שאלה
האם הלחמת ריסים גורמת לחציצה בטבילה?
תשובה
לכתחילה לא תעשה אמנם אם חוששת שתהא מאוסה לבעלה יש להתיר.
מקורות
כתב השו"ע שם סעי' ח' "כחול שבעין אינו חוצץ, ושחוץ לעין חוצץ; ואם היתה פותחת ועוצמת (פירוש סוגרת) עיניה תדיר, אף שחוץ לעין אינו חוצץ".
וכתב הב"ח בס"ק י"ד "לשון בה"ג דף פ"ה ריש ע"ב וכי טבלה לא תישוף משחא ולא תכחול עיניה דאמר שמואל כוחלת אם לרפואה הרי זה חוצץ ואם בשביל שתראה עיניה פורעת אין חוצץ, ושנו חכמים כחול שחוץ מן העין חוצץ אמר רבי יהודא כל השמנים אין חוצצים חוץ משמן המור ונהגו בנות ישראל בעצמן שאין סכות שמן בשעת טבילה כל עיקר ע"כ"
ש"ך יורה דעה סימן קצח ס"ק יד "לשון בה"ג דף פ"ה ריש ע"ב וכי טבלה לא תישוף משחא ולא תכחול עיניה דאמר שמואל כוחלת אם לרפואה הרי זה חוצץ ואם בשביל שתראה עיניה פורעת אין חוצץ, ושנו חכמים כחול שחוץ מן העין חוצץ אמר רבי יהודא כל השמנים אין חוצצים חוץ משמן המור ונהגו בנות ישראל בעצמן שאין סכות שמן בשעת טבילה כל עיקר ע"כ".
ב
כתב הרמב"ם סימן שלט "והצבעים המשנים גוון העור לבד ואין לו גוף גבוה מהעור אינו חוצץ".
וכתב הבית יוסף יורה דעה סימן קצח "כ"כ הרא"ש בפרק תינוקת (הל' מקואות סי' כז) וז"ל נשים הצובעות עצמן נראה שאינו חוצץ כי הוא נוי להן ואינן מקפידות אלא עשאוהו במתכוין ועוד שאין בו ממש אלא חזותא בעלמא וכל אשה שאומנותה לצבוע כיון שדרכה בכך אינה מקפדת כדאמרינן בזבחים פרק דם החטאת (צח:) רבב על בגדו חוצץ ואם מוכר רבב הוא אינו חוצץ עכ"ל וכן כתב הרשב"א בתורת הבית (הקצר ב"ז ש"ז לב.) וז"ל צבעים שעל ידי הנשים או שעל השער לנוי יראה לי שאינן חוצצין לפי שאינן מקפידות בהן לעולם אדרבא חוזרות הן ומחדשות אותן תמיד לנוי אף על פי שצבע זה פושט בכל השער ורובו אף על פי שאינו מקפיד עליו חוצץ כאן אינה מקפדת ורוצה להיותו שם והרי הוא כאילו הוא מגופו של שער וכבגד צבוע שאין הצבע כדבר נוסף וחוצץ אלא כעיקרו של בגד ואינו חוצץ שהרי מצינו (שקלים פ"ח מ"ד, מ"ה) טבילה לפרוכת אף על פי שיש בו תכלת וארגמן ותולעת שני ועוד יראה שאין ממשו של צבע בשער ועל הידים אלא מראיתו של צבע ולפיכך אינו חוצץ ואינו דומה לכתב שחוצץ שממש הדיו בכתב וכן הנשים שמלאכתן לצבוע יראה לי שאין אותו צבע שעל ידיהן חוצץ מן הטעם הזה שאין ממשו של צבע אלא מראיתו ועוד שכל שמלאכתה בכך אינה מקפדת למה הדבר דומה לדם שעל בגדיו של טבח ורבב שעל בגדי רבב שאינו חוצץ שכל הדברים בהקפדה הם תלויין ע"כ כלומר כדרבי יצחק (נדה סז:) דאמר גזרו רבנן על מיעוטו המקפיד ועל רובו שאינו מקפיד אבל על מיעוטו שאינו מקפיד לא גזרו ואף על גב דבשאר נשים דאינן צבעות דרכן להקפיד ולעיל (פג: ד"ה ומ"ש או אפילו) כתבתי דכל שדרך הנשים להקפיד בו אף על פי שזו אינה מקפדת חוצץ י"ל דשאני הכא דגם שאר נשים שהן בני אותה אומנות אינן מקפידות והוא הדין והוא הטעם לטבח ורבב דאע"ג דשאר אנשים קפדי אדם וארבב כיון שכל בני אותה אומנות לא קפדי לא חייץ ודבריו אלה שכתב בתורת הבית העתיק בתשובת שאלה וכתב אחר כן וזכור אני שדנתי בזה לפני מורי הרב הגדול הרמב"ן ז"ל והודה לדברי הלכה למעשה ע"כ ובתשובות להרמב"ן סימן קכ"ד תמצא בתשובה זו: וכן פסק רבינו ירוחם (נכ"ו ח"ה רכה.) וז"ל צבע שעל ידי הנשים או שעל השער לנוי אינו חוצץ דאינן מקפידות אדרבא חוזרות לצבוע אותן תמיד אף על פי שחופה רוב השער או כולו והרי הוא כגופו של שער שאינו חוצץ והשער הוא כגופו של אדם ועוד שהמראה מן הצבע אין בו ממש ואינו דומה לכתב שחוצץ שהתם ממשות הדיו וכן הנשים שצובעות שמלאכתן בכך ויש מהצבע על ידיהן או על בשרן אינו חוצץ וכן אשה ששוחטת תמיד כמו טבח ויש עליה דם וכן כל שמלאכתה בכך אינה מקפדת כך הסכימו המפרשים ע"כ". כלומר שבצבע נאמרו שני סברות להקל א. שאין בו ממש ב. שאינה מקפדת עליו אלא אדרבה רוצה בזה.
