שאלה
האם יש מקור מוסמך למנהג לעשות קידוש לרגל הולדת הבת?
תשובה
יש מצווה לעשות סעודה לרגל הולדת הבת, יש נוהגים לעשותה בשבת, ויש שנוהגים לעשותה אחר קריאת השם.
מקורות
א
כתוב בגמ' בבא בתרא דף צא ע"א "דאמר רבה בר רב הונא אמר רב: מאה ועשרים משתאות עשה בעז לבניו, שנאמר: ויהי לו שלשים בנים ושלשים בנות שלח החוצה ושלשים בנות הביא לבניו מן החוץ". וכתב רבינו גרשום "שעשה לל' בניו ול' בנות. שהי' לו. ששים משתאות משנולדו. ובשלחן חוצה לבנותיו עשה ל' משתאות וכשהכניס בניו לחופה עשה ל' משתאות. הרי כאן ק"כ משתאות".
כתוב במס' שמחות פרק ב ה"ג "שבוע הבת ושבוע הבן, שבוע הבן קודם". הביאו הרמב"ן בתורת האדם (שער הסוף ענין ההוצאה) וראה עוד באורחות חיים (הלכות מילה אות ט) שכתב "ונהגו בכל מקומותינו שמי שמל את בנו או מכניס בנו או בתו לחופה שמשלים עם כל שונאיו וקורא אותן לאכול ולשמוח עמו כדי שיברכוהו ולא יקללוהו וגם מתקבצים כל הקהל זקנים ונשים וטף בליל השבת ובליל שמיני ואחר כך בא הסנדקס ונותן מעות ליולדת ואחר כך כל אחד ואחד לפי מעלתו. ומנהג זה נהגו כדי ליתן לעניות שלא תבושנה בלקחן מעות מיד אנשים ונשים וגם יש מקומות שאין ישנים כל שבעת הלילות (אלא) בבית היולדת זכר או נקבה לשמירה. כדאמרינן שלשה צריכין שימור. ובליל שמיני בכל מקום (ומגנחין) [ומנגנין] ומשחקין שם. וזהו שאמ"ר ז"ל שבוע הבן ושבוע הבת שבוע הבן קודם".
וכתב הדרישה סי' ש"ס יו"ד ס"ק ב' "נראה לענ"ד דמה שנוהגין כשמלוין החתן בשבת ביציאתו מבית הכנסת ויש גם כן תינוקת לקרוא לה שם כנהוג הולכין עם החתן והכלה אצל התינוקת בקצת מקומות ומשם הולכין עמהם לבית החתן היינו נמי דסבירא להו דקריאת שם לבנות הוא במקום קריאת שם דזכר בשעת מילה וצריך לאקדומי דמילה קודם לחתן דהא מילה קודם למת ומת קודם לחתן אחר הכנסת החופה".
כתב התרומת הדשן סימן רסט "רב ושמואל ורב אסי איקלעו לבי שבוע הבן ואמרי לה לבי ישוע הבן ופרש"י ישוע הבן משתה היו עושין לפדיון הבן, וכתבו שם התוס' וכן פי' בערוך ישוע הבן פדיון הבן. ואף על גב דמפרשי אינהו בשם ר"ח דהיו רגילין לעשות סעודה כשנולד זכר על שנושע ונמלט ממעי אמו" ולטעם זה לכאורה ה"ה לבת.
אמנם ראה בדגול מרבבה יו"ד סי' קע"ח שכתב דהיינו דווקא לבן ומחמת הברית עושים כן וע"כ עושים בליל הברית דאל"כ למה לא עושים לבת.
ב
ובמאור הגדול סוף ענייני מילה עמ' שצ"ז כתב "שמעתי שאפילו' בעת שקורא שם לבתו הנולדה הוא קצת מצוה לשמוח ולעשות סעודה כי באה נשמה קדושה מעולם עליון כי הנשמה באה בעת בקריאת השם כי נפש חיה הוא שמו לכן בני עליה היודעין מזה עושין מועד ויו"ט בשיר ושבע להלל ולשבח את בוראם וזהו קרואי מועד אנשי שם היינו שהיו בני עליה".
ג
וכתב העלי תמר ברכות פרק ו "והנה אנו נוהגים לשמחת הולדת הבת לעשות קידוש בשבת והוא ג"כ כעין ישוע הבת ברם מפתיע שלא יצרנו בזה מאורע מיוחד לכבוד המאורע נגיד למשל ישוע הבת אלא קורין לזה רק קידוש סתם שהוא מושג כללי ואינו מציין המאורע המיוחד אכן קדמונינו יצרו כבר בזה מושג מיוחד והוא שם "שבוע הבת", ועיין בדמאי פ"ד ה"ב שאסור לחבר שיאכל בסעודה שאין לה שם וא"כ השם קובע שתהיה סעודת מצוה ובלי שם אינה אלא סעודה ארעית אמנם נודעתי שאחינו הספרדים התקדמו בזה ויצרו מושג "זבד הבת" והוא השמחה בשבת בקידוש להמסובים ונותנים אז השם להילדה ונדפס בסידורי הספרדים בשם זה "זבד הבת". ונמצא שם גם מי שברך יפה לכבוד המאורע. ובוודאי שגם שם קדמונינו "שבוע הבת" היה מעין זה שעשו מסיבת רעים בהלל והודאה לה' ע"ש המאורע וקראו שם להילדה במסיבה זו ואז היא סעודת מצוה. וכו'
השם "זבד הבת" ענינו מתנת הבת ע"ש הפסוק זבדני אלהים זבד טוב תרגומו חלק טוב. וטוב היינו עושים אם גם אנחנו היינו מקבלים שם זה מהספרדים או היינו מחדשים שם הקודם שבוע הבת ולקיים דברי רז"ל בכל מאורע ומאורע תן לו מעין ברכותיו. והגאון יעב"ץ כתב בברכת שמים שיתכן שם שבוע הבן בהגיע רק השבת שכן השבת היא תכלית ימי השבוע אמנם לא ידוע לי מי היה הראשון אצל הספרדים שהמציא השם זבד הבת".
העולה
יש מצווה לעשות סעודה לרגל הולדת הבת, יש נוהגים לעשותה בשבת, ויש שנוהגים לעשותה אחר קריאת השם.