שאלה
שכחו להשאיר נר דלוק ליום טוב, האם מותר לבקש מגוי להדליק אש חדש לצורך נרות,הבדלה ובישול?
תשובה
מותר לומר לגוי להדליק אש ביו"ט.
מקורות
איתא במשנה ביצה דף לג ע"א "אין מוציאין את האור לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן העפר, ולא מן הרעפים ולא מן המים. ואין מלבנין את הרעפים לצלות בהן". וביארה הגמ' שם ע"ב "אין מוציאין את האור וכו'. מאי טעמא – משום דקא מוליד ביום טוב".
וכתב הב"י סי' תק"ב "משנה בפרק המביא כדי יין (לג.) ומפרש טעמא בגמרא (שם:) משום דקא מוליד והרמב"ם כתב בפרק ד' (ה"א) שהטעם מפני שלא הותר ביום טוב אלא להבעיר מאש מצויה אבל להמציא אש אסור שהרי אפשר להמציא אותה מבערב. וכתב הרב המגיד שטעמו מפני שאין זה כביצה שנולדה שאסורה שהרי דבר זה אינו ראוי לעצמו אלא לבשל או לאפות בו ונראה שאם הוציא שמותר להשתמש בו ולא אסרוהו אלא מפני שלא היה לו להוליד כיון שאפשר לו מבערב והטעם הזה כתב ג"כ הרשב"א (עבה"ק בית מועד סי' ו) וכדברי רבינו עכ"ל".
כתב השו"ע סי' תק"ב סעי' א "אין מוציאין אש לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן העפר ולא מן המים, ואין עושין פחמים".
ט"ז אורח חיים סימן תקב ס"ק א "ובמ"ש ה' המגיד שאם הוציא האש שמותר להשתמש לא ירדתי לסוף דעתו דהא עכ"פ הוא מכשירי אוכל נפש ולא דוחה י"ט מן התור' כדדרשי' הוא ולא מכשיריו כדאי' סי' תק"ט א"כ הוי דינו כמעשר פירותיו בשבת במזיד או מבשל דאי' בפ"ב דביצה דף י"ז דבאיסור שבת אפי' דיעבד אסור אלא לענין ע"ת דהיא דרבנן הקילו בדיעבד ואפ"ה ש"מ דמידי דאוריי' אסור אפי' דיעבד ואין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש ולא מכשיריו האסורים והוה ממש כמו שבת גם מדברי רמב"ם נ"ל לאיסור שכ' שלא הותר כלל להמציא אש. משמע דהוה כשבת כיון שלא הותר ומשמע מן התורה קאמר ואי מל' אין מוציאין ותרצה ללמוד היתר אם הוא דיעבד כמ"ש מורי חמי ז"ל אין מזה הוכחה דהרי אמרי' אין אופין מי"ט לשבת ואפ"ה מבעיא לן בפ"ב דביצה שם עבר ואפה מאי ע"כ נלע"ד דלא מבעי' לכתחל' אסור לבשל באותו אש אלא אפי' אם עבר ובישל דהתבשיל אסור כל שהישראל הוציא אש באיסור ודינו כמבשל בשבת".
כתב בשו"ת כתב סופר אורח חיים סימן סז לגבי הדלקת גפרור ביו"ט: "והנה מהה"מ נראה שאין בזה איסור רק מדרבנן דכן משמע מלשונו דכ' וז"ל ונראה שאם הוציאוהו מותר לשמש בו ולא אסרוהו אלא מפני שאפשר וכו' מדכ' ולא אסרו' משמע דרבנן אסרוהו ומדאורייתא שרי, ומשו"ה בעבר ועשה מותר, ונסתלק השג' הט"ז סי' תק"ב סק"א, והרע"ב כ' אין מוציאי' וכו' משום דמוליד ודמי למלאכה, נראה דס"ל דליכא איסור רק מדרבנן, דלא כט"ז הנ"ל דפשיטא ליה דאיכא איסור דאורייתא להמציא אש, ובאמת מסתימת ושטיחת לשון רמב"ם משמע דדאורייתא הוא, דכ' וז"ל דלא הותר ביום טוב אלא להבעיר מאש מצוי אבל להמציא אסור משמע מדכ' דלא הותר וכו' דדאוריית' הוא, דאלו דרבנן הול"ל דאסרו ביום טוב מה שמותר מה"ת, משמע דלא הותר בקרא רק מאש מצוי:
