שאלה:
כיצד מחשבים את חצות היום וחצות הלילה לתיקון חצות וכיו"ב?
תשובה (מאת מרן הרב מרדכי אליהו זצ"ל):
יש לחשב את כל שעות היום לי"ב שעות זמניות[1], וחצות היום הינו מתחילת שעה שביעית זמנית של היום, ואותה שעה בלילה היא גם חצות לילה[2].
מקורות
[1] כתב בשו"ע (או"ח סי' רל"ג סעי' א'), וז"ל: "מי שהתפלל תפלת המנחה לאחר ו' שעות ומחצה ולמעלה – יצא. ועיקר זמנה מט' שעות ומחצה ולמעלה עד הלילה לרבנן, ולרבי יהודה עד פלג המנחה שהוא עד סוף י"א שעות חסר רביע. הגה: ומשערינן שעות אלו לפי ענין היום, ואף אם היום ארוך משערינן לי"ב שעות והם נקראים שעות זמניות, וכן כל מקום ששיערו חכמים בשעות, משערינן לשעות אלו", וכתב הרמ"א שם: "ולדידן במדינות אלו שנוהגין להתפלל ערבית מפלג המנחה, אין לו להתפלל מנחה אחר כך; ובדיעבד או בשעת הדחק – יצא אם מתפלל מנחה עד הלילה דהיינו עד צאת הכוכבים" , וראה מש"כ במאמר מרדכי (לימות החול פ"א סעי' כ"ט).
וישנה מחלוקת ידועה בחישוב שעות זמניות, שלדעת הגר"א (סי' תנ"ט, ה', וראה בבה"ל שם ד"ה "הוי") והלבוש מחשבים את השעות שבין הזריחה לשקיעה ואותם מחלקים לשתים עשרה שעות, והתוצאה הינה שעה זמנית, אבל לפי המגן אברהם (סי' נ"ח ס"ק א') מחשבים את הזמן שבין עלות השחר לצאת הכוכבים, ואת הזמן הזה מחלקים לשתים עשרה, והתוצאה הינה שעה זמנית (וההבדל בין הדעות הינו כמעט חצי שעה). והבא"ח (שם, ועוד עיין ש"ר פרשת ויקהל סעי' ד', ח', ופרשת צו ש"ר סעי' ח') וכה"ח (סי' רל"ג ס"ק ז') פסקו כדעת המגן אברהם.
וכתב כה"ח (סי' תמ"ג ס"ק כ"א): "כתב הלבוש בסימן רל"ג דשעות הללו חושבין מעת זריחת השמש עד עת השקיעה. וכן כתב בלחם חמודות פרק תפלת השחר אות י"ד. וכן הסכים מנחת כהן בספר מבוא השמש מאמר ב' פרק ט' דבכל דברים של דברי סופרים שהוזכר בהם שעות ראוי לנהוג כדעת הלבוש בין להקל בין להחמיר יעו"ש. וכן כתב הרמ"ע באלפסי זוטא פרק קמא דפסחים והביאו מחזיק ברכה אות ב'. וכן כתב הרב בית יהודה דף ק"ט ע"ד אות ס"ג בשם רבו, רבינו זלמן אות ד'. אבל הב"ח סימן תל"א כתב דאלו השעות התחלתן מעמוד השחר עד צאת הכוכבים כמבואר בתוספות פסחים דף ב' ע"א ודף י"א ע"ב יעו"ש. וכן כתב בתרומת הדשן סימן א'. וכן נראה דעת העולת שבת אות ב'. וכן כתב הט"ז ס"ק ג' דחלילה לנו לאכול אחר שליש היום מן עלות השחר יעו"ש. וכן כתב הפרי חדש דשעות הללו התחלתן מעמוד השחר. וכן כתב בשו"ת בית יעקב סימן מ"ט, אליה רבה סימן תל"א אות ד'. וכן כתב המטה יהודה בשם מה"ר חיים אבולעפייא. וכן פסק חיי אדם שם. וכן הוא המנהג משום חומרא דחמץ חושבין שליש היום מעלות השחר".
וכן כתב המשנ"ב (סי' תמ"ג ס"ק ח') "עד שליש היום – וחושבין את היום מעלות השחר עד צאת הכוכבים כ"כ הרבה אחרונים, וי"א דחושבין מהנץ החמה עד עת השקיעה, ועד שליש מזה השיעור יהיה מותר לאכול חמץ, והוא קולא בעניננו, ודעת הגר"א כמותם, ולכתחלה טוב להחמיר כדעה א'". וראה במשנ"ב (סי' רס"ג ס"ק י"ט) ובבה"ל ד"ה קדם הלילה שנסמך על הגר"א לקולא. אמנם בשו"ע הרב כתב רבנו זלמן כהמג"א, מעלות השחר עד צאת הכוכבים, ואילו בסידור שלו כתב כדעת הגאון, מהנץ עד השקיעה (ועיין לוח מעשה ניסים, הוצאת אהבת שלום, כללי הלוח וקיצור דינים עמ' קנ"ו). וע"ע במאמר מרדכי (חלק א' פרק י"א סעי' א') לעניין זמן הדלקת נרות שבת.
[2] כתב הבא"ח (ש"ר פרשת וישלח סעי' ד'), וז"ל: "זמן תיקון חצות המוסכם ע"פ הקבלה האמיתית הוא אחר י"ב שעות מחצות היום כשהחמה בראש כל אדם, שאז הוא חצות היום בודאי וכמ"ש רבינו הרש"ש ז"ל בנהר שלום. וכו' ושמעתי שגם החסידים בעה"ק ירושלים תוב"ב אין הולכים בתיקון חצות אחר סברת בית דוד, אלא חושבין מזריחת השמש על הארץ".