והביא בב"י את דברי הרוקח בסי' שע"ו שכתב "וכתב עוד נראה אם אשה נגעה ביורה או בקדרה ונתפחמה בבשר מעט זה אינו קפידא אף על פי שמעט נדבק בבשר".
וכתב השו"ע בסעי' י"ז "צבע שצובעות הנשים על פניהן וידיהן ושער ראשן, אינו חוצץ. וכן מי שהוא צבע וידיו צבועות, אינו חוצץ. הגה: וכן מי שאומנתו להיות שוחט או קצב וידיו תמיד מלוכלכות בדם, אינו חוצץ, שרוב בני אומנות זו אינן מקפידים".
וכתב הט"ז ס"ק יז "בב"י ס"ס זה כתב בשם הרוקח וז"ל נראה אם אשה נגעה ביורה או בקדרה ונתפחמה בבשר מעט זה אינו קפידא אף על פי שמעט נדבק בבשר עכ"ל ומטעם זה דנתי להתיר באשה שטבלה ומצאה במקום אחד בגופה שחרורית במקום שנגעה בכותלי בית המרחץ שהיו שחורים מחמת עשן המרחץ שאינה צריכה טבילה שנית דדמיא להא שזכרנו והוא ק"ו דהא ידיה צריכין להיות נקיות יותר מגופה שידיה מגולות תמיד והיא מקפדת על נקיותם יותר מגופה ולא דמיא לדיו שחוצץ כמ"ש ריש סעיף ט"ו דהתם ממשה של דיו חוצצת משא"כ במראה שחרורית זה שאינו אלא לכלוך בעלמא וכיוצא בזה כתב ב"י בשם הרשב"א לחלק בין צבע לדיו כנ"ל".
וכתב בשיורי טהרה ס"ק ל"ג "ברא"ש פרק התינוקת [הלכות מקואות סימן כז] והרשב"א בתורת הבית [הקצר בית ז שער ז לב, א] כתבו ב' טעמים בזה, חדא, כי הוא נוי להם ואינן מקפידות אלא עשאוהו במתכוין, משום הכי הרי הוא כאלו הוא מגופו של שער וכבגד צבוע שאין הצבע כדבר הנוסף אלא כעיקרו של בגד, שהרי מצינו טבילה לפרוכת אף על פי שהיה מתכלת וארגמן ותולעת שני, ועוד טעם שני לפי שאין ממשו של צבע בשער ועל הידים אלא מראיתו של צבע ולפיכך אינו חוצץ, ואינו דומה לדיו שחוצץ, דהתם איכא ממשות הדיו. ומסיק הרשב"א על זה וכן הנשים שמלאכתן לצבוע, יראה לי שאין אותו צבע שעל ידיהן חוצץ מן הטעם הזה שאין ממשו של צבע אלא מראיתו, ועוד שכל שמלאכתו בכך אינה מקפדת וכו', עכ"ל ונפקא מינה בין הב' טעמים באדם אחר שאינו מלאכתו בכך, דלטעם שאינו אלא חזותא בעלמא אינו חוצץ, אבל לטעם השני חוצץ. ומדכתב המחבר בשלחן ערוך וכן מי שהוא צובע וידיו צבועות אינו חוצץ, משמע דאדם אחר שאינו צובע אם ידיו צבועות חוצץ, מבואר דסבירא ליה דלא סמכינן אהאי טעמא לחוד:
לפי זה צ"ע במה שפסק בט"ז ס"ק י"ז בשם הרוקח [סימן שעו ד"ה ידות הכלים] דאם אשה נגעה ביורה או בקדרה ונתפחמה בבשר מעט דזה אינו קפידא אף על פי שמעט נדבק בבשר, עכ"ל, ומטעם זה הורה בט"ז להתיר באשה שטבלה ומצאה במקום [אחד בגופה שחרורית במקום] שנגעה בכותלי בית המרחץ שהיו שחורים מחמת עשן המרחץ, שאינה צריכה טבילה שנית, דדמיא להא שכתב הרוקח, והוא קל וחומר דהא ידיה [צריכין להיות נקיות יותר מגופה שידיה מגולות תמיד] והיא מקפדת על נקיותם יותר מגופה ואפילו הכי התיר הרוקח מטעם שאין בו