צביעת חלק מהשיער האם זה חציצה

שאלה

אשה שצובעת רק חלק משערה האם זה חוצץ בטבילה?

תשובה

אם דרך הנשים שלא להקפיד על זה אלא צבועות חלק מהשיער כך – לא צריכה להוריד.
אבל אם דרך נשים להקפיד יש לה להוריד ואם לא הורידה עלתה לה טבילה.

מקורות

כתב הב"י סי' קצ"ח "בפרק תינוקת (סז:) ובריש עירובין (ד:) ובריש סוכה (ו.) אמר רבי יצחק דבר תורה רובו המקפיד עליו חוצץ רובו ואינו מקפיד עליו אינו חוצץ וגזרו על רובו שאינו מקפיד משום רובו המקפיד וגזרו על מיעוטו המקפיד משום רובו המקפיד וליגזור נמי על מיעוטו שאינו מקפיד משום מיעוטו המקפיד היא גופה גזירה ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה".
כתב השו"ע בסי' קצ"ח סעי' א' "צריכה שתטבול כל גופה בפעם אחת; לפיכך צריך שלא יהיה עליה שום דבר החוצץ. ואפילו כל שהוא אם דרך בני אדם לפעמים להקפיד עליו חוצץ אפילו אם אינה מקפדת עליו עתה, או אפילו אינה מקפדת עליו לעולם כיון שדרך רוב בני אדם להקפיד עליו חוצץ; ואם הוא חופה רוב הגוף, אפילו אין דרך בני אדם להקפיד בכך, חוצץ. הגה: ולכתחלה לא תטבול אפילו בדברים שאינם חוצצין, גזרה אטו דברים החוצצים".
ב
כתב השו"ע שם סעי' ח' "כחול שבעין אינו חוצץ, ושחוץ לעין חוצץ; ואם היתה פותחת ועוצמת (פירוש סוגרת) עיניה תדיר, אף שחוץ לעין אינו חוצץ".
וכתב הב"ח בס"ק י"ד "לשון בה"ג דף פ"ה ריש ע"ב וכי טבלה לא תישוף משחא ולא תכחול עיניה דאמר שמואל כוחלת אם לרפואה הרי זה חוצץ ואם בשביל שתראה עיניה פורעת אין חוצץ, ושנו חכמים כחול שחוץ מן העין חוצץ אמר רבי יהודא כל השמנים אין חוצצים חוץ משמן המור ונהגו בנות ישראל בעצמן שאין סכות שמן בשעת טבילה כל עיקר ע"כ"
וכתב הש"ך ס"ק יד "לשון בה"ג דף פ"ה ריש ע"ב וכי טבלה לא תישוף משחא ולא תכחול עיניה דאמר שמואל כוחלת אם לרפואה הרי זה חוצץ ואם בשביל שתראה עיניה פורעת אין חוצץ, ושנו חכמים כחול שחוץ מן העין חוצץ אמר רבי יהודא כל השמנים אין חוצצים חוץ משמן המור ונהגו בנות ישראל בעצמן שאין סכות שמן בשעת טבילה כל עיקר ע"כ".
ג
כתב הרמב"ם סימן שלט "והצבעים המשנים גוון העור לבד ואין לו גוף גבוה מהעור אינו חוצץ".
והטעם כתב הב"י בשם הרשב"א "וכן כתב הרשב"א בתורת הבית (הקצר ב"ז ש"ז לב.) וז"ל צבעים שעל ידי הנשים או שעל השער לנוי יראה לי שאינן חוצצין לפי שאינן מקפידות בהן לעולם אדרבא חוזרות הן ומחדשות אותן תמיד לנוי אף על פי שצבע זה פושט בכל השער ורובו אף על פי שאינו מקפיד עליו חוצץ כאן אינה מקפדת ורוצה להיותו שם והרי הוא כאילו הוא מגופו של שער וכבגד צבוע שאין הצבע כדבר נוסף וחוצץ אלא כעיקרו של בגד ואינו חוצץ שהרי מצינו (שקלים פ"ח מ"ד, מ"ה) טבילה לפרוכת אף על פי שיש בו תכלת וארגמן ותולעת שני ועוד יראה שאין ממשו של צבע בשער ועל הידים אלא מראיתו של צבע ולפיכך אינו חוצץ ואינו דומה לכתב שחוצץ שממש הדיו בכתב וכן הנשים שמלאכתן לצבוע יראה לי שאין אותו צבע שעל ידיהן חוצץ מן הטעם הזה שאין ממשו של צבע אלא מראיתו ועוד שכל שמלאכתה בכך אינה מקפדת למה הדבר דומה לדם שעל בגדיו של טבח ורבב שעל בגדי רבב שאינו חוצץ שכל הדברים בהקפדה הם תלויין ע"כ כלומר כדרבי יצחק (נדה סז:) דאמר גזרו רבנן על מיעוטו המקפיד ועל רובו שאינו מקפיד אבל על מיעוטו שאינו מקפיד לא גזרו ואף על גב דבשאר נשים דאינן צבעות דרכן להקפיד ולעיל (פג: ד"ה ומ"ש או אפילו) כתבתי דכל שדרך הנשים להקפיד בו אף על פי שזו אינה מקפדת חוצץ י"ל דשאני הכא דגם שאר נשים שהן בני אותה אומנות אינן מקפידות והוא הדין והוא הטעם לטבח ורבב דאע"ג דשאר אנשים קפדי אדם וארבב כיון שכל בני אותה אומנות לא קפדי לא חייץ "