ומלבד משמעות לשונו, יש לי ראי' דמלאכה דאורייתא היא ממתני' דביצה דקתני תחילה פלוגתא דר"א ורבנן לענין מוקצה והדר תני אין מוציאין את האור וכו' משמע דידן זה אליבא דכ"ע גם לר"א איתי' וגם קתני במתני' של אחרי', ועוד אמר ר"א משמע בדין שלפניו דלא קתני דר"א חולק דמודה לזה, ועיי' ב"ק ע"א ע"ב, וקשה הא ר"א ס"ל ר"פ תולין דמכשירים שאפשר ג"כ מותר א"כ ר"א ל"ל הא דאין מוציאין את האור וכו' וצ"ע לכאו':
ומאז נתקשתי כה"ג ממתני' זו למ"ד דאין מלבנין רעפי' משום שצריך לחסמן כמבואר שם ל"ד ע"א והיינו משום דהו"ל מכשירים וגם לר"י אסור דאפשר לחסמן מעיו"ט ומסתימ' מתני' משמע דר"א מודה דאסור ללבן רעפי' והא לר"א אפילו אפשר מעיו"ט מותר, לקושי' זו מצאתי יישוב עד"פ קצת דמאן דאמר משום שצריך לחסמן ולא ניחא משום שצריך לבודקן דאמר טעם ברור וחמיר יותר, אבל מודה לר"א משום שצריך לבודקן, וי"ל עוד דלא ניחא לי' משום שצריך לבדקן עפמ"ש הפר"ח סי' תצ"ח וצל"ח במקומו למ"ד משום שצריך לבדקו ליכא רק חשש טורח ביום טוב שלא לצורך, דמשום הבערה איכא מתוך וספק זה שמא לא יפקעו הו"ל צ"ק וזה דלא כר"ן שם, ועיי' ש"א סי' פ"ג וי"ל משו"ה נאיד מ"ד משום שצריך לחסמן דלא ניחא לי' דיאסרו משום טרחא בעלמא אבל לר"א דשמותי הוא דל"ל מתוך ס"ל ג"כ דאסור משום שצריך לבדקן ויהי' איסור דאוריית' ובזה יישבתי קושיי' החמורה של החו"י סי' מ"ד צריך לבדקן ע"כ ס"ל גם טעם דצריך לחסמן דמפורש ומוכח מבריית' דא' שופת הקדירה דאין לנו רק טעם דחיסום, ולמ"ש א"ש דרצה לומר טעם דשייך גם לר"א ומשום חיסום ל"ש לר"א דס"ל מכשירי' שאפשר ג"כ מותר, ומ"ד צריך לחסמן לא ניחא כלל לרבנן משום טרחא לכן אמר לרבנן משום חיסום ולר"א משום בדיק' ובפלפול הארכתי ביישוב קושי' יש"ש על הרא"ש ואכ"מ:
נחזור למקום שבאנו משם דקשי' על הרמב"ם דאיסור הוצאת האור משום מלאכה שאפשר לעשות' קשי' לר"א מ"ט, ואין לנו רק דס"ל דמלאכה זו דאוריית' וס"ל כתוס' שבת דר"א לא ס"ל דמכשירי' שאפשר מותר רק במלאכה דרבנן אבל בדאורייתא מודה לר"י:
ואפשר משו"ה נאיד הראב"ד לפרש כרמב"ם, דס"ל כרשב"א בשבת דנראה לו יותר דר"א לא דרש כלל תיבת הוא ואפי' בדאוריית' מתיר אפי' אפשר לעשות מעי"ט והא קשי' לי' כקושייתנו לכן כתב דמשום נולד אסור:
אלא דנשאר לנו בקושי' על רשב"א בעבודת הקודש בדין אפי' ושחיט' סי' ו' כ' בטעמא דרמב"ם משום דהו"ל מכשירי' דאפשר לעשותם שאסור, והוא כ' בשבת דנראה לו עיקר דר"א אפי' בדאורייתא מתיר, וצ"ל דבעבודת הקודש אזיל בשיטת תוס' ע"כ משא"כ בשבת לבסוף דיש לדחוק דהכי קאמר דר"א עדיפא מדר"י גם את"ל דר"י אוסר בשאפשר גם בדרבנן וצ"ע:
ודע דמרשב"א מוכח דס"ל דיש בזה איסור דאורייתא מלבד משמעות לשונו ומלבד הראי' שהבאנו המשמעות מתני' דר"א מודה בלא"ה מוכח דס"ל לרשב"א דדאורייתא הוא, לפמ"ש הרשב"א בשבת די"ל דר"א עדיפא דאפי' את"ל דר"י אפי' בדרבנן ס"ל דאסור ר"א לא ס"ל הכי, ולאמת דיש לנו ר"א דס"ל בדרבנן מותר באפשר מנ"ל לעשות פלוגתא בזה בין ר"י לר"א מסתמא גם ר"י הכי ס"ל דבדרבנן אפי' בשאפשר מותר ואם כי במתני' י"ל דאתי' כרבנן דר"י דמכשירי' אפי' שא"א אסור וה"ה בדרבנן דמ"ש אלא לר"א ור"י מותר בדרבנן כיון שבא"א מותר בדאוריית, וכ"כ רשב"א בשבת ה"ט דמקיל ר"א בדרבנן בשאפשר דבא"א אפי' בדאוריית' מותר עיין שם וא"ש מתני', אבל קשי' על הרשב"א דכ' כן להלכת' והא קיי"ל כר"י ומנ"ל דר"י אוסר אפי' בדרבנן דלא כר"א ולעשות ג' פלוגתו' אלא ע"כ דס"ל דמלאכה דאורייתא הוא ועיי': וכו'
ואחר הוצעת דברינו אלו נבאר מה דינו של הצינדהעלצאל להבעיר בו ביום טוב, הנה לדחקו או לחככו בשום דבר שע"י חמום החכוך מוציא אור ודולק, ל"מ להדליקו כדי להדליק ממנו עצים לבשל ולאפות דאסור בין לרמב"ם לפי טעמו בין לראב"ד לפי טעמו דמוליד ומוציא אש גמור דאין בו אלא כח אש שיוצא ע"י חמום החכוך בדבר כמו מחכך עצים ואבנים זה בזה שיש בהם כח אש ומוציא מכח אל הפועל ע"י חמום החכוך או הכאה זה ע"ז, ולהוציא מהנ"ל כדי להדליק עצים כדי לחמם בו יש באפשר לצדד להקל לרמב"ם לפמ"ש הר"ן דעצים לחמם הוי כאו"נ עצמו כמו בישול הבשר ובקוע העצים כעושה מלאכה באו"נ עצמו כן אפשר ההעלצל הזה להדליק בו עצים לחמום הוי ההעלצל כעצים לבשל דקרוב לאו"נ ואינו מכשירי' ועיי' הה"מ רפ"א מיו"ט וכן להדליק מצינדהעלצל טאבאק או ציגארן יש לצדד להקל מטעם הנ"ל, ויש לחלק בין מדליק עצים לחמם דמי יותר למלאכ' בישול ובקוע עצים הוא כאו"נ עצמו ושייך להדלקה משא"כ כאן מדליק תחלה הצ"ה וממנה מסיים ומדליק העצים לחמם או הטאבאק לעשן ויש לקרב הרחוקים או לרחק ולא אאריך יותר מאחר שכבר בארנו והוכחנו דלרמב"ם כל שנהנה מגוף מציא' האור מודה לראב"ד, לכן להבעיר הצינדהעלצל כדי להדליק בו עצים לחמם אסור לרמב"ם דה"ל כמבשל בשברי עצים דאסור כיון שמבשל בו הו"ל כאוכל, הה"נ להדליק העצים שהם האו"נ שמחמם בו והוי הנאה קרובה וכן וכ"ש להבעיר בו טאבאק שאסור משום מוליד לכ"ע ועיי'".
כתב המשנ"ב ס"ק ד' "ולא מן המים – היינו שנותנין מים בכלי זכוכית לבנה ונותנין בחמה וכשהשמש חם מאד מקרבין אליו נעורת פשתן והיא בוערת. ובדיעבד אם עבר והוציא מותר להשתמש בהם ועיין בתשובת כתב סופר סימן ס"ז שאוסר להדליק צינדהאלץ (שקורין שוועבעלעך) ע"י שיתחוב אותו באפר כירה חם שאין בו אש רק חום אש דהלא ממציא דבר חדש וכן לחכך הצינדהאלץ בברזל חם מלובן כמו בתנור ברזל כתב ג"כ דלא נראה להתיר אבל אם יש שם גחלת בוערת מותר ליגע בה הצינדהאלץ שתדליק אף שאין בהגחלת שלהבת קשורה וגם מגחלים עוממות מצדד שם דשרי".
וכתב הביאור הלכה ד"ה אין מוציאין "אין מוציאין וכו' – עיין במ"ב לענין דיעבד דמותר להשתמש בהן כן משמע מהרה"מ וכ"כ הרדב"ז בשם הרשב"א וכן הסכימו האחרונים הב"ח ומ"א וא"ר וש"א דלא כט"ז שמחמיר בזה וכ"ש שאין לאסור התבשיל שנתבשל בזה האש. ולענין עיקר האיסור אם הוא דאורייתא או דרבנן דעת הט"ז שהוא דאורייתא ומדברי הרע"ב משמע שהוא דרבנן שכתב דדמי למלאכה ועיין תשובת כתב סופר סימן ס"ז שמאריך בזה".