ממשות אלא חזותא בעלמא, מכל שכן על הגוף ע"כ, דלפי מה שכתבו לא סמכינן להתיר מהאי טעמא לחוד, וכן מבואר בפרישה [אות יח] להדיא דדוקא נקט שצובעות הנשים, דאם לא כן הוי חוצץ בכל דהו כיון דמקפדת עליו, וכן מוכח בב"ח [עמוד קצ דיבור ראשון] עיין שם. ואפשר, כשנמצא על גופה שאינה מקפדת עליו כיון דאינו אלא צבע בעלמא, אבל כשנמצא בשאר מקומות הגלוים אין להקל אח"ז ראיתי במעדני מלך דף שט"ז [דברי חמודות נדה הלכות מקואות אות קכ] שהביא דברי רוקח אלו ומבאר דמתיר מטעם שאינה מקפדת על דבר מועט, עיין שם".
אולם בבינת אדם שער בית הנשים סימן יב כתב על דברי הרא"ש והרשב"א "והנה בודאי מדבריהם מוכח דמה שכתב טעם שני שאין ממשו של צבע אלא מראיתו הוא רק לסניף דהאמת כך הוא אבל באמת אף על גב שיהיה צבע שיש בו ממש אם עשוי לנוי אינו חוצץ דמאי שנא לנוי או מי שמלאכתו בכך שכתב להדיא ראיה מדם שבבגד טבח ורבב והוא מזבחים צ"ח והתם מיירי שיש בו ממש ואפילו הכי אינו חוצץ משום דאינו מקפיד בכך ומה שכתב לנוי בודאי אינו מקפיד ואדרבה מחדשות תמיד אלא על כרחך דאינו אלא לסניף ועוד דהוצרך לטעם זה בצבע שעל רוב שיער דברובו אף על פי שאין מקפיד חוצץ ולכן הוצרך לכתוב משום שאין בו אלא חזותא נמצא דלנוי אם חופה רוב שיער או הגוף דוקא חזותא אינו חוצץ אבל אם אינו רק על מיעוט הגוף אף שיש בו ממש אינו חוצץ ובחזותא אף על פי שאינו לנוי יש לומר נמי דאינו חוצץ וכמו שכתב הט"ז ס"ק י"ב כדמוכח מרשב"א שכתב ועוד כיון דאינו אלא מראיתו של צבע ואינו דומה לדיו שיש בו ממש.
ואם תאמר דדוקא באין בו ממש והוא לנוי גם כן אם כן ממה נפשך לנוי אף יש בו ממש אינו חוצץ ואם אינו לנוי אף בחזותא חוצץ אלא ודאי משמע כט"ז ודלא כדרישה ופרישה שכתב וזה לשונו: צבע שצובעת וכו' אין להקשות מאי שנא מכחול שחוץ לעין דחוצץ אף על גב שהוא מתכשיטי נשים כדאמרינן לא כחל יש לומר דכחול יש בו ממש מה שאין כן צבע ודוקא שצובעת דבלאו הכי חוצץ כיון דמקפדת עד כאן לשונו. ולי נראה דמרשב"א מוכח כט"ז וגם מוכח להדיא דלנוי אפילו יש בו ממש אינו חוצץ כמו קצב ורבב ומכחול בלאו הכי לא קשה מידי כמו שכתב הדרישה ופרישה דכחול שבעין הוא לנוי אבל חוץ לעין לא הוי לנוי ונראה לי דהא כתב הש"ך ס"ק י"ד כוחלת לרפואה חוצץ ואם בשביל שתראה עיניה פורחות אין חוצץ הרי שיש חילוק בין לרפואה לנוי וכללא הוא דלנוי או שמלאכתו בכך אפילו יש בו ממש אינו חוצץ אבל מה שהוא לרפואה כמו רטיה ומארלאקן שכל זה ודאי מקפדת רק שאינה יכולה להסירה ולכן חוצץ ואינו דומה למלאכתו בכך שאינה מקפדת עליו כלל והראיה שאפילו כשאינה עוסקת במלאכה אינה מקפדת מה שאין כן מה שהוא לרפואה דמקפדת ורצונה להסיר רק שאינה יכולה ולכך הוצרך לטעם סכנה במארלאקן".