וכתב השו"ע בסעי' י"ז "צבע שצובעות הנשים על פניהן וידיהן ושער ראשן, אינו חוצץ. וכן מי שהוא צבע וידיו צבועות, אינו חוצץ. הגה: וכן מי שאומנתו להיות שוחט או קצב וידיו תמיד מלוכלכות בדם, אינו חוצץ, שרוב בני אומנות זו אינן מקפידים".
כתב השו"ע סעי' ט"ו "הדיו, החלב והדבש והדם, שרף התאנה ושרף התות ושרף החרוב ושרף השקמה (פירוש מין ממיני התאנים), יבשים, חוצצין; לחים, אינם חוצצין".
ד
וכתב הט"ז ס"ק יז "בב"י ס"ס זה כתב בשם הרוקח וז"ל נראה אם אשה נגעה ביורה או בקדרה ונתפחמה בבשר מעט זה אינו קפידא אף על פי שמעט נדבק בבשר עכ"ל ומטעם זה דנתי להתיר באשה שטבלה ומצאה במקום אחד בגופה שחרורית במקום שנגעה בכותלי בית המרחץ שהיו שחורים מחמת עשן המרחץ שאינה צריכה טבילה שנית דדמיא להא שזכרנו והוא ק"ו דהא ידיה צריכין להיות נקיות יותר מגופה שידיה מגולות תמיד והיא מקפדת על נקיותם יותר מגופה ולא דמיא לדיו שחוצץ כמ"ש ריש סעיף ט"ו דהתם ממשה של דיו חוצצת משא"כ במראה שחרורית זה שאינו אלא לכלוך בעלמא וכיוצא בזה כתב ב"י בשם הרשב"א לחלק בין צבע לדיו כנ"ל".
והשיורי טהרה ס"ק ל"ג "ברא"ש פרק התינוקת [הלכות מקואות סימן כז] והרשב"א בתורת הבית [הקצר בית ז שער ז לב, א] כתבו ב' טעמים בזה, חדא, כי הוא נוי להם ואינן מקפידות אלא עשאוהו במתכוין, משום הכי הרי הוא כאלו הוא מגופו של שער וכבגד צבוע שאין הצבע כדבר הנוסף אלא כעיקרו של בגד, שהרי מצינו טבילה לפרוכת אף על פי שהיה מתכלת וארגמן ותולעת שני, ועוד טעם שני לפי שאין ממשו של צבע בשער ועל הידים אלא מראיתו של צבע ולפיכך אינו חוצץ, ואינו דומה לדיו שחוצץ, דהתם איכא ממשות הדיו. ומסיק הרשב"א על זה וכן הנשים שמלאכתן לצבוע, יראה לי שאין אותו צבע שעל ידיהן חוצץ מן הטעם הזה שאין ממשו של צבע אלא מראיתו, ועוד שכל שמלאכתו בכך אינה מקפדת וכו', עכ"ל ונפקא מינה בין הב' טעמים באדם אחר שאינו מלאכתו בכך, דלטעם שאינו אלא חזותא בעלמא אינו חוצץ, אבל לטעם השני חוצץ. ומדכתב המחבר בשלחן ערוך וכן מי שהוא צובע וידיו צבועות אינו חוצץ, משמע דאדם אחר שאינו צובע אם ידיו צבועות חוצץ, מבואר דסבירא ליה דלא סמכינן אהאי טעמא לחוד:
לפי זה צ"ע במה שפסק בט"ז ס"ק י"ז בשם הרוקח [סימן שעו ד"ה ידות הכלים] דאם אשה נגעה ביורה או בקדרה ונתפחמה בבשר מעט דזה אינו קפידא אף על פי שמעט נדבק בבשר, עכ"ל, ומטעם זה הורה בט"ז להתיר באשה שטבלה ומצאה במקום [אחד בגופה שחרורית במקום] שנגעה בכותלי בית המרחץ שהיו שחורים מחמת עשן המרחץ, שאינה צריכה טבילה שנית, דדמיא להא שכתב הרוקח, והוא קל וחומר דהא ידיה [צריכין להיות נקיות יותר מגופה שידיה מגולות תמיד] והיא מקפדת על נקיותם יותר מגופה ואפילו הכי התיר הרוקח מטעם שאין בו ממשות אלא חזותא בעלמא, מכל שכן על הגוף ע"כ, דלפי מה שכתבו לא סמכינן להתיר מהאי טעמא לחוד, וכן מבואר בפרישה [אות יח] להדיא דדוקא נקט שצובעות הנשים, דאם לא כן הוי חוצץ בכל דהו כיון דמקפדת עליו, וכן מוכח בב"ח [עמוד קצ דיבור ראשון] עיין שם. ואפשר, כשנמצא על גופה שאינה מקפדת עליו כיון דאינו אלא צבע בעלמא, אבל כשנמצא בשאר מקומות הגלוים אין להקל אח"ז ראיתי במעדני מלך דף שט"ז [דברי חמודות נדה הלכות מקואות אות קכ] שהביא דברי רוקח אלו ומבאר דמתיר מטעם שאינה מקפדת על דבר מועט, עיין שם".
