלימוד ע"י עוני ודוחק חייו שהיה טרוד לבקש לחם חוקו כדמסיים המדרש שלא היתה ספיקה בידו] ולא היתה ספיקה בידו להחזיק והחזיק הרי הוא בכלל ברוך אשר יקים כי כל ארור הוא מכלל ברוך עכ"ל המדרש מכל זה נשמע גודל ענין המחזיק תורה בעת שמזונותיו מצומצמין וגם ברוך יהיה עבור זה וכ"ש כמה יש לו להתחזק במצוה זו בעת שמזונותיו מרווחין:
העולה
אם יש לו משכורת קבועה מותר.
וכן אם בא לפניו עני ממדת חסידות לתת.
וכן לכפרת עוונות מותר לתת יותר מחומש.
וכן להחזקת תורה מותר.