וכתב הכה"ח בס"ק א' " אין מוציאין האש וכו'. וטעמא משום דקא מוליד ביום טוב. ביצה ל"ג ע"ב. וכתב הרמב"ם ריש פרק ד' מפני שלא הותר ביום טוב אלא להבעיר מאש מצויה אבל להמציא אש אסור שהרי אפשר להמציא אותה מבערב עכ"ל. וכתב שם המגיד משנה שאם הוציא מותר להשתמש בו. והביא דבריהם בית יוסף וב"ח, עולת שבת אות א', מגן אברהם ס"ק א'. מיהו הט"ז חולק וכתב דלא מיבעיא דלכתחילה אסור לבשל באותו אש אלא אפילו אם עבר ובישל דהתבשיל אסור כל שהישראל הוציא האש באיסור ודינו כמבשל בשבת יעו"ש. וכן כתב הפרי חדש על דברי המגיד משנה הנז' דאינו מוכרח. אבל הלבוש כתב כדברי המגיד משנה שאם עבר והוציא מותר להשתמש בו. וכן כתב הפרישה אות א', עטרת זקנים. וכן כתב אליה רבה אות ג' לדחות כל דברי הט"ז הנז'. והסכים לדבריו הברכי יוסף אות ב' ובגדי ישע יעו"ש. וכן המאמר מרדכי והנהר שלום אות א' והחמד משה אות ב' דחו דברי הט"ז הנז' יעו"ש. ועיין להרדב"ז חלק ב' בלשונות הרמב"ם סוף תשובה ק"ן שכתב דהרשב"א כתב בהדיא שהוא מותר, וכתב שטעם המגיד נכון הוא יעו"ש. והביאו הנהר שלום שם. וכן פסק ה"ר זלמן אות א', חיי אדם כלל צ"ה אות י"ב, מקרא קודש סימן ב' אות א', משנה ברורה אות ד'".
וכתב בס"ק ב' "וטעמא הואיל ואפשר להוציא האש מערב יום טוב, ויש מי שדקדק מזה שאם לא היה יכול להמציא אש מערב יום טוב כגון שהיה במאסר או במדבר ולא נזדמן לו במה שיוציא עד יום טוב מותר להוציאו ביום טוב, וכן נראה דעת הרב בעל תוספות. ספר בית מועד, הביאו הרב מה"ר אברהם אזולאי זלה"ה בהגהות כ"י, ברכי יוסף אות א', והביא דבריו זכור לאברהם אות יו"ד, מקרא קודש שם בליקוטי רימ"א אות ב'. ומיהו הכרם שלמה כתב על דברי הברכי יוסף הנז' דמסתימת הפוסקים לא משמע הכי, אלא להוליד דבר נראה כמלאכה ולא התירו ביום טוב עכ"ל. ואפשר שבכהאי גוונא דאיכא פלוגתא ולא אפשר להמציא אש מאחרים ביום טוב יש להקל להוציא אש מעצים קטנים שיש בראשם גפרית הכתוב לקמן אות ו' יעו"ש". עיי"ש שהביא בזה מחלוקת בהדלקת גפרור.
ב
שולחן ערוך אורח חיים הלכות יום טוב סימן תקי סעיף ה
אין עושין גבינה בי"ט, (ואין מעמידין חלב בי"ט); (הגהות מיימון פ"ג ור"ן ספ"ד דביצה וב"י בשם הרוקח) וה"ה דאין עושין חמאה מן החלב, בי"ט
וכתב המשנ"ב ס"ק כג "וה"ה דאין עושין חמאה וכו' – הטעם גם כן משום בורר וכנ"ל ואפילו ע"י עכו"ם יש להחמיר ויש מקילין בזה אם הוא לצורך שמחת יום טוב ואין להקל אלא לצורך גדול". וביאר בשער הציון שטעם המתירים הואיל והוי שבות דשבות לצורך מצווה וטעם להחמיר ולהתיר רק לצורך גדול כיון שהרשב"א שסובר שבורר ביו"ט אסור מהתורה. וראה בשו"ת שבט הלוי חלק ח סימן קכא ובשו"ת אז נדברו חי"ב סי' ל"ז, שס"ל כה"ג הוי שבות דשבות שמותר לצורך מצווה.
העולה
מותר לומר לגוי להדליק אש ביו"ט