ה
אולם בבינת אדם שער בית הנשים סימן יב כתב על דברי הרא"ש והרשב"א "והנה בודאי מדבריהם מוכח דמה שכתב טעם שני שאין ממשו של צבע אלא מראיתו הוא רק לסניף דהאמת כך הוא אבל באמת אף על גב שיהיה צבע שיש בו ממש אם עשוי לנוי אינו חוצץ דמאי שנא לנוי או מי שמלאכתו בכך שכתב להדיא ראיה מדם שבבגד טבח ורבב והוא מזבחים צ"ח והתם מיירי שיש בו ממש ואפילו הכי אינו חוצץ משום דאינו מקפיד בכך ומה שכתב לנוי בודאי אינו מקפיד ואדרבה מחדשות תמיד אלא על כרחך דאינו אלא לסניף ועוד דהוצרך לטעם זה בצבע שעל רוב שיער דברובו אף על פי שאין מקפיד חוצץ ולכן הוצרך לכתוב משום שאין בו אלא חזותא נמצא דלנוי אם חופה רוב שיער או הגוף דוקא חזותא אינו חוצץ אבל אם אינו רק על מיעוט הגוף אף שיש בו ממש אינו חוצץ ובחזותא אף על פי שאינו לנוי יש לומר נמי דאינו חוצץ וכמו שכתב הט"ז ס"ק י"ב כדמוכח מרשב"א שכתב ועוד כיון דאינו אלא מראיתו של צבע ואינו דומה לדיו שיש בו ממש.
ואם תאמר דדוקא באין בו ממש והוא לנוי גם כן אם כן ממה נפשך לנוי אף יש בו ממש אינו חוצץ ואם אינו לנוי אף בחזותא חוצץ אלא ודאי משמע כט"ז ודלא כדרישה ופרישה שכתב וזה לשונו: צבע שצובעת וכו' אין להקשות מאי שנא מכחול שחוץ לעין דחוצץ אף על גב שהוא מתכשיטי נשים כדאמרינן לא כחל יש לומר דכחול יש בו ממש מה שאין כן צבע ודוקא שצובעת דבלאו הכי חוצץ כיון דמקפדת עד כאן לשונו. ולי נראה דמרשב"א מוכח כט"ז וגם מוכח להדיא דלנוי אפילו יש בו ממש אינו חוצץ כמו קצב ורבב ומכחול בלאו הכי לא קשה מידי כמו שכתב הדרישה ופרישה דכחול שבעין הוא לנוי אבל חוץ לעין לא הוי לנוי ונראה לי דהא כתב הש"ך ס"ק י"ד כוחלת לרפואה חוצץ ואם בשביל שתראה עיניה פורחות אין חוצץ הרי שיש חילוק בין לרפואה לנוי וכללא הוא דלנוי או שמלאכתו בכך אפילו יש בו ממש אינו חוצץ אבל מה שהוא לרפואה כמו רטיה ומארלאקן שכל זה ודאי מקפדת רק שאינה יכולה להסירה ולכן חוצץ ואינו דומה למלאכתו בכך שאינה מקפדת עליו כלל והראיה שאפילו כשאינה עוסקת במלאכה אינה מקפדת מה שאין כן מה שהוא לרפואה דמקפדת ורצונה להסיר רק שאינה יכולה ולכך הוצרך לטעם סכנה במארלאקן".
כתב מרן הרב בדרכי טהרה פט"ז סעי' י"ב "שְׂעָרוֹת צְבוּעוֹת אֵינָן חוֹצְצוֹת וְאֵין צֹרֶךְ לְהוֹרִיד אֶת הַצֶּבַע. וְאִם עָבַר זְמַן רַב מֵהַצְּבִיעָה וְנִרְאִים שָׁרְשֵׁי שַׂעֲרוֹתֶיהָ, דָּבָר שֶׁרֹב הַנָּשִׁים מַקְפִּידוֹת עָלָיו – תִּשְׁתַּדֵּל לִצְבֹּעַ אוֹ לְהוֹרִיד אֶת הַצֶּבַע, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה לָהּ הַקְפָּדָה עֲלֵיהֶן. וְאִם לֹא צָבְעָה וְלֹא הוֹרִידָה – בְּדִיעֲבַד עָלְתָה לָהּ טְבִילָה".
העולה
אם דרך הנשים שלא להקפיד על זה אלא צבועות חלק מהשיער כך – לא צריכה להוריד.
אבל אם דרך נשים להקפיד יש לה להוריד ואם לא הורידה עלתה לה טבילה.