ובשו"ת אגרות משה יו"ד חלק ג סימן סב הביא דברי הט"ז וסדרי טהרה וכתב להסתפק אם על טעם של נוי לבד אפשר לסמוך וכתב "אבל מהא שהקשה הרא"ש בסימן כ"ו על טבעת דחוקה אמאי חוצצת ותירץ בשם הראב"ד לפי שמקפדת להסירו בשעת לישה, הרי חזינן שסובר הרא"ש דעל טעם הראשון לחודיה יש לסמוך לדינא, וגם הסד"ט בס"ק מ"ד הביא מספר אליהו רבה בשם הרש"ל דטבעת באנשים אינו חוצץ מהאי טעמא שאין עושין מלאכות כאלו שיצטרכו להסיר הטבעת, וכן רצה להתיר באשה שאין דרכה ללוש, אך שמסיק דכיון דהרבה נשים צריכות להסיר בשעת לישה וחוצץ אצלן אפשר לא פלוג בכל הנשים ואף באנשים אפשר לא פלוג בשביל טבעת דיש בו אבן דמקפידין להסיר בשעת מלאכה, ומסיק דבטבלה ושמשה אפשר יש להקל עיין שם, הרי דגם הסד"ט סובר דטעם שהוא לנוי ויופי כשאין שום צורך להסיר אינו חוצץ, וכ"ש בעפעפים שאינה יכולה להסיר. אבל נראה דכשהתחילו כבר ליפול הוא חוצץ עד שיפלו כולן דמסתבר דכשהתחילו ליפול אין חלק הנשאר דבר נוי, ואם אף כשיפול איזה חלק יהיה חלק הנשאר דבר נוי גם אז אינו חוצץ וצריך להודע זה בברור. אך אף שלדינא יש להתיר הייתי אומר שלא תעשה זה האשה ליתרון יפוי אלא אם הוא באופן שבלא זה יש לה לחוש שתהא מאוסה לבעלה יש להתיר, וכ"ש כשכבר עשתה שא"א לה להסיר שיש להתיר לטבול ".
וכתב בשו"ת משנה הלכות חלק ו סימן קנה "והנלפענ"ד דתרווייהו אמת הם אלא נאמרו לענינים אחרים דודאי דכל שהוא לנוי אפילו יש ממשות אינו חייץ וראי' לדברינו מדברי הרא"ש שכתב דגם טבעת דמהודק ראוי שלא להיות חוצץ מפני שהוא לנוי ותכשיט לולא שהיא מקפדת עליו להסירו בשעת לישה כמ"ש הראב"ד דטבעת מהודק חוצץ כיון דהאשה מקפדת להסיר בשעת לישה ועיין שו"ת אמרי אש יו"ד ח"ב סי' ע"ה וע"ו ובס' פתח הבית סעי' י"ז שרצה לומר דטבעת לא מקרי לנוי דלא הוי ליפות האצבע אלא לתכשיט ומיהו בס"ט ס"ק מ"ד כתב בשם ס' גן המלך דבאשה שאין דרכה ללוש בעצמה שאין הטבעת חוצץ והס"ט כתב שיש להחמיר משום ל"פ ובדיעבד שכבר שמשה אפשר דיש להקל ע"ש ועיין פת"ז מש"כ.
ומעתה בדידן כיון שלפי עדות כת"ר שהעפעפים מניחן שם לעולם שא"א להורידם אלא לאחר שיתחילו להתרועע ויפלו מעצמם תחדש אותם בעפעפים אחרים א"כ הוא ממש דומיא דרשב"א דהוי לנוי וליופי דאינו חוצץ וכיון דלא הוי אלא מיעוט שאינו מקפיד כ"ש הוא דאינו חוצץ וגם כי כולם שעושים הני עפעפי אינם מקפידים ע"ז כנלפענ"ד להלכה. וכו' שוב המציא לי הרה"ג צילום מידי"נ הגרמ"פ שליט"א והסכים לדברינו בס"ד שבמקום שא"א ויש חשש ח"ו שלא תטבול כלל יש להתיר".
העולה
לכתחילה לא תעשה אמנם אם חוששת שתהא מאוסה לבעלה יש להתיר.